לרגל הפסטיבל סביב ביקורו של קלינטון בישראל, ראוי לבחון האומנם הוא ידיד כפי שהוא מוצג. 8 שנות נשיאותו כללו את 7 השנים שבין החתימה על הסכם אוסלו לבין מלחמת אוסלו שנבעה ממנו. גם אם מלכתחילה לא היו האמריקאים מעורבים בסודותיה של מחתרת אוסלו, הם הצטרפו למהלך סמוך מאד לתחילתו. קלינטון נתן את חסותו לטקס המביש ב-13.09.93 שבו נאלץ ראש ממשלת ישראל רבין ללחוץ במיאוס את ידו של מנהיג הטרור ערפאת. בכך הכריזו הן ישראל והן ארה"ב על סיום מלחמת החורמה בטרור.
לא יכולה להיות מלחמה אמיתית בטרור כאשר בכיר המחבלים מתקבל כאורח רצוי בבית הלבן, וכאשר פרס נובל לשלום מאבד ממשמעותו והופך לפרס נובל לטרור.
4 ראשי ממשלה כיהנו בישראל בימי קלינטון. הנשיא האמריקאי היה מעורב מאד בנעשה כאן, לרבות התערבות בוטה במערכת הפוליטית הפנימית של ישראל וניסיונות גסים להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל: ב-1996 פעל קלינטון במרץ למען בחירתו של פרס; בהמשך הוא לא הסתיר את הסתייגותו מכך שהבוחר הישראלי בחר בנתניהו; ב-1999 הוא תרם לבחירתו של ברק.
למרות לבביותו, ואולי אף בזכותה, פעל קלינטון לקידום רעיון המדינה הפלשתינאית, לא רק כאשר ממשלת שמאל חתרה לכיוון זה, אלא גם כאשר ממשלת ימין הבינה שמדינה פלשתינאית ושלום הם דבר והיפוכו. המדיניות של קלינטון (ואשתו) חפפה לזו של השמאל הקיצוני, ללא קשר מה רוצה הרוב בישראל. מטקס החתימה בספטמבר השחור 1993, דרך ועידת שארם ב-1996 (ערב ההתמודדות פרס-נתניהו), ועידות וואי וקמפ-דייוויד, וועידת שארם 2000, ועד העלאת רעיון הצבתם של משקיפים בינלאומיים בישראל, דרכו של קלינטון תרמה לא מעט להידרדרות מעמדה של ישראל, והחמירה מאד את מצעד האיוולת של ממשלותיה. בדרכים שונות הפעיל קלינטון לחץ בלתי-מתון על מנהיגי ישראל, שלא השכילו להימנע מהמלכודות "הידידותיות" נוסח וואי וקמפ-דייוויד.
כתוצאה מגילויי החולשה של ישראל היא הידרדרה למלחמת אוסלו, שמשמעותה הבלתי-מפתיעה היא הפיכת ארץ ישראל המערבית, משני צדי "הקו הירוק", לאזורי חיכוך ומאבק בין שתי האוכלוסיות. בנסיבות אלה ראוי להיזכר בידיד אחר, ללא מרכאות, שסייע לאוכלוסייה היהודית בארץ במאבקה נגד הפורעים הערביים: הקצין הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט, שזכה בצדק לכינוי הערכה: הידיד. לנוכח אופייה של מלחמת אוסלו, יש חשיבות עצומה לשיקום כוח-ההרתעה של צה"ל, רענון שיטות הפעולה ויכולת הלחימה שלו, ושחרורו ממגבלות המסרסות אותו וממריצות את האויב.
מטוטלת מצב הרוח הלאומי נעה בין פסגות "המזרח התיכון החדש" לבין מוראות "שדה הקרב העתידי", תוך התעלמות מכך שהאינתיפאדה הוכיחה שאין צורך בטילים ארוכי-טווח כדי לגבור על ישראל: לכך מספיקות חמש אבנים וארבע אמהות. שדה הקרב העתידי קיים כבר היום בדרכי יש"ע. המאבק על הדרכים עוד יתגבר כשההתנכלות לתחבורה תביא לתגובות נגד יהודיות משני צדי "הקו הירוק", בטענה שאם ליהודים אין "מעבר בטוח", גם לערבים לא יהיה.
שדה הקרב העתידי ואופייה של מלחמת אוסלו דומים יותר למלחמת השחרור, ואף למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) שבמהלכם פעל הידיד וינגייט, מאשר למלחמת כפתורים עתידנית. בתרחיש הצפוי נראה שדווקא לכוחות הרגלים של צה"ל עשוי להיות התפקיד המרכזי. המסקנה: להכשיר את החי"ר. ההסתברות והצורך ב"חי"ר עכשיו" אינם פחותים מהסיכוי ל"שלומעכשיו". אין הכרח להגיע לוועדת חקירה שתחקור מדוע לא התייחסו לכתובת המופיעה על הקיר. במציאות הרצחנית של המזרח התיכון החדש-ישן, מורשת הקרב של הידיד וינגייט רלוונטית יותר מדברי "הידיד" מעבר לים.
========
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
לא יכולה להיות מלחמה אמיתית בטרור כאשר בכיר המחבלים מתקבל כאורח רצוי בבית הלבן, וכאשר פרס נובל לשלום מאבד ממשמעותו והופך לפרס נובל לטרור.
4 ראשי ממשלה כיהנו בישראל בימי קלינטון. הנשיא האמריקאי היה מעורב מאד בנעשה כאן, לרבות התערבות בוטה במערכת הפוליטית הפנימית של ישראל וניסיונות גסים להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל: ב-1996 פעל קלינטון במרץ למען בחירתו של פרס; בהמשך הוא לא הסתיר את הסתייגותו מכך שהבוחר הישראלי בחר בנתניהו; ב-1999 הוא תרם לבחירתו של ברק.
למרות לבביותו, ואולי אף בזכותה, פעל קלינטון לקידום רעיון המדינה הפלשתינאית, לא רק כאשר ממשלת שמאל חתרה לכיוון זה, אלא גם כאשר ממשלת ימין הבינה שמדינה פלשתינאית ושלום הם דבר והיפוכו. המדיניות של קלינטון (ואשתו) חפפה לזו של השמאל הקיצוני, ללא קשר מה רוצה הרוב בישראל. מטקס החתימה בספטמבר השחור 1993, דרך ועידת שארם ב-1996 (ערב ההתמודדות פרס-נתניהו), ועידות וואי וקמפ-דייוויד, וועידת שארם 2000, ועד העלאת רעיון הצבתם של משקיפים בינלאומיים בישראל, דרכו של קלינטון תרמה לא מעט להידרדרות מעמדה של ישראל, והחמירה מאד את מצעד האיוולת של ממשלותיה. בדרכים שונות הפעיל קלינטון לחץ בלתי-מתון על מנהיגי ישראל, שלא השכילו להימנע מהמלכודות "הידידותיות" נוסח וואי וקמפ-דייוויד.
כתוצאה מגילויי החולשה של ישראל היא הידרדרה למלחמת אוסלו, שמשמעותה הבלתי-מפתיעה היא הפיכת ארץ ישראל המערבית, משני צדי "הקו הירוק", לאזורי חיכוך ומאבק בין שתי האוכלוסיות. בנסיבות אלה ראוי להיזכר בידיד אחר, ללא מרכאות, שסייע לאוכלוסייה היהודית בארץ במאבקה נגד הפורעים הערביים: הקצין הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט, שזכה בצדק לכינוי הערכה: הידיד. לנוכח אופייה של מלחמת אוסלו, יש חשיבות עצומה לשיקום כוח-ההרתעה של צה"ל, רענון שיטות הפעולה ויכולת הלחימה שלו, ושחרורו ממגבלות המסרסות אותו וממריצות את האויב.
מטוטלת מצב הרוח הלאומי נעה בין פסגות "המזרח התיכון החדש" לבין מוראות "שדה הקרב העתידי", תוך התעלמות מכך שהאינתיפאדה הוכיחה שאין צורך בטילים ארוכי-טווח כדי לגבור על ישראל: לכך מספיקות חמש אבנים וארבע אמהות. שדה הקרב העתידי קיים כבר היום בדרכי יש"ע. המאבק על הדרכים עוד יתגבר כשההתנכלות לתחבורה תביא לתגובות נגד יהודיות משני צדי "הקו הירוק", בטענה שאם ליהודים אין "מעבר בטוח", גם לערבים לא יהיה.
שדה הקרב העתידי ואופייה של מלחמת אוסלו דומים יותר למלחמת השחרור, ואף למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) שבמהלכם פעל הידיד וינגייט, מאשר למלחמת כפתורים עתידנית. בתרחיש הצפוי נראה שדווקא לכוחות הרגלים של צה"ל עשוי להיות התפקיד המרכזי. המסקנה: להכשיר את החי"ר. ההסתברות והצורך ב"חי"ר עכשיו" אינם פחותים מהסיכוי ל"שלומעכשיו". אין הכרח להגיע לוועדת חקירה שתחקור מדוע לא התייחסו לכתובת המופיעה על הקיר. במציאות הרצחנית של המזרח התיכון החדש-ישן, מורשת הקרב של הידיד וינגייט רלוונטית יותר מדברי "הידיד" מעבר לים.
========
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.