מר משה קצב הוא באמת נשיא של כל חלקי העם. עובדה היא שהוא נבחר על ידי הימין, ועכשיו הוא מייצג את השמאל. לכל אחד חלקו שלו בעוגה הנשיאותית. יש מי שעמל לבחירתו וגם חגג, בשמחה מתפרצת, את כניסתו לבית הנשיא. ויש מי שבכה, אבל מפצה את עצמו במציאות ששוררת שם. נשיא של כו-לם, כמושג הבלתי נשכח של נבחר ציבור אחר.
קשה לדעת אם זו תוצאה של מדיניות מכוונת, של חביבותו הטבעית- המחפשת מסילות ללב כולם- או שמא רק עוד סימפטום של המחלה התוקפת את אנשי הימין המוצהר עם הגיעם לשלטון. מחלה של חוסר הבנת מהות בחירתם לעמוד בראש מערכות המדינה ולנהל אותה בפועל. יש אומרים שזו תוצאה של רגשי נחיתות שהיא נחלתו של מי שהתרגל לציית לאליטות השולטות בכל תחומי החיים, בעוד הוא עצמו לא נמנה עימהן. אם כי לכבוד הנשיא אין כל סיבה לכך. הוא הנשיא ( נחזור שוב, הוא נשיא המדינה) , הוא כיהן בראשות קריית מלאכי בהיותו צעיר לימים. היה ח"כ, שר ומה לא. וכל זאת בעשר אצבעותיו. עוצמתו האישית יצרה אפילו מגלשה לאחיו אל כס ראש עירית קריית מלאכי. אדם מוערך מאד. ולכן התהייה על מעשיו גדולה יותר. הוא אינו צריך לפייס את השמאל. הם צריכים לפייס אותו, לבקש את קרבתו. בעוד אוהביו יכולים, סוף סוף, לנוח וליהנות מפרי מעשיהם.
לטפח יצירה אחרת
נתבשרנו כי הוא נפגש עם סופרים (!) לדיון על היבטים בחברה הישראלית. קל למצוא את רשימת המוזמנים. היא זהה, כמעט לגמרי, עם המתנגדים לבחירתו לנשיא מדינת ישראל. וראוי להדגיש כי לו היו תומכי פרס, ניחא. זה מותר בדמוקרטיה. גם אם היו חושבים שהוא אינו מתאים לכהונה, אפשר בדוחק לקבל. אבל ההתבטאויות שלהם היו קשות בעליל. ויש להניח שהציטוטים מהם לא יעטרו את קירות בית הנשיא. אפילו לא במפגש המתוקשר הצפוי. לדידם הוא בלתי ראוי לשבת על הכס הזה. והסיבות אינן דווקא של חוסר כישורים או התאמה אישית. בעצם, צריך לדייק. הוא היה בלתי ראוי. היום, כשהוא שולט בבית הנשיא, ברשימת המוזמנים, באכלוס של קבלות הפנים ובקרנות בית הנשיא, כדאי מאד להסתופף בצל קורתו. והם הראשונים לדעת מה כדאי.
עם הזמן אנו רואים שמר קצב מאמץ את דרכי קודמו. זה שהופרש בטרם עת. מה ההוא תמך בשמאל, גם הנוכחי. מה ויצמן יצא נגד ראש הממשלה מהימין, גם מר קצב מתעמת אתו. מה ויצמן רצה לקבוע גם במדיניות ובפוליטיקה, אף כבוד הנשיא הזה. ויצמן התחיל בימין ונסע שמאלה, גם כבוד הנשיא הזה מתחיל לנטות. וההתבטאויות התומכות ביציאת הרוצח המוסלמי עראפאת- משכונת רוצחי רחבעם זאבי הי"ד- לחגיגה דתית נוצרית היא דוגמא זועקת. זה לא תחום האחריות שלו, אין בכך כל הגיון ויש פגיעה במעמד ראש הממשלה, במעמד המדינה במערכות חוץ ובמלחמת ההסברה הקשה שאנו עומדים בה. והרי ניתן היה פשוט להתייעץ, בשקט, ולא למעוד.
"הודנה" אינה סוף פסוק
כך גם לגבי ההגיון שמאחורי המפגש שלא נפגש. של אותו ניסיון לגרור את הנשיא לקנוסה אצל הרוצח ברמאללה. האם כנגד הנשיא שיתארח בפרלמנט או במה שקוראים "המועצה המחוקקת" של האויב, יוזמן זה המכונה יו"ר או נשיא, להתארח בבית הנשיא ברחביה? האמנם מי שהציע לקיים את המכשלה הזאת עשה כך בכוונות טהורות? מתוך ידיעת המשמעות של הדבר אצל הערבים? שהרי מדובר באקט של הסכמה לכל האשמותיהם, בהתנצלות של מי שנתפס כמייצג סמלי של אזרחי מדינת ישראל. אפילו מעבר לממשלה. ומכל מקום, זה אקט מדיני מובהק המחייב התייעצות מוקדמת. במקום לזרוק רימון, לצעוק אזהרה ולהתמודד עם התוצאה, אפשר בפשטות לא להשליך אותו. אכן, צודק הנשיא שצריך להפסיק את שפיכות הדמים. אך, עם כל הכבוד, הדרך של חיזור אחריהם לא הוכחה כמקדמת את המטרה. להיפך. את השפה הזאת הערבים אינם מכירים. והסכמי מחתרת אוסלו כבר שפכו מספיק דם, כדי להבין שלא זו השיטה הרצויה.
וזה רק חלק. עדיין איננו יודעים מה באמת דעתו בסוגיות העיקריות בתחום הזה. האם הוא נותר בית"רי בתפיסה המדינית? האם הוא תומך במדינה יהודית בכל ארץ ישראל, או שחלילה נחלשה נחישותו. קודמו לחם בעד ייסוד מדינה ערבית נוספת בארץ ישראל. ואם הוא לא רוצה לשאת את הדגל בראש מחנה אוהבי ישראל, לפחות ניתן לקוות שלא יצטרף לדרך אחרת.
בית של הסכמה
מסופר על האדמו"ר משטפאנישט שראה את חסידיו משחקים בדמקה. אמר להם שאפשר ללמוד כמה דברים מהמשחק. ביניהם שכשאתה מגיע למעלה, אתה יכול לנוע לכל הכיוונים. ומכאן אפשר להבין את ויצמן. הוא טייס ובאוויר זה סביר. אבל על הקרקע, בין בני אדם, זה מסוכן. מישהו עלול להיפגע. ועדיף שהנשיא ימשיך בדרך שלמענה נבחר, ושעליה נמנים רוב רובם של בוחריו. הנהיגה בדרך ישרה, ללא סטייה, מבטיחה שגם לא יהיו תאונות. כך גם באשר להנהגה. בה ניתן יהיה להגיע בבטחה אל היעד.
ויהי רצון וישוב בית הנשיא להיות בית ועד לחכמים. בו ישכנו יחדיו זאב וכפיר ורוחו הטובה ונעימותו של כבוד הנשיא, משה קצב, יהיו משוחים על הבית ועל כל המבקרים בו.
=============
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
קשה לדעת אם זו תוצאה של מדיניות מכוונת, של חביבותו הטבעית- המחפשת מסילות ללב כולם- או שמא רק עוד סימפטום של המחלה התוקפת את אנשי הימין המוצהר עם הגיעם לשלטון. מחלה של חוסר הבנת מהות בחירתם לעמוד בראש מערכות המדינה ולנהל אותה בפועל. יש אומרים שזו תוצאה של רגשי נחיתות שהיא נחלתו של מי שהתרגל לציית לאליטות השולטות בכל תחומי החיים, בעוד הוא עצמו לא נמנה עימהן. אם כי לכבוד הנשיא אין כל סיבה לכך. הוא הנשיא ( נחזור שוב, הוא נשיא המדינה) , הוא כיהן בראשות קריית מלאכי בהיותו צעיר לימים. היה ח"כ, שר ומה לא. וכל זאת בעשר אצבעותיו. עוצמתו האישית יצרה אפילו מגלשה לאחיו אל כס ראש עירית קריית מלאכי. אדם מוערך מאד. ולכן התהייה על מעשיו גדולה יותר. הוא אינו צריך לפייס את השמאל. הם צריכים לפייס אותו, לבקש את קרבתו. בעוד אוהביו יכולים, סוף סוף, לנוח וליהנות מפרי מעשיהם.
לטפח יצירה אחרת
נתבשרנו כי הוא נפגש עם סופרים (!) לדיון על היבטים בחברה הישראלית. קל למצוא את רשימת המוזמנים. היא זהה, כמעט לגמרי, עם המתנגדים לבחירתו לנשיא מדינת ישראל. וראוי להדגיש כי לו היו תומכי פרס, ניחא. זה מותר בדמוקרטיה. גם אם היו חושבים שהוא אינו מתאים לכהונה, אפשר בדוחק לקבל. אבל ההתבטאויות שלהם היו קשות בעליל. ויש להניח שהציטוטים מהם לא יעטרו את קירות בית הנשיא. אפילו לא במפגש המתוקשר הצפוי. לדידם הוא בלתי ראוי לשבת על הכס הזה. והסיבות אינן דווקא של חוסר כישורים או התאמה אישית. בעצם, צריך לדייק. הוא היה בלתי ראוי. היום, כשהוא שולט בבית הנשיא, ברשימת המוזמנים, באכלוס של קבלות הפנים ובקרנות בית הנשיא, כדאי מאד להסתופף בצל קורתו. והם הראשונים לדעת מה כדאי.
עם הזמן אנו רואים שמר קצב מאמץ את דרכי קודמו. זה שהופרש בטרם עת. מה ההוא תמך בשמאל, גם הנוכחי. מה ויצמן יצא נגד ראש הממשלה מהימין, גם מר קצב מתעמת אתו. מה ויצמן רצה לקבוע גם במדיניות ובפוליטיקה, אף כבוד הנשיא הזה. ויצמן התחיל בימין ונסע שמאלה, גם כבוד הנשיא הזה מתחיל לנטות. וההתבטאויות התומכות ביציאת הרוצח המוסלמי עראפאת- משכונת רוצחי רחבעם זאבי הי"ד- לחגיגה דתית נוצרית היא דוגמא זועקת. זה לא תחום האחריות שלו, אין בכך כל הגיון ויש פגיעה במעמד ראש הממשלה, במעמד המדינה במערכות חוץ ובמלחמת ההסברה הקשה שאנו עומדים בה. והרי ניתן היה פשוט להתייעץ, בשקט, ולא למעוד.
"הודנה" אינה סוף פסוק
כך גם לגבי ההגיון שמאחורי המפגש שלא נפגש. של אותו ניסיון לגרור את הנשיא לקנוסה אצל הרוצח ברמאללה. האם כנגד הנשיא שיתארח בפרלמנט או במה שקוראים "המועצה המחוקקת" של האויב, יוזמן זה המכונה יו"ר או נשיא, להתארח בבית הנשיא ברחביה? האמנם מי שהציע לקיים את המכשלה הזאת עשה כך בכוונות טהורות? מתוך ידיעת המשמעות של הדבר אצל הערבים? שהרי מדובר באקט של הסכמה לכל האשמותיהם, בהתנצלות של מי שנתפס כמייצג סמלי של אזרחי מדינת ישראל. אפילו מעבר לממשלה. ומכל מקום, זה אקט מדיני מובהק המחייב התייעצות מוקדמת. במקום לזרוק רימון, לצעוק אזהרה ולהתמודד עם התוצאה, אפשר בפשטות לא להשליך אותו. אכן, צודק הנשיא שצריך להפסיק את שפיכות הדמים. אך, עם כל הכבוד, הדרך של חיזור אחריהם לא הוכחה כמקדמת את המטרה. להיפך. את השפה הזאת הערבים אינם מכירים. והסכמי מחתרת אוסלו כבר שפכו מספיק דם, כדי להבין שלא זו השיטה הרצויה.
וזה רק חלק. עדיין איננו יודעים מה באמת דעתו בסוגיות העיקריות בתחום הזה. האם הוא נותר בית"רי בתפיסה המדינית? האם הוא תומך במדינה יהודית בכל ארץ ישראל, או שחלילה נחלשה נחישותו. קודמו לחם בעד ייסוד מדינה ערבית נוספת בארץ ישראל. ואם הוא לא רוצה לשאת את הדגל בראש מחנה אוהבי ישראל, לפחות ניתן לקוות שלא יצטרף לדרך אחרת.
בית של הסכמה
מסופר על האדמו"ר משטפאנישט שראה את חסידיו משחקים בדמקה. אמר להם שאפשר ללמוד כמה דברים מהמשחק. ביניהם שכשאתה מגיע למעלה, אתה יכול לנוע לכל הכיוונים. ומכאן אפשר להבין את ויצמן. הוא טייס ובאוויר זה סביר. אבל על הקרקע, בין בני אדם, זה מסוכן. מישהו עלול להיפגע. ועדיף שהנשיא ימשיך בדרך שלמענה נבחר, ושעליה נמנים רוב רובם של בוחריו. הנהיגה בדרך ישרה, ללא סטייה, מבטיחה שגם לא יהיו תאונות. כך גם באשר להנהגה. בה ניתן יהיה להגיע בבטחה אל היעד.
ויהי רצון וישוב בית הנשיא להיות בית ועד לחכמים. בו ישכנו יחדיו זאב וכפיר ורוחו הטובה ונעימותו של כבוד הנשיא, משה קצב, יהיו משוחים על הבית ועל כל המבקרים בו.
=============
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.