אחד משורשי הרע המלווים את החברה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים הוא השמות שניתנו לחבלי הארץ הידועים במשך אלפי שנים בשמותיהם הגיאוגרפיים-היסטוריים, אבל לא-פוליטיים: יהודה ושומרון. הראשון מבין השמות הללו הוא השם הטכני "הגדה המערבית" ששימש את ממלכת ירדן ב-19 השנים שחלפו מאז כבש השלטון ההאשמי ברבת-עמון ובגדה המזרחית של הירדן את האזורים הללו בגדה המערבית של הנהר. מינוח זה איפשר לכובש הירדני להבחין למטרותיו בין שתי גדותיו של הירדן. אימוץ מינוח זה על-ידי השלטון הישראלי נעשה בסערת הקרב של יוני 1967, מבלי לתת את הדעת על חוסר המשמעות של השם מבחינתו של המסתכל מצידו זה של הנהר: הרי גם הגליל הוא בגדה המערבית, גם בו יש רוב ערבי שאינו נלהב מהתיישבות יהודית, וכו'. ההבדל היחיד בין הגליל לבין יהודה ושומרון הוא 19 שנים בלבד, מחצית האחוז בלבד מתולדות עם ישראל, שבהן היה פער בין השליטה הישראלית בחלקה הצפוני של "הגדה המערבית", לבין השליטה בחבלי ההר הדרומיים יותר שלה.
השם הגרוע יותר שניתן לאותם אזורים הומצא זמן קצר אחר-כך, במסגרת מכבסת המלים שנועדה להציג אותם כנכס נדל"ני "קלפי מיקוח" - המיועד להחזרה לבעלים החוקיים כביכול, ירדן תחילה והפלשתינים בהמשך. הכוונה למושג הפוליטי "שטחים כבושים", או בקיצור "השטחים". רק בתהליך של הפוך-על-הפוך הוצגו השמות המקוריים כמשיחיים, בעוד הכינויים חסרי-הבסיס נחשבו לתקינים פוליטית. השמאל הקיצוני ממשיך לדרוש לשלם בהם תמורת "שלום", אם כי כבר הוכח לכל מי שעיניו בראשו שהתמורה היא טרור, סחטנות ואלימות.
מעבר לעניין השם ניצבת בעיית המהות. ככל הנראה מדובר במקרה יחיד בהיסטוריה האנושית שבו קיים פער בין היחס של "הכובש" אל השטח "הכבוש" לבין יחסי הגומלין בינו לבין האוכלוסייה הכבושה, הפעם ללא מירכאות. בכל מקרה, צה"ל אינו צבא כובש בארצו, ובוודאי שאין הבדל אמיתי בין מעמדו ביהודה ובשומרון לבין מעמדו בגליל, פרט לאותן 19 שנים.
יש ישראלים המגלים רק היום, זמן רב ודם רב אחרי פרוץ מלחמת אוסלו שהיא תוצאתו הצפויה מראש של "שלום" אוסלו, שיש פער בין סוף הסכסוך לבין סוף הכיבוש. יש ישראלים שעדיין מסרבים לחזור אל קרקע המציאות. אותם ישראלים מטיפים ללא לאות לטרנספר של יהודים מבתיהם בארצם רק בשל היותם יהודים. אם זו לא גזענות, מהי גזענות? כשני שלישים מציבור הבוחרים בישראל קבעו בבחירות האחרונות שלא "השטחים" הם אבן רחיים, אלא השמאל הקיצוני ומדיניותו ההרפתקנית הם הם אבן הרחיים על עתיד ישראל ושלומה.
אף שאין ספק שתוצאות מלחמת ששת הימים העמיקו את הסכסוך ואת האיבה, אין הן עילת הסכסוך. יסוד הסכסוך נותר כפי שהיה גם לפני 1967: אי-ההסכמה הפלשתינית העקרונית לעצם קיומה של מדינת ישראל. הניסיון להיפטר מן "השטחים", עם הסכם או בלעדיו, אינו יכול להביא לסוף הסכסוך, ולפיכך גם לא לשקט ולביטחון. הטרור של שנות ה-50, לפני "הכיבוש", לא היה פחות חמור מהטרור הנוכחי. מדיניותם הקיצונית של אנשי "השלום" כביכול, משמעותה ש"הכיבוש" ייגמר והטרור יישאר. במלים אחרות: "שטחים" תמורת טרור.
אחרי שמונה שנים של הימור חסר אחריות באצטלה של "תהליך שלום" אין ישראל יכולה להמר שוב, ולפיכך עליה לעשות, גם אם באיחור, את ההבחנה בין כיבוש לבין כיבוש, ולהפסיק להצטדק על שכביכול היא כובשת בארצה. כאשר שני עמים נאבקים על אותה ארץ ועל אותה בירה, הצד הבוטח בדרכו עתיד לנצח. כאשר עם אחד מתנכר למולדתו, מזלזל בשפתו, בז למסורתו, פוגע בחלוציו, מעדיף לדבר עם אויביו במקום עם אחיו, הוא מבצע תהליך של התאבדות. שמונה שנותיו של "תהליך השלום" המשיחי, ובמיוחד התקופה האחרונה, הבהירו לרוב הישראלים את אופיו היומרני ואת תוצאתו האובדנית. על כן יש חשיבות רבה לשיקום עכשיו: ציונות עכשיו. זו משימתה החשובה ביותר של מדינת ישראל.
==================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי
השם הגרוע יותר שניתן לאותם אזורים הומצא זמן קצר אחר-כך, במסגרת מכבסת המלים שנועדה להציג אותם כנכס נדל"ני "קלפי מיקוח" - המיועד להחזרה לבעלים החוקיים כביכול, ירדן תחילה והפלשתינים בהמשך. הכוונה למושג הפוליטי "שטחים כבושים", או בקיצור "השטחים". רק בתהליך של הפוך-על-הפוך הוצגו השמות המקוריים כמשיחיים, בעוד הכינויים חסרי-הבסיס נחשבו לתקינים פוליטית. השמאל הקיצוני ממשיך לדרוש לשלם בהם תמורת "שלום", אם כי כבר הוכח לכל מי שעיניו בראשו שהתמורה היא טרור, סחטנות ואלימות.
מעבר לעניין השם ניצבת בעיית המהות. ככל הנראה מדובר במקרה יחיד בהיסטוריה האנושית שבו קיים פער בין היחס של "הכובש" אל השטח "הכבוש" לבין יחסי הגומלין בינו לבין האוכלוסייה הכבושה, הפעם ללא מירכאות. בכל מקרה, צה"ל אינו צבא כובש בארצו, ובוודאי שאין הבדל אמיתי בין מעמדו ביהודה ובשומרון לבין מעמדו בגליל, פרט לאותן 19 שנים.
יש ישראלים המגלים רק היום, זמן רב ודם רב אחרי פרוץ מלחמת אוסלו שהיא תוצאתו הצפויה מראש של "שלום" אוסלו, שיש פער בין סוף הסכסוך לבין סוף הכיבוש. יש ישראלים שעדיין מסרבים לחזור אל קרקע המציאות. אותם ישראלים מטיפים ללא לאות לטרנספר של יהודים מבתיהם בארצם רק בשל היותם יהודים. אם זו לא גזענות, מהי גזענות? כשני שלישים מציבור הבוחרים בישראל קבעו בבחירות האחרונות שלא "השטחים" הם אבן רחיים, אלא השמאל הקיצוני ומדיניותו ההרפתקנית הם הם אבן הרחיים על עתיד ישראל ושלומה.
אף שאין ספק שתוצאות מלחמת ששת הימים העמיקו את הסכסוך ואת האיבה, אין הן עילת הסכסוך. יסוד הסכסוך נותר כפי שהיה גם לפני 1967: אי-ההסכמה הפלשתינית העקרונית לעצם קיומה של מדינת ישראל. הניסיון להיפטר מן "השטחים", עם הסכם או בלעדיו, אינו יכול להביא לסוף הסכסוך, ולפיכך גם לא לשקט ולביטחון. הטרור של שנות ה-50, לפני "הכיבוש", לא היה פחות חמור מהטרור הנוכחי. מדיניותם הקיצונית של אנשי "השלום" כביכול, משמעותה ש"הכיבוש" ייגמר והטרור יישאר. במלים אחרות: "שטחים" תמורת טרור.
אחרי שמונה שנים של הימור חסר אחריות באצטלה של "תהליך שלום" אין ישראל יכולה להמר שוב, ולפיכך עליה לעשות, גם אם באיחור, את ההבחנה בין כיבוש לבין כיבוש, ולהפסיק להצטדק על שכביכול היא כובשת בארצה. כאשר שני עמים נאבקים על אותה ארץ ועל אותה בירה, הצד הבוטח בדרכו עתיד לנצח. כאשר עם אחד מתנכר למולדתו, מזלזל בשפתו, בז למסורתו, פוגע בחלוציו, מעדיף לדבר עם אויביו במקום עם אחיו, הוא מבצע תהליך של התאבדות. שמונה שנותיו של "תהליך השלום" המשיחי, ובמיוחד התקופה האחרונה, הבהירו לרוב הישראלים את אופיו היומרני ואת תוצאתו האובדנית. על כן יש חשיבות רבה לשיקום עכשיו: ציונות עכשיו. זו משימתה החשובה ביותר של מדינת ישראל.
==================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי