הרגישות לסבל הזולת וההקפדה על רמות גבוהות של מוסר הן ממאפייניה של היהדות. החתירה לצדק והדאגה לחלש עוברים כחוט השני לאורך כל התורה ודברי הנביאים. בעולם של עבדות, דיכוי ושנאה, הופיעה התורה כמגדלור של ערכי-מוסר נעלים. היא מלמדת לאהוב את הגר, לא לרדות בעבד, לא להלוות בריבית, לא לנקום ולא לנטור.
מוסריותה של התורה נראתה תלושה מן המציאות בעולם העתיק. מאז חלפו שנים וחלו תמורות גם בתפיסה המוסרית. כיום נראה שרבים עברו לקיצוניות השנייה, והם מאמצים, בשם המוסר, נורמות שהופכות את העולם לגן-עדן לנוכלים, פושעים וטרוריסטים. כך יוצאים אנשים כאלה זכאים מבתי-משפט, צוחקים כל הדרך אל הפשע הבא.
דין ברשעים
מערכת מוסרית אמיתית זקןקה לאיזונים בין רחמים וחמלה לבין נחישות והגנה על החברה. שחרור פושע לחופשי אינו מעשה של טוב-לב, אלא התאכזרות ואטימת-לב כלפי הקרבן הבא. דווקא הענשת העבריין היא הביטוי לתפיסה מוסרית אמיתית, כזו המעמידה את שלום העולם בראש מעייניה.
דוגמה מאלפת לשילוב הזה אנו רואים בפרשתנו, המספרת על נס קריעת ים-סוף וטביעת המצרים במצולות. חז"ל אומרים, שכאשר שטף הים את המצרים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". אבל רגע, מי הטביע את המצרים אם לא הקב"ה? כאן אנו רואים את שלמותו של האיזון המוסרי - מצד אחד חייבים לעשות דין ברשעים ולהעניש את המצרים שהתעללו בבני-ישראל, ומצד אחר אין לומר שירה ולשמוח בשעה ש"מעשי ידיי טובעים בים".
משהו באיזון הזה נפגע אצל מי שהקימו קול זעקה על הריסת הבתים ברפיח, ומי שמשמיעים מחאות נוכח מראות הילדים המפוחדים, שחיילי צה"ל השתלטו על בתיהם בטול-כרם. בהחלט עלינו להיות רגישים לסבלו של כל אדם. משפחה שביתה נהרס, היא משפחה אומללה. ועם זה, הפעולה צריכה להתבצע ללא היסוס, דווקא משום ששוחרי מוסר הננו.
מלחמה צודקת
אם התביעה היא שחיילי צה"ל יכאבו את סבל האוכלוסייה ויעשו הכול כדי לצמצם את הפגיעה בה - זו תביעה אמיתית וצודקת. נראה שצה"ל נוהג רגישות למופת, ששום צבא אחר בעולם אינו מתקרב אליה. אבל אם בשמה של אותה רגישות מנסים לכבול את ידינו, שלא נוכל להילחם במבקשי נפשנו - אין זו מוסריות אלא אכזריות ואטימות.
אמרו חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, נעשה אכזר על רחמנים". אם בגלל אותה רחמנות תימנע חשיפתן ואטימתן של מנהרות המשמשות להברחת נשק, והנשק הזה יגדע חלילה את חייהם של אנשים, נשים וטף - זו רחמנות או אכזריות? אם בגלל החמלה על הילד המפוחד לא ניכנס לביתו לחפש נשק ומבוקשים, והנשק הזה או המבוקש יגרמו לשפיכת דמם של אזרחים תמימים - מדובר בהתנהגות מוסרית?
בשמה של אותה מוסריות מעוותת מטיפים לנו שלא לפעול במקום שיש בו אוכלוסייה אזרחית, אף-על-פי שהיא משמשת מחסה למרצחים מתועבים. כאשר אנו פוגעים בדייקנות של פינצטה בראשי המחבלים, זועקים שזו הוצאה להורג בלא משפט. ואולי עצם ההגנה על חיינו בלתי-מוסרית?
מלחמה, מעצם טבעה, היא כוחנית וכרוכה בפגיעה באזרחים. השאלה היא, אם היא צודקת. המלחמה שאנו נתונים בה - אין צודקת ממנה. דווקא בשם המוסר יש לנהלה במלוא העוצמה והנחישות, לחסל את קיני הטרור ולפגוע במי שנותנים לו מחסה. ביעור הרוע - זה הטוב הנאצל ביותר.
============
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
מוסריותה של התורה נראתה תלושה מן המציאות בעולם העתיק. מאז חלפו שנים וחלו תמורות גם בתפיסה המוסרית. כיום נראה שרבים עברו לקיצוניות השנייה, והם מאמצים, בשם המוסר, נורמות שהופכות את העולם לגן-עדן לנוכלים, פושעים וטרוריסטים. כך יוצאים אנשים כאלה זכאים מבתי-משפט, צוחקים כל הדרך אל הפשע הבא.
דין ברשעים
מערכת מוסרית אמיתית זקןקה לאיזונים בין רחמים וחמלה לבין נחישות והגנה על החברה. שחרור פושע לחופשי אינו מעשה של טוב-לב, אלא התאכזרות ואטימת-לב כלפי הקרבן הבא. דווקא הענשת העבריין היא הביטוי לתפיסה מוסרית אמיתית, כזו המעמידה את שלום העולם בראש מעייניה.
דוגמה מאלפת לשילוב הזה אנו רואים בפרשתנו, המספרת על נס קריעת ים-סוף וטביעת המצרים במצולות. חז"ל אומרים, שכאשר שטף הים את המצרים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". אבל רגע, מי הטביע את המצרים אם לא הקב"ה? כאן אנו רואים את שלמותו של האיזון המוסרי - מצד אחד חייבים לעשות דין ברשעים ולהעניש את המצרים שהתעללו בבני-ישראל, ומצד אחר אין לומר שירה ולשמוח בשעה ש"מעשי ידיי טובעים בים".
משהו באיזון הזה נפגע אצל מי שהקימו קול זעקה על הריסת הבתים ברפיח, ומי שמשמיעים מחאות נוכח מראות הילדים המפוחדים, שחיילי צה"ל השתלטו על בתיהם בטול-כרם. בהחלט עלינו להיות רגישים לסבלו של כל אדם. משפחה שביתה נהרס, היא משפחה אומללה. ועם זה, הפעולה צריכה להתבצע ללא היסוס, דווקא משום ששוחרי מוסר הננו.
מלחמה צודקת
אם התביעה היא שחיילי צה"ל יכאבו את סבל האוכלוסייה ויעשו הכול כדי לצמצם את הפגיעה בה - זו תביעה אמיתית וצודקת. נראה שצה"ל נוהג רגישות למופת, ששום צבא אחר בעולם אינו מתקרב אליה. אבל אם בשמה של אותה רגישות מנסים לכבול את ידינו, שלא נוכל להילחם במבקשי נפשנו - אין זו מוסריות אלא אכזריות ואטימות.
אמרו חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, נעשה אכזר על רחמנים". אם בגלל אותה רחמנות תימנע חשיפתן ואטימתן של מנהרות המשמשות להברחת נשק, והנשק הזה יגדע חלילה את חייהם של אנשים, נשים וטף - זו רחמנות או אכזריות? אם בגלל החמלה על הילד המפוחד לא ניכנס לביתו לחפש נשק ומבוקשים, והנשק הזה או המבוקש יגרמו לשפיכת דמם של אזרחים תמימים - מדובר בהתנהגות מוסרית?
בשמה של אותה מוסריות מעוותת מטיפים לנו שלא לפעול במקום שיש בו אוכלוסייה אזרחית, אף-על-פי שהיא משמשת מחסה למרצחים מתועבים. כאשר אנו פוגעים בדייקנות של פינצטה בראשי המחבלים, זועקים שזו הוצאה להורג בלא משפט. ואולי עצם ההגנה על חיינו בלתי-מוסרית?
מלחמה, מעצם טבעה, היא כוחנית וכרוכה בפגיעה באזרחים. השאלה היא, אם היא צודקת. המלחמה שאנו נתונים בה - אין צודקת ממנה. דווקא בשם המוסר יש לנהלה במלוא העוצמה והנחישות, לחסל את קיני הטרור ולפגוע במי שנותנים לו מחסה. ביעור הרוע - זה הטוב הנאצל ביותר.
============
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.