המאמר מוקדש לע"נ פרי הארץ ד"ר שמואל גיליס הי"ד תושב כרמי צור שבגוש עציון.
שנקטף בלא עת ב- ט' בשבט תשס"א.

"שתולים בבית ה' בחצרות א-לוהינו יפרחו …" (תהילים צ"ב)
א.
נטיעת האילנות המאפיינת את יום ט"ו בשבט, אינה רק מעשה טכני של התקשרות לארץ. יש בכך הרבה יותר: הארץ מתעוררת לחיים. הצמיחה היא ביטוי למציאות חיים אפילו בדומם. הוא אמנם אינו חי ממש אך הוא מהווה את כח הקיום של הצומח, מתמזג בתוכו, והופך בעצמו מדומם לצומח. בכך נחשפת מדרגתה של הארץ. ארץ ישראל היא מציאות חיה, יש ביכולתה להקיא עוברי עבירה, להיות שוממה עבור אויבינו-אויביה, ולהוריד מטר ולהצמיח פרי לבניה השבים אליה. הנטיעה בארץ ישראל שותלת את הארץ בלבותינו, ביחסנו אליה כאבר חי, נושם, פעיל. גם אכילת פרותיה הקדושים של הארץ מחזקת את היות הארץ בתוכנו. לא רק היותה טעימה לחיכנו, ארץ זבת חלב ודבש אלא התמזגות פירותיה באיברנו ובניין גופנו מכוחה. המינרלים של אדמת הארץ, המזוגים בפירותיה, נמסכים בכל אברינו והננו הופכים להיות אבר מאבריה ובשר ובשרה. לכך היא נחשבת לאמנו – "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה" – היא אמנו ואנו בניה.

ב.
לא לחינם, על כזית וכביצה של חמשת מיני דגן, אחר שברכנו על היות ה' "זן את הכל", הננו מוסיפים ומברכים "על הארץ ועל המזון". גם לא לחינם נתקנה ברכה זו ביום כניסתנו לארץ (לדעת הגר"א, אדרת אליהו, תחילת פ' ראה). בברכת על המזון אנו כביכול מודים גם על אכילתנו את הארץ – כניסתנו לארץ מאפשרת לנו לא רק לגור בה, לשבת עליה, אלא – לנחול אותה, להתמזג בתוכה, ולמזגה בתוכנו, ועל כך תודתנו לקב"ה – "על הארץ ועל המזון".

את אחדותנו השלמה עם הארץ, אנו מבטאים ביתר שאת בברכה שלישית של ברכת המזון: "אכילת" ארץ ישראל, ובליעת אדמתה וקדושתה באברינו, זרימתה בעורקי חיינו, מזכירה לנו את מקורנו, מעוררת את ה"גנים" הארץ-ישראליים והירושלמיים שלנו – בית המקדש, העזרה, מקום המזבח. הלא משם נוצרנו! משם נצבר עפרו של אדם הראשון, קרם עור וגידים ובתוכו – ניצני צמיחת האנושות כולה. כל בני האדם שואפים לירושלים, עיר מרום הרים, מרכז העולם. אם בכדי לקרוע נתח מבשרה, ואם כמושא כל חלומות הגאולה הפרטיים והכלליים, ושאיפה זו יסודה בהוויה הפיזיולוגית-רוחנית הפשוטה שכל יצור אנוש עלי אדמות, נושא בגופו משהו מן המשהו מעפר מקום המזבח. על כן אכילת פרוסת לחם בארץ ישראל, היא סיבה לברכת המזון – למפגש עם א-לוהי הארץ, בהופעתו באנושות לכל אורך ההיסטוריה, מעת צבירת העפר ממקום המזבח ועד חזרתו אליו מכל קצוות תבל – כי ביתי בית תפילה חקרא לכל העמים.

ג.
שיבתנו לארץ, היא חזרת הבן האובד אל חיק אמו. לעיתים בשובה ונחת, ולעיתים בחתירה עיקשת אל מול כוחות איתנים המנסים בכוח להפריד וליצור חיץ בין האם לבנה. עפרה של ארץ ישראל הולך ונקבץ אל תוכה, הולך ונאחז ונשתל, מאמין בחי עולמים זורע עצמו ברגבי אדמתה. אמנם, לעיתים תוך כאב ושכול, אך זריעת הזרעים הנקברים באדמתה היא ורק היא מצמיחה את השדה אשר ברכו ה'. שיאו של יום ט"ו בשבט – ב"תפילת האתרוג". ביום זה נהגו צדיקים וקדושים להתפלל על האתרוג של השנה הבאה. האתרוג, המסמל את האדם השלם, אינו עניין ליחידי סגולה. הוא מצוי בלבו של כל אחד מישראל, לצד הלולב, ההדס ובמידה כזו או אחרת גם הערבה. "ועמך כולם צדיקים", וביום זה של התקשרותנו לארץ, לירושלים, לבית המקדש, ולגרגיר הפרטי שלנו בתחתית המזבח, עלינו להתפלל שנדע לגדל את אתרוגנו האישי, העדין והשברירי שכה חשוף לפגעים פצעים ונקודות שחורות, ומצריך השגחה וטיפול מרובה.

ד. מלחמתנו על הארץ, תחילתה אמנם בחתירה להימצאות גופנו בארץ על כל מרחביה, אך סופה והשלמתה יהיו רק בהימצאותה בתוכנו, בחשיפתנו את גרגיר מקום המזבח הטמון בלבנו. לא רק עשיה או רגש לא רק לימוד או מחשבה, אלא – התמזגות. גילוי קדושת הארץ הטמונה בגופנו ממש. בנין חוסננו הפיסי מתוך שאיפת קודש. "ואולך אתכם קוממיות – שתי קומות": קומה של קודש וקומת החול הצומחת מתוכה.

לא עוד רדיפה עיוורת אחר תרבות הרחוב, לא עוד שילובי קודש וחול המטשטשים את קדושתו של הקודש. נחדד את מושגי הקודש והחול כמשלימים זה את זה ולא כצוררים זה לזה, נגביר חיילים לתורה ולאהבת ונשתול עצמנו בחצרות ה'.

ביום זה ניטע אילנות בארץ, ביום זה ניטע את עצמנו בארץ, נשתול בתוכנו את התורה שנקראת "עץ חיים", ונזכה להצמחת ישועה, "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" – נטיעה שאין בה נתיצה (מכילתא)!
==========
מאמרו של הרב מתניה אריאל מכרמי צור התפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות".