לפני ששואלים מה הפתרון, צריך להגדיר מה הבעיה. הבעיה העמוקה ביותר של מדינת ישראל, היא העובדה שהחברה הישראלית לא יודעת להשיב על השאלה בשביל מה אנחנו צריכים את המדינה. נכון ששום עם אחר לא מטריד את עצמו בשאלה הזאת, אבל בשום מקום אחר לא משלמים מחיר כל כך גבוה על עצם קיום המדינה.
עובדה אובייקטיבית היא שמעל המדינה שלנו מרחף סימן שאלה מיום הקמתה ועד היום, גם על עצם קיומה וגם על ההצדקה להמשיך ולתבוע מאזרחיה את המחיר לקיומה. עובדה אחרת היא שלמרות המחיר הכבד מאוד, ולמרות שרבים מאתנו היו יכולים להסתדר די בקלות במקומות אחרים בעולם, אנחנו לא בורחים מכאן. להפך, אנחנו הולכים ומתרבים ויהודים נוספים באים לכאן מכל העולם כל הזמן. אפשר לחיות וליצור ולהתפתח בצלו של סימן שאלה קיומי, רק אם יש איזו מטרה חשובה מאוד שלשמה כל המפעל הזה קיים. מהי המטרה? האם יש מטרה אחת לכולנו או לרובנו? האם אפשר לתת לה ניסוח מוסכם במלים?
כל השאלות הקשות המטרידות את החברה הישראלית הן נגזרות של שאלת התשתית הזאת. ובשנים האחרונות , בשל הצטברות של גורמים שונים, היא מציקה במידה כזו, שאי אפשר עוד לטאטא אותה אל מתחת לשטיח, וכבר אי אפשר לגשת לפתרון של שום בעיה רצינית, בלי להקדים ולהתמודד איתה.
למען מה אנחנו משלמים את המחיר הכבד?
שתי מוטיבציות מרכזיות היו הכוח המניע שהוביל את הציונות המעשית בדרך להקמת המדינה: האחת קיומית - לבנות לעם היהודי מקלט בטוח מפחד מוות ורדיפות. והשניה - השאיפה לנורמליות; לחדול להיות שנואים וזרים, למחוק את חרפת האנטישמיות והאנומליה, להיות עם במשפחת העמים. יובל שנים אחרי הקמת המדינה נראה ששתי המטרות לא הושגו. מדינת ישראל לא הצליחה לא בזה ולא בזה.
לא רק שמדינת ישראל לא פטרה את היהודים מסכנת המוות והרדיפות, אלא שהיום חיי היהודים בכל גולה יותר בטוחים מאשר בישראל. כאן הוא כמעט המקום היחיד בעולם שבו יהודים נהרגים על היותם יהודים. גם את המטרה השניה קיומה של מדינת ישראל לא קידם, אלא להפך. ברוב מדינות העולם האנטישמיות נחשבת היום לדבר פסול ואסור, ולפחות מן השפה ולחוץ היא לא קיימת. במקומה צמחה שנאה אנטישמית חדשה, הנחשבת לגיטימית, שמכוונת נגד מדינת ישראל. ובעניין הזה מי שעצם עיניים - באה ועידת דרבן ופקחה אותן בכוח. זה היה אירוע בינלאומי ממוסד של שנאת ישראל גלויה, על השולחן, שכמוהו לא נראה מאז מלחמת העולם השניה. אחרי שקרצפנו מעלינו את כל הזהות היהודית החיצונית עד העור והבשר, אחרי שבאמת הפכנו להיות אומה בין האומות ומדינה בין המדינות, מתברר שלעניין שנאת ישראל זה לא הועיל. המדינה שלנו במולדת, לא פחות שנואה משהייתה הקהילה שלנו בגולה.
לשם מה, אם כן, קיימת המדינה הזאת? דרושה לנו רוויזיה מחשבתית עמוקה שלא יכולה להינשא על גב הצהרות חיצוניות, צריך להתקיים דיון ציבורי מטא-פוליטי, שבו אנחנו מבררים עם עצמנו את הנקודה הזאת. לדיון כזה דרושות דמויות מנהיגות, שיכולות גם לעורר אותו וגם להביא אותו לכלל בירור והסכמה רחבה, ודרוש ציבור נושא דגל, שבקרבו השאלה תוססת ומסעירה במידה כזו, שיש בה כדי להניח אותו על סדר היום של המדינה, ולא לתת לה לרדת.
המציאות של חיינו כאן מעידה עלינו שיש משהו, חשוב עד מוות לכולנו, שאפשר לקבל אותו רק כאן והוא לא קיים בשום מקום אחר בעולם, והוא המטרה שלמענה אנחנו מתעקשים להמשיך, ומוכנים לשלם את המחיר.
מהו הדבר שהוא כל-כך יקר וכל-כך מסעיר, שיש כאן ואי אפשר לקבל אותו בשום מקום אחר בעולם? הצירוף: מדינה יהודית. האנשים שהחליטו לחיות ולמות למען זה שתהיה מדינה והיא תהיה יהודית.
לא מקלט בטוח לפרט היהודי, ולא המקום בו יוכל להשתחרר מן הגיבנת היהודית ולהרגיש סוף סוף שהוא אדם נורמלי. אלא המקום שקיבל על עצמו אחריות לכלל היהודי בכל העולם, ולהמשך הקיום היהודי בכל הדורות.
בשנה האחרונה יכולנו ללמוד על המטרה הנסתרת הזאת, באופן בהיר מאי פעם. מזה 15 חודשים אנחנו במלחמה קשה ומתישה, ולהוציא שוליים שבשוליים בשמאל הקיצוני, יש הסכמה לאומית מקיר לקיר על כך שאסור לישראל להיכנע, ומלחמתנו בטרור צודקת. על מה פרצה המלחמה הזו? על שני דברים שאהוד ברק בקמפ דיוויד לא הסכים לוותר, וכל הציבור הישראלי מסכים לכך: על הריבונות הישראלית בהר-הבית, ועל זכות השיבה הפלשתינית.
לכאורה, שני הדברים אינם נכסים אסטרטגיים. להר הבית אין שום ערך ביטחוני, ואפילו לא משמעות מעשית מיידית. ממילא לא דובר על שליטה יהודית בהר, אלא על ריבונות תיאורטית. על זה יצאנו למלחמה. ועל זכות השיבה. בעצם למה לא? אם המדינה הזאת היא מדינת כל אזרחיה, איזה אסון יקרה אם יחיו בה עוד כמה מאות אלפי ערבים?
התשובה היא יהודיותה של המדינה. זה הדבר שלמענו היא קיימת, הוא המטרה שלמענה אנחנו מוכנים להרוג וליהרג. זה הערך המוסף שלעולם לא נוותר עליו, כולנו.
הדבקות בערך המוסף הזה, קיימת גם בקרב אלה שלכאורה כופרים בו מכאן ומכאן. מצד אחד, אלה ששואפים למדינה ליברלית, חופשית, מערבית, מדינה לכל אזרחיה ולא מדינה יהודית הם הרי יכולים למצוא את מבוקשם במדינות רבות בעולם של היום, ולהשאיר מאחוריהם את כל הצרות והשנאות והמחלוקות והכאב. אבל הם נשארים כאן ומוסרים את נפשם למען המדינה הזאת, כפי שהיא.
ומאידך, אותם לומדי תורה, שבעבורם העיקר הוא הנקודה היהודית, וכאילו אין בעיניהם שום חשיבות למדינה - גם להם העולם של היום מציע במקומות אחרים אפשרויות של לימוד תורה מתוך הרווחה רבה יותר, וללא הצער והלחץ והמחלוקת שיש להם כאן עם המדינה החילונית והציבור החילוני.
אבל העובדה היא שאלה וגם אלה בוחרים לחיות כאן יחד, ובמחיר כבד מאוד.
נגמרה תקופת האין-ברירה
בתש"ח נולדנו מתוך תהליך מהפך סדרי בראשית של כפייה ואין ברירה. חצי מיליון ניצולים יצאו מן האפר וההריסות של השואה, וזרמו לחופי הארץ. כל סדר העולם התהפך והשתנה, אימפריות התפוררו, בתוכם גם זו ששלטה פה, והערבים יצאו למלחמת השמד נגדנו. לא הייתה ברירה אלא להלחם ולא הייתה ברירה אלא להקים את המדינה. לידה כרוכה בקריעה ובסבל, ויש בה אלמנט של אין ברירה. אי אפשר לעצור את היילוד. בבוא הרגע הוא ייצא לאוויר העולם, אם תרצה היולדת ואם לא תרצה, וגם אותו עצמו כמובן איש לא שאל אם הוא רוצה.
אבל אחרי הפריצה והקריעה בא שלב שני, שלב של בחירה, של יש ברירה: המיילדת עוטפת את היילוד, האם מחבקת אותו, המשפחה מקבלת אותו לתוכה ברחמים. בלי הרחמים הללו הוא לא יחיה. לא מקרה הוא שבמילה רחם חבויות המילים חירום ורחמים. ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי. אפשר לומר בדמייך חיי ואפשר לא לומר. בזה יש ברירה.
ארבעים שנה, עד לפני כעשור, חיינו בשלב האין ברירה של לידת המדינה. פה ושם השארנו רמזים לעצמנו שאנחנו יודעים שיבוא גם שלב שני, ואי אפשר להתקיים לאורך ימים רק מכוח האין ברירה. למשל תבונת הכינוי "מלחמת הקוממיות". מן הרגע הראשון אמרה המדינה לעצמה שהקיומיות לא תספק אותנו. "קוממיות" אומרת שיש כאן שתי קומות, והקיומית היא רק התחתונה שבהן.
קומת האין-ברירה היא בסיס חזק מאוד. לאין ברירה יש כוח ענק, אחדותי, השרדותי ויצירתי. אבל אין ברירה פירושו אין בחירה, ואין בחירה פירושו העדר אחריות. עד לפני עשור ניהלנו במידה רבה מנטליות של בלימה. בלי לשאול מה. גם מדיניות בלימה, וגם קרבות בלימה צבאיים, פירושם לבצע בלי לשאול. זה מקורו של הביצועיזם הישראלי, של כשרון המעשה והדבקות במשימה, של להביא תוצאות בלי לשאול שאלות.
זה כבר לא עובד. עברנו מדור הבלי-מה לדור המה, וחלק גדול מתחושת המשבר והאין-פתרון, נובעת מזה. מציעי הפתרונות למיניהם עדיין משרטטים אותם בקומה התחתונה של האין ברירה, ואנחנו כבר לא שם.
להנהגה הנוכחית של מדינת ישראל אין יכולת לתת תשובה לשאלתו של דור המה, ומכאן צמחה בין היתר גם האובססיביות של תהליך השלום: חלום השלום ניסה להתחמק בשני אופנים מן השאלה לשם מה. או להבטיח שבקרוב המחיר לקיומה של המדינה שוב לא יהיה כבד כל-כך, ולא יהיה צורך לשאול לשם מה; או לחילופין, להעניק לדור חזון מלאכותי, שלמענו שווה לשלם את המחיר. בדיעבד, תוכנית ההפרדה מעידה למפרע שכל המהלך הזה נבע ממצוקה, ולא מחזון של שלום או ממוסר של שלום.
לא גשר אלא גנרטור
בדור המה צריך אומץ לב מסוג חדש. זה מבחן עקדה, שכדי לעמוד בו אברהם זקוק ליצחק ויצחק צריך את אברהם. המפתח הוא ויילכו שניהם יחדיו. דור שלם דורש תשובה. הנה האש והעצים, הוא אומר - הצבא, התשתיות, ההיי-טק - ואיה השה לעולה. מה המטרה? בשביל מה כל זה?
וצריך גם אומץ לחזור להיות אבות ואמהות. לומר הנני בני. אני פה, לא רק אתה פה, והמבחן הוא עכשיו מבחן השניהם יחדיו.
המעבר מבית האין ברירה אל בית הבחירה, הוא מעבר לאחריות. זה הדבר שצריך להיוולד מהמשבר הנוכחי. להיות מודעים לזה שיש לנו ברירה, שאנחנו בוחרים לחיות כאן, והבחירה פירושה שלקחנו אחריות. קיבלנו על עצמנו לעצב את דמותה של מדינה יהודית. גם בפוליטיקה, גם בתרבות, גם בחינוך.
הרעיון הזה חונה במגרש של הציונות הדתית. הישראלי החילוני עסק בבניין המדינה, בביצורה ובהגנתה. בלעדיו לא היינו מגיעים עד כאן. אבל בינתיים הוא חסר כלים לענות על שאלת זהותה היהודית, למרות שהוא חפץ בה בכל מאודו.
הציבור החרדי עסק במסירות נפש בבניין התורה, אי אפשר בלעדיו. אבל אין לו היכולת לטפל במושג מדינה. המדינה היהודית שהוא רואה בדמיונו, היא מדינה של ימות המשיח, ועלינו מוטל לטפל בזהות היהודית של המדינה שיש, לא של מדינה שאין.
הציבור הדתי-לאומי הוא לא גשר אלא גנרטור. הוא יכול לייצר התחלות של בירור, מקרי מבחן, הגדרות, מושגים, סטרט-אפים של התמודדות. הוא זה שבידו להניח את שאלת הזהות היהודית של המדינה על סדר היום שלה, ולהוביל את האבות והבנים שלה למצב של ויילכו שניהם יחדיו.
להוליד ילדים ולהביא עולים. אין פתרון אחר
הגדרת הזהות בונה מצפנים חדשים, שיכולים להתוות דרך לפתרונות נכונים בכל התחומים, וגם בתחום המדיני. ישראל היא מדינה שמטרת קיומה וזכות קיומה הן לשמור על זהותו, בטחונו, ואחדותו של העם היהודי. זוהי נקיטת עמדה היסטורית ומוסרית, שאם נשמיע אותה באופן ברור באוזני עצמנו ובאוזני העולם, זה כשלעצמו יהיה הצעד הראשון, ואולי החשוב ביותר, לשרטוטו של פתרון מדיני.
עם הוא כמו משפחה גדולה. למשפחה יש בנים, שהם אחים זה לזה, יש לה בית, ויש לה זיכרון משותף. הבעיה העיקרית שלנו היא איך לשמור על רוב ברור של בני המשפחה בתוך הבית של המשפחה. אם אנחנו זוכרים שלקחנו על עצמנו את האחריות לכל העם היהודי, ולדורות, יהיה הרבה יותר קשה לפתות אותנו בתשובות לטווח קצר. למשל במחשבה שאם ניתן לשכנים כמה מחדרי הבית, הרי בחדרים שיישארו נישאר רוב לתמיד. שטויות, אם לא נעסוק בבעיה הדמוגרפית, די מהר לא נהיה רוב גם בתחומי הקו הירוק.
שום פתרון מדיני לא יכול לעקוף את הבעיה הדמוגרפית. אחריותנו להמשך קיומו של העם היהודי מחייבת אותנו לעסוק בדמוגרפיה, ולא לצייר על מפות את קווי ההתחמקות ממנה. אנחנו חייבים להוליד הרבה ילדים ולהביא הרבה עולים. אין לבעיה הדמוגרפית שום פתרון אחר, והמאמץ לחפש פתרון כזה, הוא שארית מן התקופה שבה עדיין לא הגדרנו לעצמנו לשם מה קיימת המדינה הזאת, ולמען מה אנחנו חיים ומתים כאן. החברה הישראלית אימצה לעצמה מכלול תרבותי מערבי, שבו עושר ואושר הם מושגים חופפים. וכיוון שילדים הם זוללי עושר, לכן הם מחבלי אושר. ראייה אגוצנטרית-עכשוויסטית כזו של מושגי האושר היא לחלוטין לא יהודית, היא פועלת נגד עתידו של העם היהודי, ולכן סותרת את המטרה שלשמה קיימת מדינת ישראל.
חלק לא קטן מן המוטיבציה של מחפשי הפתרונות המדיניים, בין אם מדובר בפתרונות של הסכמה או בהפרדה חד-צדדית, נובע מן הרצון לשמור על אורח החיים האגוצנטרי הזה ולשמור גם על המדינה היהודית. אבל שום פתרון לא יכול לספק את הסחורה הזו, כי השניים האלה סותרים זה את זה במובהק. מה שקורה למשפחה היהודית במדינת ישראל, כתוצאה מן הערבוביה עם תרבות המערב, הוא סכנה אסטרטגית. מבחינה זו, תרומתם של החרדים למדינת ישראל היא עצומה, ובהחלט ייתכן לומר שהיא מאזנת את הביקורת נגדם על אי נשיאה בעול השירות הצבאי.
התמודדות יהודית עם השאלה המדינית צריכה להתחיל בבניית מושגים אחרים של אושר ושל מימוש עצמי. ביהדות ילדיו של אדם הם עיקר תרומתו לעולם ולחברה. עשרה ילדים ממשיכי דרך, הם מימוש עצמי בעל ערך גדול ללא השוואה מכל קריירה מפוארת.
ואחר כך צריך להביא עולים. עדיין יש מאגר גדול ברוסיה, ויש יהודים במערב, שבינתיים לא אורזים את המזוודות, אבל אפשר למצוא דרכים איך לקשור אותם לישראל. יכול להיות שיש צורך להרחיב את מושג האזרחות כדי לתת ביטוי למלוא עוצמתה של הדמוגרפיה היהודית. יכול להיות שאפשר לתת אזרחות ישראלית לכל יהודי החפץ בכך ברחבי העולם, בתנאי שהוא רוכש נכס בישראל, או נותן שירות לאומי של שנה, או מגלה זיקה אחרת.
כבסיס לכל מהלך מדיני, יש להזכיר לעצמנו ולהזכיר לעולם, שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל, איננה בעיית ישראל והפלשתינים, אלא בעיית ישראל והיהודים, וכל פתרון לבעיה המשנית נגזר מן המחוייבות שלנו לבעיה העיקרית.
אין מספיק מקום לשתי מדינות
מדינת ישראל איננה מחויבת, איננה רוצה ואיננה יכולה, לפתור את בעיית ההגדרה העצמית של הפלשתינים. לא ניתן לקיים שתי מדינות ריבוניות שוחרות שלום ושבעות רצון במסגרת השטח שבין הים והירדן. הפוטנציאל שעומד לחלוקה לא יכול לספק את ציפיות המינימום של שני הצדדים. במסגרת המשאבים הקרקעיים והדמוגרפיים של ארץ ישראל המערבית, והמחויבות של מדינת ישראל לעם היהודי, הדבר פשוט לא ניתן לביצוע.
"שתי מדינות לשני עמים" זו אשליה תמימה במקרה הטוב, ותוכנית שלבים שטנית במקרה הרע. כבר ניסינו אותה והדבר עלה במאות ואלפי הרוגים, ולא הביא לא שלום ולא שכנות טובה.
אם נאבד לרגע את הסבלנות ההיסטורית שלנו, והפלשתינים יקבלו מדינה ביש"ע, זה יהפוך אותם למנצחים הגדולים בכל המרחב הערבי והמוסלמי. הדבר יפיל מייד את ירדן, שתהפוך למדינה פלשתינית אחת מעירק ועד ירושלים. המאסה של המדינה הענקית הזאת, תיצור תסיסה ענקית בקרב ערביי ישראל, ואנחנו נמצא את עצמנו חוזרים את כל הדרך אל גבולות 47' ואל ימי טרום מדינה.
אין מנוס: כדי למצוא פתרון לשאלה הפלשתינית, צריך לגייס משאבים נוספים, של קרקע ומים וכסף, וזה מחייב פתרון אזורי. מצרים וירדן חייבות להקצות קרקע לטובת הפלשתינים, כל העולם הערבי חייב להשתתף בהקצאת משאבים ובנכונות לקלוט אוכלוסיה פלשתינית. מובן מאליו שמדינות ערב לא יעשו את זה בהתנדבות ובלב שמח. לא מדובר ביעד שאפשר להשיג בעתיד הקרוב. אבל אם אנחנו נדרוש פתרון אזורי, נדבר על כך בכל מקום בעולם, ונעמוד על שלנו לאורך שנים - יבוא יום שבו המערב ייווכח שאין פתרון אחר, וילחץ על הערבים בכוח שבידיו.
כי באמת אין להעלות על הדעת שכל הבעיה הפלשתינית תהיה מונחת על כתפי ישראל הקטנה. סוגיית עזה היא בעיה כבדה בלי קשר לשאלת היישובים היהודיים שם. גם אילו לא היו שם יישובים כלל, היתה בעיה קשה, והיא חייבת להיפתר באמצעות העמדת המרכיב הטריטוריאלי של צפון סיני. את השאיפות הלאומיות של התושבים הפלשתינים ביו"ש צריך יהיה להפנות לשטחים שיינתנו לפלשתינים בעבר הירדן.
בשיחות שהיו לי עם מעצבי המדיניות בוושינגטון מצאתי הקשבה לרעיונות האלה. בני שיחי לא קפצו מייד לאמץ אותם, אבל בהחלט גילו עניין ורצו לשמוע פרטים. רבים בעולם מתחילים להבין שהדרך שהלכנו בה בשנים האחרונות היא ללא מוצא.
ירדן תצטרך לעבור תהליכי דמוקרטיזציה, ולתת לרוב הפלשתיני שיושב בה לבחור לעצמו את המנהיגות שלו. תהליכי דמוקרטיזציה בכלל הם מרכיב בעל חשיבות עליונה בכל האזור. (אמריקה לימדה את העולם שרק שינויים משטריים יכולים להחזיר מדינות טרור למעגל האומות. עיין ערך יפן, גרמניה, ולאחרונה בריה"מ. גם היום אמריקה יצאה למלחמה נגד הטרור, ולמעשה הביאה לשינוי המשטר באפגניסטן).
ועד אז ישראל צריכה לעשות כמה צעדים חד-צדדיים: למוטט את הרשות הפלשתינית, שהיא ארגון הטרור הגדול בעולם. לזה יש לנו עכשיו חלון הזדמנויות אסטרטגי, שבו ארה"ב תעמוד לצדנו במידה רבה. שהרי היא קבעה שהמלחמה בטרור לא מסתיימת באיש עם הפצצה, אלא נמשכת עד למשטר ששולח אותו או נותן לו מקלט.
זמן הבשלה של שנים
הצעד הנוסף הוא לחזור ולקחת אחריות על כל המרחב של יהודה ושומרון. הדבר איננו כרוך בשהייה ממושכת בקסבות ובערים הצפופות. ברגע שהרשות תעלם והנשק ייאסף, ניתן יהיה לשרטט קווים של אוטונומיה מוניציפלית, אשר, כאמור, לא תהיה פתרון לבעיית ההגדרה העצמית הפלשתינית, אבל בהחלט תאפשר להם לנהל את חייהם תחת שלטון עצמי משלהם, עד שתבשיל השעה לפתרון אזורי כולל.
בניגוד להפחדות הנשמעות לפעמים, השתלטות מחדש על כל המרחב איננה מחייבת הרג המוני של פלשתינים. צה"ל מבצע בשנה האחרונה באופן מעורר הערצה פעילות ממוקדת גם בשטחים בנויים, וכמעט ללא פגיעה באוכלוסייה תמימה. בהשוואה למה שעשו האמריקנים באפגניסטן, אנחנו יכולים בהחלט להתפאר בלוחמה נקייה ומוסרית.
הצעד הבא צריך להיות סיפוח משפטי של כל יו"ש. בכך אנחנו קובעים שבכל הסדר עתידי, שיכול להיות גמיש למדי בשאלת השלטון העצמי הפלשתיני, בחלוקת הריבונות לא תהיה גמישות. היא תהיה על הירדן.
אם נצליח לשדר באופן ברור, צלול וחד-משמעי, שאין שום תקוה ושום סיכוי להקמת מדינה פלשתינית במערב הירדן, הדבר יביא לדעיכת האינתיפאדה ולרגיעה, שתועיל לכלכלות של שני הציבורים וליחסי השכנות ביניהם. אז נוכל להתפנות למאבק על רעיון הפתרון האזורי, שדורש זמן הבשלה של שנים.
אפשר לפעול במסלול הזה, או במסלולים דומים. בשלב זה לא הפרטים חשובים אלא העיקרון: כל פתרון צריך להיות נובע מהחובה המוסרית שלנו כמדינה יהודית. זו איננה ברירת מחדל מוסרית, אלא בחירה שלנו, זכות קיומנו ומטרת העל של כל מאמצינו.
==========
תת אלוף במיל. אפי איתם (פיין) הוא מפקד עוצבת הגליל לשעבר.
מאמרו של אפי איתם פורסם השבוע בעיתון "נקודה".
עובדה אובייקטיבית היא שמעל המדינה שלנו מרחף סימן שאלה מיום הקמתה ועד היום, גם על עצם קיומה וגם על ההצדקה להמשיך ולתבוע מאזרחיה את המחיר לקיומה. עובדה אחרת היא שלמרות המחיר הכבד מאוד, ולמרות שרבים מאתנו היו יכולים להסתדר די בקלות במקומות אחרים בעולם, אנחנו לא בורחים מכאן. להפך, אנחנו הולכים ומתרבים ויהודים נוספים באים לכאן מכל העולם כל הזמן. אפשר לחיות וליצור ולהתפתח בצלו של סימן שאלה קיומי, רק אם יש איזו מטרה חשובה מאוד שלשמה כל המפעל הזה קיים. מהי המטרה? האם יש מטרה אחת לכולנו או לרובנו? האם אפשר לתת לה ניסוח מוסכם במלים?
כל השאלות הקשות המטרידות את החברה הישראלית הן נגזרות של שאלת התשתית הזאת. ובשנים האחרונות , בשל הצטברות של גורמים שונים, היא מציקה במידה כזו, שאי אפשר עוד לטאטא אותה אל מתחת לשטיח, וכבר אי אפשר לגשת לפתרון של שום בעיה רצינית, בלי להקדים ולהתמודד איתה.
למען מה אנחנו משלמים את המחיר הכבד?
שתי מוטיבציות מרכזיות היו הכוח המניע שהוביל את הציונות המעשית בדרך להקמת המדינה: האחת קיומית - לבנות לעם היהודי מקלט בטוח מפחד מוות ורדיפות. והשניה - השאיפה לנורמליות; לחדול להיות שנואים וזרים, למחוק את חרפת האנטישמיות והאנומליה, להיות עם במשפחת העמים. יובל שנים אחרי הקמת המדינה נראה ששתי המטרות לא הושגו. מדינת ישראל לא הצליחה לא בזה ולא בזה.
לא רק שמדינת ישראל לא פטרה את היהודים מסכנת המוות והרדיפות, אלא שהיום חיי היהודים בכל גולה יותר בטוחים מאשר בישראל. כאן הוא כמעט המקום היחיד בעולם שבו יהודים נהרגים על היותם יהודים. גם את המטרה השניה קיומה של מדינת ישראל לא קידם, אלא להפך. ברוב מדינות העולם האנטישמיות נחשבת היום לדבר פסול ואסור, ולפחות מן השפה ולחוץ היא לא קיימת. במקומה צמחה שנאה אנטישמית חדשה, הנחשבת לגיטימית, שמכוונת נגד מדינת ישראל. ובעניין הזה מי שעצם עיניים - באה ועידת דרבן ופקחה אותן בכוח. זה היה אירוע בינלאומי ממוסד של שנאת ישראל גלויה, על השולחן, שכמוהו לא נראה מאז מלחמת העולם השניה. אחרי שקרצפנו מעלינו את כל הזהות היהודית החיצונית עד העור והבשר, אחרי שבאמת הפכנו להיות אומה בין האומות ומדינה בין המדינות, מתברר שלעניין שנאת ישראל זה לא הועיל. המדינה שלנו במולדת, לא פחות שנואה משהייתה הקהילה שלנו בגולה.
לשם מה, אם כן, קיימת המדינה הזאת? דרושה לנו רוויזיה מחשבתית עמוקה שלא יכולה להינשא על גב הצהרות חיצוניות, צריך להתקיים דיון ציבורי מטא-פוליטי, שבו אנחנו מבררים עם עצמנו את הנקודה הזאת. לדיון כזה דרושות דמויות מנהיגות, שיכולות גם לעורר אותו וגם להביא אותו לכלל בירור והסכמה רחבה, ודרוש ציבור נושא דגל, שבקרבו השאלה תוססת ומסעירה במידה כזו, שיש בה כדי להניח אותו על סדר היום של המדינה, ולא לתת לה לרדת.
המציאות של חיינו כאן מעידה עלינו שיש משהו, חשוב עד מוות לכולנו, שאפשר לקבל אותו רק כאן והוא לא קיים בשום מקום אחר בעולם, והוא המטרה שלמענה אנחנו מתעקשים להמשיך, ומוכנים לשלם את המחיר.
מהו הדבר שהוא כל-כך יקר וכל-כך מסעיר, שיש כאן ואי אפשר לקבל אותו בשום מקום אחר בעולם? הצירוף: מדינה יהודית. האנשים שהחליטו לחיות ולמות למען זה שתהיה מדינה והיא תהיה יהודית.
לא מקלט בטוח לפרט היהודי, ולא המקום בו יוכל להשתחרר מן הגיבנת היהודית ולהרגיש סוף סוף שהוא אדם נורמלי. אלא המקום שקיבל על עצמו אחריות לכלל היהודי בכל העולם, ולהמשך הקיום היהודי בכל הדורות.
בשנה האחרונה יכולנו ללמוד על המטרה הנסתרת הזאת, באופן בהיר מאי פעם. מזה 15 חודשים אנחנו במלחמה קשה ומתישה, ולהוציא שוליים שבשוליים בשמאל הקיצוני, יש הסכמה לאומית מקיר לקיר על כך שאסור לישראל להיכנע, ומלחמתנו בטרור צודקת. על מה פרצה המלחמה הזו? על שני דברים שאהוד ברק בקמפ דיוויד לא הסכים לוותר, וכל הציבור הישראלי מסכים לכך: על הריבונות הישראלית בהר-הבית, ועל זכות השיבה הפלשתינית.
לכאורה, שני הדברים אינם נכסים אסטרטגיים. להר הבית אין שום ערך ביטחוני, ואפילו לא משמעות מעשית מיידית. ממילא לא דובר על שליטה יהודית בהר, אלא על ריבונות תיאורטית. על זה יצאנו למלחמה. ועל זכות השיבה. בעצם למה לא? אם המדינה הזאת היא מדינת כל אזרחיה, איזה אסון יקרה אם יחיו בה עוד כמה מאות אלפי ערבים?
התשובה היא יהודיותה של המדינה. זה הדבר שלמענו היא קיימת, הוא המטרה שלמענה אנחנו מוכנים להרוג וליהרג. זה הערך המוסף שלעולם לא נוותר עליו, כולנו.
הדבקות בערך המוסף הזה, קיימת גם בקרב אלה שלכאורה כופרים בו מכאן ומכאן. מצד אחד, אלה ששואפים למדינה ליברלית, חופשית, מערבית, מדינה לכל אזרחיה ולא מדינה יהודית הם הרי יכולים למצוא את מבוקשם במדינות רבות בעולם של היום, ולהשאיר מאחוריהם את כל הצרות והשנאות והמחלוקות והכאב. אבל הם נשארים כאן ומוסרים את נפשם למען המדינה הזאת, כפי שהיא.
ומאידך, אותם לומדי תורה, שבעבורם העיקר הוא הנקודה היהודית, וכאילו אין בעיניהם שום חשיבות למדינה - גם להם העולם של היום מציע במקומות אחרים אפשרויות של לימוד תורה מתוך הרווחה רבה יותר, וללא הצער והלחץ והמחלוקת שיש להם כאן עם המדינה החילונית והציבור החילוני.
אבל העובדה היא שאלה וגם אלה בוחרים לחיות כאן יחד, ובמחיר כבד מאוד.
נגמרה תקופת האין-ברירה
בתש"ח נולדנו מתוך תהליך מהפך סדרי בראשית של כפייה ואין ברירה. חצי מיליון ניצולים יצאו מן האפר וההריסות של השואה, וזרמו לחופי הארץ. כל סדר העולם התהפך והשתנה, אימפריות התפוררו, בתוכם גם זו ששלטה פה, והערבים יצאו למלחמת השמד נגדנו. לא הייתה ברירה אלא להלחם ולא הייתה ברירה אלא להקים את המדינה. לידה כרוכה בקריעה ובסבל, ויש בה אלמנט של אין ברירה. אי אפשר לעצור את היילוד. בבוא הרגע הוא ייצא לאוויר העולם, אם תרצה היולדת ואם לא תרצה, וגם אותו עצמו כמובן איש לא שאל אם הוא רוצה.
אבל אחרי הפריצה והקריעה בא שלב שני, שלב של בחירה, של יש ברירה: המיילדת עוטפת את היילוד, האם מחבקת אותו, המשפחה מקבלת אותו לתוכה ברחמים. בלי הרחמים הללו הוא לא יחיה. לא מקרה הוא שבמילה רחם חבויות המילים חירום ורחמים. ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי. אפשר לומר בדמייך חיי ואפשר לא לומר. בזה יש ברירה.
ארבעים שנה, עד לפני כעשור, חיינו בשלב האין ברירה של לידת המדינה. פה ושם השארנו רמזים לעצמנו שאנחנו יודעים שיבוא גם שלב שני, ואי אפשר להתקיים לאורך ימים רק מכוח האין ברירה. למשל תבונת הכינוי "מלחמת הקוממיות". מן הרגע הראשון אמרה המדינה לעצמה שהקיומיות לא תספק אותנו. "קוממיות" אומרת שיש כאן שתי קומות, והקיומית היא רק התחתונה שבהן.
קומת האין-ברירה היא בסיס חזק מאוד. לאין ברירה יש כוח ענק, אחדותי, השרדותי ויצירתי. אבל אין ברירה פירושו אין בחירה, ואין בחירה פירושו העדר אחריות. עד לפני עשור ניהלנו במידה רבה מנטליות של בלימה. בלי לשאול מה. גם מדיניות בלימה, וגם קרבות בלימה צבאיים, פירושם לבצע בלי לשאול. זה מקורו של הביצועיזם הישראלי, של כשרון המעשה והדבקות במשימה, של להביא תוצאות בלי לשאול שאלות.
זה כבר לא עובד. עברנו מדור הבלי-מה לדור המה, וחלק גדול מתחושת המשבר והאין-פתרון, נובעת מזה. מציעי הפתרונות למיניהם עדיין משרטטים אותם בקומה התחתונה של האין ברירה, ואנחנו כבר לא שם.
להנהגה הנוכחית של מדינת ישראל אין יכולת לתת תשובה לשאלתו של דור המה, ומכאן צמחה בין היתר גם האובססיביות של תהליך השלום: חלום השלום ניסה להתחמק בשני אופנים מן השאלה לשם מה. או להבטיח שבקרוב המחיר לקיומה של המדינה שוב לא יהיה כבד כל-כך, ולא יהיה צורך לשאול לשם מה; או לחילופין, להעניק לדור חזון מלאכותי, שלמענו שווה לשלם את המחיר. בדיעבד, תוכנית ההפרדה מעידה למפרע שכל המהלך הזה נבע ממצוקה, ולא מחזון של שלום או ממוסר של שלום.
לא גשר אלא גנרטור
בדור המה צריך אומץ לב מסוג חדש. זה מבחן עקדה, שכדי לעמוד בו אברהם זקוק ליצחק ויצחק צריך את אברהם. המפתח הוא ויילכו שניהם יחדיו. דור שלם דורש תשובה. הנה האש והעצים, הוא אומר - הצבא, התשתיות, ההיי-טק - ואיה השה לעולה. מה המטרה? בשביל מה כל זה?
וצריך גם אומץ לחזור להיות אבות ואמהות. לומר הנני בני. אני פה, לא רק אתה פה, והמבחן הוא עכשיו מבחן השניהם יחדיו.
המעבר מבית האין ברירה אל בית הבחירה, הוא מעבר לאחריות. זה הדבר שצריך להיוולד מהמשבר הנוכחי. להיות מודעים לזה שיש לנו ברירה, שאנחנו בוחרים לחיות כאן, והבחירה פירושה שלקחנו אחריות. קיבלנו על עצמנו לעצב את דמותה של מדינה יהודית. גם בפוליטיקה, גם בתרבות, גם בחינוך.
הרעיון הזה חונה במגרש של הציונות הדתית. הישראלי החילוני עסק בבניין המדינה, בביצורה ובהגנתה. בלעדיו לא היינו מגיעים עד כאן. אבל בינתיים הוא חסר כלים לענות על שאלת זהותה היהודית, למרות שהוא חפץ בה בכל מאודו.
הציבור החרדי עסק במסירות נפש בבניין התורה, אי אפשר בלעדיו. אבל אין לו היכולת לטפל במושג מדינה. המדינה היהודית שהוא רואה בדמיונו, היא מדינה של ימות המשיח, ועלינו מוטל לטפל בזהות היהודית של המדינה שיש, לא של מדינה שאין.
הציבור הדתי-לאומי הוא לא גשר אלא גנרטור. הוא יכול לייצר התחלות של בירור, מקרי מבחן, הגדרות, מושגים, סטרט-אפים של התמודדות. הוא זה שבידו להניח את שאלת הזהות היהודית של המדינה על סדר היום שלה, ולהוביל את האבות והבנים שלה למצב של ויילכו שניהם יחדיו.
להוליד ילדים ולהביא עולים. אין פתרון אחר
הגדרת הזהות בונה מצפנים חדשים, שיכולים להתוות דרך לפתרונות נכונים בכל התחומים, וגם בתחום המדיני. ישראל היא מדינה שמטרת קיומה וזכות קיומה הן לשמור על זהותו, בטחונו, ואחדותו של העם היהודי. זוהי נקיטת עמדה היסטורית ומוסרית, שאם נשמיע אותה באופן ברור באוזני עצמנו ובאוזני העולם, זה כשלעצמו יהיה הצעד הראשון, ואולי החשוב ביותר, לשרטוטו של פתרון מדיני.
עם הוא כמו משפחה גדולה. למשפחה יש בנים, שהם אחים זה לזה, יש לה בית, ויש לה זיכרון משותף. הבעיה העיקרית שלנו היא איך לשמור על רוב ברור של בני המשפחה בתוך הבית של המשפחה. אם אנחנו זוכרים שלקחנו על עצמנו את האחריות לכל העם היהודי, ולדורות, יהיה הרבה יותר קשה לפתות אותנו בתשובות לטווח קצר. למשל במחשבה שאם ניתן לשכנים כמה מחדרי הבית, הרי בחדרים שיישארו נישאר רוב לתמיד. שטויות, אם לא נעסוק בבעיה הדמוגרפית, די מהר לא נהיה רוב גם בתחומי הקו הירוק.
שום פתרון מדיני לא יכול לעקוף את הבעיה הדמוגרפית. אחריותנו להמשך קיומו של העם היהודי מחייבת אותנו לעסוק בדמוגרפיה, ולא לצייר על מפות את קווי ההתחמקות ממנה. אנחנו חייבים להוליד הרבה ילדים ולהביא הרבה עולים. אין לבעיה הדמוגרפית שום פתרון אחר, והמאמץ לחפש פתרון כזה, הוא שארית מן התקופה שבה עדיין לא הגדרנו לעצמנו לשם מה קיימת המדינה הזאת, ולמען מה אנחנו חיים ומתים כאן. החברה הישראלית אימצה לעצמה מכלול תרבותי מערבי, שבו עושר ואושר הם מושגים חופפים. וכיוון שילדים הם זוללי עושר, לכן הם מחבלי אושר. ראייה אגוצנטרית-עכשוויסטית כזו של מושגי האושר היא לחלוטין לא יהודית, היא פועלת נגד עתידו של העם היהודי, ולכן סותרת את המטרה שלשמה קיימת מדינת ישראל.
חלק לא קטן מן המוטיבציה של מחפשי הפתרונות המדיניים, בין אם מדובר בפתרונות של הסכמה או בהפרדה חד-צדדית, נובע מן הרצון לשמור על אורח החיים האגוצנטרי הזה ולשמור גם על המדינה היהודית. אבל שום פתרון לא יכול לספק את הסחורה הזו, כי השניים האלה סותרים זה את זה במובהק. מה שקורה למשפחה היהודית במדינת ישראל, כתוצאה מן הערבוביה עם תרבות המערב, הוא סכנה אסטרטגית. מבחינה זו, תרומתם של החרדים למדינת ישראל היא עצומה, ובהחלט ייתכן לומר שהיא מאזנת את הביקורת נגדם על אי נשיאה בעול השירות הצבאי.
התמודדות יהודית עם השאלה המדינית צריכה להתחיל בבניית מושגים אחרים של אושר ושל מימוש עצמי. ביהדות ילדיו של אדם הם עיקר תרומתו לעולם ולחברה. עשרה ילדים ממשיכי דרך, הם מימוש עצמי בעל ערך גדול ללא השוואה מכל קריירה מפוארת.
ואחר כך צריך להביא עולים. עדיין יש מאגר גדול ברוסיה, ויש יהודים במערב, שבינתיים לא אורזים את המזוודות, אבל אפשר למצוא דרכים איך לקשור אותם לישראל. יכול להיות שיש צורך להרחיב את מושג האזרחות כדי לתת ביטוי למלוא עוצמתה של הדמוגרפיה היהודית. יכול להיות שאפשר לתת אזרחות ישראלית לכל יהודי החפץ בכך ברחבי העולם, בתנאי שהוא רוכש נכס בישראל, או נותן שירות לאומי של שנה, או מגלה זיקה אחרת.
כבסיס לכל מהלך מדיני, יש להזכיר לעצמנו ולהזכיר לעולם, שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל, איננה בעיית ישראל והפלשתינים, אלא בעיית ישראל והיהודים, וכל פתרון לבעיה המשנית נגזר מן המחוייבות שלנו לבעיה העיקרית.
אין מספיק מקום לשתי מדינות
מדינת ישראל איננה מחויבת, איננה רוצה ואיננה יכולה, לפתור את בעיית ההגדרה העצמית של הפלשתינים. לא ניתן לקיים שתי מדינות ריבוניות שוחרות שלום ושבעות רצון במסגרת השטח שבין הים והירדן. הפוטנציאל שעומד לחלוקה לא יכול לספק את ציפיות המינימום של שני הצדדים. במסגרת המשאבים הקרקעיים והדמוגרפיים של ארץ ישראל המערבית, והמחויבות של מדינת ישראל לעם היהודי, הדבר פשוט לא ניתן לביצוע.
"שתי מדינות לשני עמים" זו אשליה תמימה במקרה הטוב, ותוכנית שלבים שטנית במקרה הרע. כבר ניסינו אותה והדבר עלה במאות ואלפי הרוגים, ולא הביא לא שלום ולא שכנות טובה.
אם נאבד לרגע את הסבלנות ההיסטורית שלנו, והפלשתינים יקבלו מדינה ביש"ע, זה יהפוך אותם למנצחים הגדולים בכל המרחב הערבי והמוסלמי. הדבר יפיל מייד את ירדן, שתהפוך למדינה פלשתינית אחת מעירק ועד ירושלים. המאסה של המדינה הענקית הזאת, תיצור תסיסה ענקית בקרב ערביי ישראל, ואנחנו נמצא את עצמנו חוזרים את כל הדרך אל גבולות 47' ואל ימי טרום מדינה.
אין מנוס: כדי למצוא פתרון לשאלה הפלשתינית, צריך לגייס משאבים נוספים, של קרקע ומים וכסף, וזה מחייב פתרון אזורי. מצרים וירדן חייבות להקצות קרקע לטובת הפלשתינים, כל העולם הערבי חייב להשתתף בהקצאת משאבים ובנכונות לקלוט אוכלוסיה פלשתינית. מובן מאליו שמדינות ערב לא יעשו את זה בהתנדבות ובלב שמח. לא מדובר ביעד שאפשר להשיג בעתיד הקרוב. אבל אם אנחנו נדרוש פתרון אזורי, נדבר על כך בכל מקום בעולם, ונעמוד על שלנו לאורך שנים - יבוא יום שבו המערב ייווכח שאין פתרון אחר, וילחץ על הערבים בכוח שבידיו.
כי באמת אין להעלות על הדעת שכל הבעיה הפלשתינית תהיה מונחת על כתפי ישראל הקטנה. סוגיית עזה היא בעיה כבדה בלי קשר לשאלת היישובים היהודיים שם. גם אילו לא היו שם יישובים כלל, היתה בעיה קשה, והיא חייבת להיפתר באמצעות העמדת המרכיב הטריטוריאלי של צפון סיני. את השאיפות הלאומיות של התושבים הפלשתינים ביו"ש צריך יהיה להפנות לשטחים שיינתנו לפלשתינים בעבר הירדן.
בשיחות שהיו לי עם מעצבי המדיניות בוושינגטון מצאתי הקשבה לרעיונות האלה. בני שיחי לא קפצו מייד לאמץ אותם, אבל בהחלט גילו עניין ורצו לשמוע פרטים. רבים בעולם מתחילים להבין שהדרך שהלכנו בה בשנים האחרונות היא ללא מוצא.
ירדן תצטרך לעבור תהליכי דמוקרטיזציה, ולתת לרוב הפלשתיני שיושב בה לבחור לעצמו את המנהיגות שלו. תהליכי דמוקרטיזציה בכלל הם מרכיב בעל חשיבות עליונה בכל האזור. (אמריקה לימדה את העולם שרק שינויים משטריים יכולים להחזיר מדינות טרור למעגל האומות. עיין ערך יפן, גרמניה, ולאחרונה בריה"מ. גם היום אמריקה יצאה למלחמה נגד הטרור, ולמעשה הביאה לשינוי המשטר באפגניסטן).
ועד אז ישראל צריכה לעשות כמה צעדים חד-צדדיים: למוטט את הרשות הפלשתינית, שהיא ארגון הטרור הגדול בעולם. לזה יש לנו עכשיו חלון הזדמנויות אסטרטגי, שבו ארה"ב תעמוד לצדנו במידה רבה. שהרי היא קבעה שהמלחמה בטרור לא מסתיימת באיש עם הפצצה, אלא נמשכת עד למשטר ששולח אותו או נותן לו מקלט.
זמן הבשלה של שנים
הצעד הנוסף הוא לחזור ולקחת אחריות על כל המרחב של יהודה ושומרון. הדבר איננו כרוך בשהייה ממושכת בקסבות ובערים הצפופות. ברגע שהרשות תעלם והנשק ייאסף, ניתן יהיה לשרטט קווים של אוטונומיה מוניציפלית, אשר, כאמור, לא תהיה פתרון לבעיית ההגדרה העצמית הפלשתינית, אבל בהחלט תאפשר להם לנהל את חייהם תחת שלטון עצמי משלהם, עד שתבשיל השעה לפתרון אזורי כולל.
בניגוד להפחדות הנשמעות לפעמים, השתלטות מחדש על כל המרחב איננה מחייבת הרג המוני של פלשתינים. צה"ל מבצע בשנה האחרונה באופן מעורר הערצה פעילות ממוקדת גם בשטחים בנויים, וכמעט ללא פגיעה באוכלוסייה תמימה. בהשוואה למה שעשו האמריקנים באפגניסטן, אנחנו יכולים בהחלט להתפאר בלוחמה נקייה ומוסרית.
הצעד הבא צריך להיות סיפוח משפטי של כל יו"ש. בכך אנחנו קובעים שבכל הסדר עתידי, שיכול להיות גמיש למדי בשאלת השלטון העצמי הפלשתיני, בחלוקת הריבונות לא תהיה גמישות. היא תהיה על הירדן.
אם נצליח לשדר באופן ברור, צלול וחד-משמעי, שאין שום תקוה ושום סיכוי להקמת מדינה פלשתינית במערב הירדן, הדבר יביא לדעיכת האינתיפאדה ולרגיעה, שתועיל לכלכלות של שני הציבורים וליחסי השכנות ביניהם. אז נוכל להתפנות למאבק על רעיון הפתרון האזורי, שדורש זמן הבשלה של שנים.
אפשר לפעול במסלול הזה, או במסלולים דומים. בשלב זה לא הפרטים חשובים אלא העיקרון: כל פתרון צריך להיות נובע מהחובה המוסרית שלנו כמדינה יהודית. זו איננה ברירת מחדל מוסרית, אלא בחירה שלנו, זכות קיומנו ומטרת העל של כל מאמצינו.
==========
תת אלוף במיל. אפי איתם (פיין) הוא מפקד עוצבת הגליל לשעבר.
מאמרו של אפי איתם פורסם השבוע בעיתון "נקודה".