סבתא של אבא הייתה יושבת על המרפסת בבית הורדרד במושבה כינרת, מביטה במים הכחולים. משהו בנוף הפסטורלי הזה האריך שנותיה - היא עברה כבר את המאה. אבא לקח אותנו לבקרה כשבהר ממול עוד ישבו הסורים. הדוד אביגדור המשיך לחלוב את הפרות עד גיל תשעים. פעם העמיס הדוד בצלאל אותי ואת אחיותי על הג'יפ – ונסענו לביקור אצל קברה של רחל המשוררת. הוא הוציא מאחורי המצבה את ספר שיריה ובעודו קורא "שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת..." החווה בידו והצביע על הדקל השפוף שלפתע נראה לנו כתינוק שובב.

כינרת היא רחמה של הישראליות. בחצר כינרת גידלו משהו הרבה יותר משמעותי מסתם אווזים. בחצר כינרת צמח מיתוס הישראלי החדש, שטבל בכינרת ונטהר מטומאת הגלות ו - כן – גם מן היהדות...

על המיתוס הזה מתרפקים מנסחי האמנה. אמנת כינרת כינו אותה, כאומרים: "בואו ונחזור אל השורש הישראלי שלנו, בואו נחבר שוב את רסיסי הישראליות שהתנפצה". אך את כינרת לא ניתן להחיות. רחל לא העמידה צאצאים, אין עולם חדש – כשאת הישן עדי יסוד החרבנו.

על גבה הטהור של רחל צמח הממסד. על מיתת חוליה, על סף מותה, עוד ידע ברל כיצד להשתמש בה. על גבי שורשים קצרים גדלים פרחים יפיפיים, שהופכים לברקנים בסוף העונה. הברקנים נותרים זקופים, יבשים אך זקופים. לישראליות אין המשך, אבל ההסתדרות, המנגנון, הבולשביזם בכל שדרות השלטון – לכל אלה לא אכפת מערמת האפר שמתחתם, כל עוד הם - בראש הערמה...
הם עוד חיים וקיימים גם כשהישראליות קורסת.

חוזרים לכינרת כדי להציל את הישראליות, אבל גם כדי לחסות בצילם של הברקנים.

האם לישראלים דרוש כיום פלפול נוטף דבש וחלב שאין בו ממש. או שמא עדיף דווקא להתמודד עם המציאות, להציב עבורם יעד ודרך חדשה. אמנת כנרת היא אספירין למי ששבר את רגליו. אספירין מתוק, אספירין ממסתל, עם ניחוחות של בראשיתיות ישראלית - כזה כאילו. עד לסעיף ההוא על זכויות הפלסטינים ניתן היה להאכיל באספירין ההוא כל אחד – גם אותי. ואז יצא העוקץ מהברקנים, פתאום התברר מה היה המחיר ששילמו איתם, בן-נון, וחזוני – כדי לחסות בצילם. הכרה בשקר העם הפלסטיני, הכרה בזכויותיו, הכרה בצדקתו, הכרה בצורך לתת לו מדינה, בעצם אישוש לטענה כי ארץ זרה כבשנו הבה נחזירה לבעליה הפלסטיני. הכל שם – באמנת כינרת.

מילים רבות יזרמו עכשיו בכדי להסביר שלא בדיוק זו המשמעות, ושאחדות ישראל היתה שווה את זה. אבל את המילים: "ישראל מוכנה להכיר בזכויותיו הלגטימיות של העם הפלסטיני השכן...." ובהמשך: ישראל רואה בעקרון ההגדרה העצמית וביטויו במסגרת מדינת לאום, כמו גם בנכונות לוויתורים משני הצדדים, מסד לפתרון הסכסוך" – את המילים הללו לא ניתן להבין בצורה אחרת מאשר קריאה להקמתה של מדינה פלסטינית.

האם האחדות שהושגה כביכול שווה את המחיר? "מה שווה ארץ ישראל השלמה, למדינה מרוסקת?" - ישאלו החותמים. אולם שום אחדות לא הושגה. בסך הכל נפלו כמה אנשי ארץ ישראל – במודע או שלא במודע אל תוך שדה הברקנים. אמנת כינרת לא תתרום דבר להרמוניה בין הזרמים החלוקים. כל תרומתה הוא בכך שתחליש עוד את אלו המסוגלים לבוא באהבה ובמסירות ולהציע דרך חדשה לישראל.

אחדות שלא סביב ערך חיובי - אמת אם תרצו - סופה בטלה וגוררת עוון - וגם אחדות איננה.

לא לאספירין אנו זקוקים אלא לניתוח רציני. הפציינטים בתל-אביב ובחולון מבינים זאת –
לכך הם מצפים.
===============
משה פייגלין הוא ראש תנועת "מנהיגות יהודית" .