יחד עם העיתון המגיע לביתי מדי שבת, קבלתי גם עותק של "אמנת כנרת" המופצת על ידי גוף המתקרא "פורום לאחריות לאומית".
באופן עקרוני האמנה היא מסמך אנמי ופתטי. היא לא מכילה שום הצעה קונקרטית או הסכמה על דרכי פעולה לגבי דרכי פתרונה של איזה שהיא בעיה העומדת על הפרק במדינת ישראל. אין באמנה יותר מאשר הצהרת כוונות מעורפלת הניתנת לאלפי פרשנויות וממילא היא הופכת למסמך שהוא כמעט ריק מתוכן. מה שמדאיג יותר, נוסח האמנה דומה בצורה מפתיעה לנאומיו הריקים והחלולים של ראש ממשלתנו עד לפני זמן לא רב, אהוד ברק. אם כך זה מתחיל, ההמשך יכול להיות רק גרוע יותר.
אבל מטריד אותי משהו שונה. קשה לי עם הטון המפויס של המסמך כולו. רבותי היקרים, מזה שנה וחצי אנו, ציבור המתנחלים, נהרגים באופן חפשי ביותר על ידי חבורת מרצחים שהובאה, מומנה, חומשה ואורגנה בידי אויבינו הפוליטיים. האם אנו אמורים עדיין לרקוד עמם ריקודי "אחינו אתה" ? כל מתיקות הדבש הזו של אחדות ישראל, ושל עם יפה עם אחד, גורמת לי לבחילה בימים טרופים אלו.
אינני מכיר אישית את כל החתומים על האמנה, אבל בכל זאת אין לי שום הרגשה של השתייכות משותפת עם אנשים כיולי תמיר, עמרם מצנע, עוזי דיין או נועה בן ארצי. אמנם האמת והצדק אינם, לצערי, בכיסי, וגם לא פתרון קסם כלשהו לבעיות הקשות בפניהן אנו ניצבים, ולכן אני מוכן לכבד כל דעה פוליטית שונה משלי, אבל מה שעשו לנו אנשי השמאל בשנים האחרונות הוא כבר מזמן לא פוליטיקה. פוליטיקה עושים בסנאט, לא בקולוסיאום. אי אפשר לפתוח היום עיתון מרכזי במדינת ישראל, בלי לראות כמעט בכל גליון עידוד גלוי וסמוי לרצח מתנחלים. יש בין האנשים הללו אויבים, אויבים מרים, קשים ואכזריים, שצריך לחשוב איך לשרוד איתם ולא איך להתאהב בהם.
ידעתי כי האידאולוגיה מבית מדרשו של הרב קוק, זו שמכוחה נוסד מפעל ההתישבות ביש"ע, אומרת כי עם ישראל הוא שלמות אחת, כי לכלל ישראל יש כוח רוחני מיסטי שצריך להכיר בו, וכי כל הפרדה בתוך הכלל בזה היא מעשה שלא ייעשה. אינני רואה עצמי בר הכי לבטל את הרעיון הגדול הזה ובודאי שלא אני אחליט מי נמנה בכלל ישראל ומי לא, אבל השטר ה"מרכזניקי" נראה לי היום מזויף מתוכנו האמיתי. אם כלל ישראל הם אביב גפן ודליה רביקוביץ', אזי בואו נברח מיש"ע לכל אשר יישאונו רגלינו, הרי כלל ישראל פסק נגדנו. בסופו של דבר כל הטפת הצוף הזו, לא זו בלבד שאינה מועילה, היא מגעילה ומבריחה את הצד השני באשר היא משדרת רגש של עליונות והתנשאות רוחנית בנוסח: אתם בניתם את המדינה ואנו ניצוק לתוכה תוכן.
כללו של דבר, מדובר במסמך חסר ערך, אוסף מלים בלי יותר מדי משמעות המנסה לטייח טיח תפל על המציאות המרה. במדינת ישראל יש היום שלש קבוצות התייחסות: ערבים ושמאל קיצוני החפצים בהשמדת המדינה, ימין אידאולוגי המרוכז סביב הציבור הדתי-לאומי, ומרכז גדול, נבוך ומבולבל. יכול להיות שטוב למדינה אם המרכז הזה יתגבש לכוח שיוביל את החברה בישראל, אבל על בסיס תועלתני-בטחוני בלבד, ללא כל אופק רוחני, זה יהיה קשה מאד. קלישאות של מגילת העצמאות לא יצילו אותנו בנקודה הזו.
===========
באופן עקרוני האמנה היא מסמך אנמי ופתטי. היא לא מכילה שום הצעה קונקרטית או הסכמה על דרכי פעולה לגבי דרכי פתרונה של איזה שהיא בעיה העומדת על הפרק במדינת ישראל. אין באמנה יותר מאשר הצהרת כוונות מעורפלת הניתנת לאלפי פרשנויות וממילא היא הופכת למסמך שהוא כמעט ריק מתוכן. מה שמדאיג יותר, נוסח האמנה דומה בצורה מפתיעה לנאומיו הריקים והחלולים של ראש ממשלתנו עד לפני זמן לא רב, אהוד ברק. אם כך זה מתחיל, ההמשך יכול להיות רק גרוע יותר.
אבל מטריד אותי משהו שונה. קשה לי עם הטון המפויס של המסמך כולו. רבותי היקרים, מזה שנה וחצי אנו, ציבור המתנחלים, נהרגים באופן חפשי ביותר על ידי חבורת מרצחים שהובאה, מומנה, חומשה ואורגנה בידי אויבינו הפוליטיים. האם אנו אמורים עדיין לרקוד עמם ריקודי "אחינו אתה" ? כל מתיקות הדבש הזו של אחדות ישראל, ושל עם יפה עם אחד, גורמת לי לבחילה בימים טרופים אלו.
אינני מכיר אישית את כל החתומים על האמנה, אבל בכל זאת אין לי שום הרגשה של השתייכות משותפת עם אנשים כיולי תמיר, עמרם מצנע, עוזי דיין או נועה בן ארצי. אמנם האמת והצדק אינם, לצערי, בכיסי, וגם לא פתרון קסם כלשהו לבעיות הקשות בפניהן אנו ניצבים, ולכן אני מוכן לכבד כל דעה פוליטית שונה משלי, אבל מה שעשו לנו אנשי השמאל בשנים האחרונות הוא כבר מזמן לא פוליטיקה. פוליטיקה עושים בסנאט, לא בקולוסיאום. אי אפשר לפתוח היום עיתון מרכזי במדינת ישראל, בלי לראות כמעט בכל גליון עידוד גלוי וסמוי לרצח מתנחלים. יש בין האנשים הללו אויבים, אויבים מרים, קשים ואכזריים, שצריך לחשוב איך לשרוד איתם ולא איך להתאהב בהם.
ידעתי כי האידאולוגיה מבית מדרשו של הרב קוק, זו שמכוחה נוסד מפעל ההתישבות ביש"ע, אומרת כי עם ישראל הוא שלמות אחת, כי לכלל ישראל יש כוח רוחני מיסטי שצריך להכיר בו, וכי כל הפרדה בתוך הכלל בזה היא מעשה שלא ייעשה. אינני רואה עצמי בר הכי לבטל את הרעיון הגדול הזה ובודאי שלא אני אחליט מי נמנה בכלל ישראל ומי לא, אבל השטר ה"מרכזניקי" נראה לי היום מזויף מתוכנו האמיתי. אם כלל ישראל הם אביב גפן ודליה רביקוביץ', אזי בואו נברח מיש"ע לכל אשר יישאונו רגלינו, הרי כלל ישראל פסק נגדנו. בסופו של דבר כל הטפת הצוף הזו, לא זו בלבד שאינה מועילה, היא מגעילה ומבריחה את הצד השני באשר היא משדרת רגש של עליונות והתנשאות רוחנית בנוסח: אתם בניתם את המדינה ואנו ניצוק לתוכה תוכן.
כללו של דבר, מדובר במסמך חסר ערך, אוסף מלים בלי יותר מדי משמעות המנסה לטייח טיח תפל על המציאות המרה. במדינת ישראל יש היום שלש קבוצות התייחסות: ערבים ושמאל קיצוני החפצים בהשמדת המדינה, ימין אידאולוגי המרוכז סביב הציבור הדתי-לאומי, ומרכז גדול, נבוך ומבולבל. יכול להיות שטוב למדינה אם המרכז הזה יתגבש לכוח שיוביל את החברה בישראל, אבל על בסיס תועלתני-בטחוני בלבד, ללא כל אופק רוחני, זה יהיה קשה מאד. קלישאות של מגילת העצמאות לא יצילו אותנו בנקודה הזו.
===========