הפרובינציאליות הישראלית נחשפה השבוע במלוא עליבותה בעת ביקור קלינטון. לא בגלל התחרות המלחיצה ביו כל היפים והיפות, על השאלה מי יוזמן ומי לא יוזמן. זה בסדר, האנשים הנוצצים תפקידם להדחק לארועים נוצצים, ואלף דולר הם לכל הדעות מחיר טוב כדי לשמור על נוצצות ברמה הלאומית, ובוודאי בארוע המשודר לאומה בשידור חי.
אבל מישהו יכול להסביר למה הדבר הזה שודר בשידור חי? למה נאומו הצפוי והמשעמם של קלינטון שודר מילה במילה, מתורגם סימולטנית, בערוצי הטלוויזיה, ברשתות הרדיו המרכזיות, וכמובן נמרח בכותרות הראשיות של עיתוני המחרת. למה כבר בשעות שקדמו לנאום, צילו של קלינטון ריחף מעל המדינה. ולמה מהדורות החדשות היו מין ציפיה קצרת רוח. כתבתנו במלון אינטרקונטיננטל מדווחת, עוד מעט נשוב אל כתבתנו, מאותתים לנו שכתבתנו במלון עוד מעט תראיין מישהו שהצטלם עם קלינטון לפני שנים מעטות בלבד. תוארו של קלינטון בפי המגישים הנרגשים שודרג בהדרגה מ"הנשיא לשעבר", ל"הנשיא", ולבסוף "נשיא ארצות הברית".
הלו, לא שמעתם חדשות? כבר החליפו אותו. וגם את המפלגה שלו. הוא באמת בחור יפה, אין מה לדבר, כמעט כמו דודו טופז. אבל לדעתו ולמעשיו היום, אין שום השפעה על כלום, ביקורו בארץ חסר כל חשיבות, כולה פאנד-רייזינג. (או בעברית ארוע התרמה). מה קרה לכם?
במחשבה שנייה יש כאן יותר מסתם פרובינציאליות. קלינטון הוא ימי הזוהר החלומיים של שכבת הזוהר הישראלית. הוא העבר הוורוד שבו מאחורי הפינה המתין לה עתיד ורוד. ביל קלינטון הוא סמי ההזייה שאיפשרו לה להאמין לערפאת. כל הכתובות הרי היו על הקיר, לא היה צריך לחכות לקארין איי כדי לדעת שהוא מבריח נשק, שהוא מסתיר מבוקשים, שהדלת מסתובבת. לא היה צורך באינתיפדת אל-אקצא כדי לדעת שלא רק שהבנאדם ידוע כשקרן וטרוריסט מזה ארבעים שנה בעבר, אלא שגם עכשיו, לאחר חזרתו בתשובה, מהרגע הראשון הוא מערים עלינו, בונה צבא במקום משטרה, מקים קומנדו ימי, מכפיל פי שניים ושלושה את מספר כלי הנשק יחסית למה שהתחייב, מחנך לרצח ושנאה, נושא נאומי ג'יהאד בכל רחבי העולם. לא היה צריך גישה לדו"חות מודיעין כדי לדעת שהוא מתואם עם החמאס והג'יהאד האיסלמי, ונותן מחסה לאנשיהם. הכל היה כתוב בעיתונים. הכל היה ידוע.
ולא רק בעיתונים זה היה. רבבות אזרחים צעקו את זה בגרון ניחר, בהפגנות, בשלטי צמתים, בסטיקרים על פגושי המכוניות שלהם. אי אפשר היה שלא לשמוע. אבל אחרי המפולת יואל מרקוס כתב ב"הארץ" (28.9.01): "איש לא חזה שהנשק שנתנו לו יופנה נגדנו יחד עם טרור קטלני וירי מרגמות". באמת. אף אחד לא חשב על זה, שום סימן לזה לא נראה באופק. מי היה יכול להעלות בדעתו שבערב השמש תשקע במערב.
מה גרם לכל-כך הרבה אנשים חכמים ושפויים להיות עיוורים וחרשים במידה כזאת? מה הביא להם את הסינוור הממסטל הוורוד הזה, ששיבש כך את היכולת לראות ולשמוע. יכול להיות שהתשובה היא: ביל קלינטון. הוא פיתה אותנו להאמין לערפאת נגד כל הסימנים והאזהרות בשטח. הוא פיתה אותנו לחשוב שהעתיד הוורוד מחכה מעבר לפינה, ועוד מעט המזרח התיכון ייראה כמו אמריקה. משמעון פרס לבדו לא היינו קונים שטויות כאלה (גם לא מרבין), אבל קלינטון אמר, ותראו איך הוא נראה. הוא יודע על מה הוא מדבר. קלינטון היה זה שמשך את הידיים של רבין וערפאת ותקע אותן זו לתוך זו כמעט בכוח. הוא פיתה אותנו לחשוב שעוד פגישה חצי פגישה, ואנחנו מרפאים באקמול את הסרטן שמכרסם את האזור הזה כבר יותר ממאה שנה.
קלינטון אולי יאמר להגנתו שלא הוא פיתה אותנו אלא אנחנו פיתינו אותו. אני חושב שהוא צודק, וזה לא המקרה היחיד בתולדות חייו שבו לא ברור אם הוא פיתה או התפתה, בכל מקרה עשינו את זה ביחד, ובלעדיו לא היינו מרחיקים לכת עד כדי כך. ביקורו השבוע היה פרץ של נוסטלגיה לימים הממסטלים והוורודים ההם. מהצד זה נראה די מגוחך, אבל לא מסוכן. שאכטה אחת לא יכולה להזיק.
=============
כתבתו של אורי אליצור התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" בי"ב שבט תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
אבל מישהו יכול להסביר למה הדבר הזה שודר בשידור חי? למה נאומו הצפוי והמשעמם של קלינטון שודר מילה במילה, מתורגם סימולטנית, בערוצי הטלוויזיה, ברשתות הרדיו המרכזיות, וכמובן נמרח בכותרות הראשיות של עיתוני המחרת. למה כבר בשעות שקדמו לנאום, צילו של קלינטון ריחף מעל המדינה. ולמה מהדורות החדשות היו מין ציפיה קצרת רוח. כתבתנו במלון אינטרקונטיננטל מדווחת, עוד מעט נשוב אל כתבתנו, מאותתים לנו שכתבתנו במלון עוד מעט תראיין מישהו שהצטלם עם קלינטון לפני שנים מעטות בלבד. תוארו של קלינטון בפי המגישים הנרגשים שודרג בהדרגה מ"הנשיא לשעבר", ל"הנשיא", ולבסוף "נשיא ארצות הברית".
הלו, לא שמעתם חדשות? כבר החליפו אותו. וגם את המפלגה שלו. הוא באמת בחור יפה, אין מה לדבר, כמעט כמו דודו טופז. אבל לדעתו ולמעשיו היום, אין שום השפעה על כלום, ביקורו בארץ חסר כל חשיבות, כולה פאנד-רייזינג. (או בעברית ארוע התרמה). מה קרה לכם?
במחשבה שנייה יש כאן יותר מסתם פרובינציאליות. קלינטון הוא ימי הזוהר החלומיים של שכבת הזוהר הישראלית. הוא העבר הוורוד שבו מאחורי הפינה המתין לה עתיד ורוד. ביל קלינטון הוא סמי ההזייה שאיפשרו לה להאמין לערפאת. כל הכתובות הרי היו על הקיר, לא היה צריך לחכות לקארין איי כדי לדעת שהוא מבריח נשק, שהוא מסתיר מבוקשים, שהדלת מסתובבת. לא היה צורך באינתיפדת אל-אקצא כדי לדעת שלא רק שהבנאדם ידוע כשקרן וטרוריסט מזה ארבעים שנה בעבר, אלא שגם עכשיו, לאחר חזרתו בתשובה, מהרגע הראשון הוא מערים עלינו, בונה צבא במקום משטרה, מקים קומנדו ימי, מכפיל פי שניים ושלושה את מספר כלי הנשק יחסית למה שהתחייב, מחנך לרצח ושנאה, נושא נאומי ג'יהאד בכל רחבי העולם. לא היה צריך גישה לדו"חות מודיעין כדי לדעת שהוא מתואם עם החמאס והג'יהאד האיסלמי, ונותן מחסה לאנשיהם. הכל היה כתוב בעיתונים. הכל היה ידוע.
ולא רק בעיתונים זה היה. רבבות אזרחים צעקו את זה בגרון ניחר, בהפגנות, בשלטי צמתים, בסטיקרים על פגושי המכוניות שלהם. אי אפשר היה שלא לשמוע. אבל אחרי המפולת יואל מרקוס כתב ב"הארץ" (28.9.01): "איש לא חזה שהנשק שנתנו לו יופנה נגדנו יחד עם טרור קטלני וירי מרגמות". באמת. אף אחד לא חשב על זה, שום סימן לזה לא נראה באופק. מי היה יכול להעלות בדעתו שבערב השמש תשקע במערב.
מה גרם לכל-כך הרבה אנשים חכמים ושפויים להיות עיוורים וחרשים במידה כזאת? מה הביא להם את הסינוור הממסטל הוורוד הזה, ששיבש כך את היכולת לראות ולשמוע. יכול להיות שהתשובה היא: ביל קלינטון. הוא פיתה אותנו להאמין לערפאת נגד כל הסימנים והאזהרות בשטח. הוא פיתה אותנו לחשוב שהעתיד הוורוד מחכה מעבר לפינה, ועוד מעט המזרח התיכון ייראה כמו אמריקה. משמעון פרס לבדו לא היינו קונים שטויות כאלה (גם לא מרבין), אבל קלינטון אמר, ותראו איך הוא נראה. הוא יודע על מה הוא מדבר. קלינטון היה זה שמשך את הידיים של רבין וערפאת ותקע אותן זו לתוך זו כמעט בכוח. הוא פיתה אותנו לחשוב שעוד פגישה חצי פגישה, ואנחנו מרפאים באקמול את הסרטן שמכרסם את האזור הזה כבר יותר ממאה שנה.
קלינטון אולי יאמר להגנתו שלא הוא פיתה אותנו אלא אנחנו פיתינו אותו. אני חושב שהוא צודק, וזה לא המקרה היחיד בתולדות חייו שבו לא ברור אם הוא פיתה או התפתה, בכל מקרה עשינו את זה ביחד, ובלעדיו לא היינו מרחיקים לכת עד כדי כך. ביקורו השבוע היה פרץ של נוסטלגיה לימים הממסטלים והוורודים ההם. מהצד זה נראה די מגוחך, אבל לא מסוכן. שאכטה אחת לא יכולה להזיק.
=============
כתבתו של אורי אליצור התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" בי"ב שבט תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".