קריסתו הבלתי-מפתיעה של "תהליך השלום", ומלחמת אוסלו עתירת הקורבנות שהיא תוצאתו הצפויה מראש, הן הזדמנות פז המחייבת את מדינת ישראל לקחת לעצמה פסק זמן למחשבה, לקביעת היעדים הלאומיים החיוניים, ולניתוח דרכי הפעולה האפשריות להשגתם. למותר לציין כי מדינת ישראל, ללא תלות מי עומד בראשה, אינה יכולה להרשות לעצמה לבזבז את בניה היקרים ואת משאביה המוגבלים על מטרות בלתי-מוגדרות ובלתי-מבוססות. "תהליך השלום" הוא הדוגמא הבולטת ביותר לכך.
כמאה שנים אחרי ראשית הציונות נראה כי ריכוז עם ישראל בארץ ישראל חייב להמשיך להיות היעד המרכזי של הציונות ושל מדינת ישראל. פרט לשוליים של השמאל הקיצוני-הקולני יש על כך הסכמה לאומית רחבה. לפיכך יעד זה צריך לשמש בסיס לכל תכנון ברמה הלאומית: תהליכי מלחמה ושלום, הגדרת הגבולות הנחוצים, יעדי החינוך, המשימות הכלכליות, פריסת האוכלוסייה, תכנון התחבורה, וכן הלאה.
גבולותיה של מדינת ישראל, כמו אלה של מדינות רבות אחרות, נקבעו כתוצאה מיחסי הכוחות בתום מלחמות, ולא בהתאם לשיקולים גיאוגרפיים, דמוגרפיים, וכו'. מאפיין זה תקף במיוחד לגבי "הקו הירוק", שנקבע בתום מלחמת העצמאות. מלחמת ששת הימים, אף בלי שנועדה לכך, יצרה מציאות של שלטון אחד בכל ארץ ישראל המערבית, שהיא יחידה גיאו-פוליטית אחת. במצב זה יכולה היתה ישראל, ועדיין מסוגלת וחייבת, להגדיר לעצמה ולאחרים מהם גבולותיה, מהם צרכיה האסטרטגיים, מהם שטחיה החיוניים, מהם משאבי הטבע שבהם היא חייבת לשלוט, וכן הלאה.
כל אלה צריכים להיקבע בראש ובראשונה בישראל, בינה לבין עצמה, קודם לתהליכי מלחמה ושלום נוספים. העדר הגדרה מפורטת מסוג זה הביא לכך שאחרי מלחמת ששת הימים נעשו מלחמות ומבצעים במטרה לשלוט על אזורים שאולי אינם חיוניים, ונעשו ויתורים על אזורים בעלי חשיבות לאומית אדירה.
גם "תהליך השלום" הוא מבצע מסוג זה, מאחר שאף הוא התרחש ללא הערכת מצב לאומית, כפי שפורטה לעיל. מבחינה זו אין הוא שונה ממלחמה חסרת מטרות ועתירת קורבנות. גם שינוי היעד מ"שלום" ל"הפרדה" מעיד על העדר מחשבה לטווח ארוך.
לו היתה מתבצעת הגדרה מפורטת ומבוססת של יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל, אפשר היה לבצע מראש תהליך מסודר של הערכת סיכונים וסיכויים; ניתן היה לבקר ולשפוט כל מבצע ("תהליך השלום", "ענבי זעם", ואחרים) על-פי המתאם בינו לבין אותם יעדים; אפשר היה לתקן בזמן אמת תהליך אשר סטה ממסלולו (לדוגמא: ניסוי אוסלו) ולהפיק לקחים נכונים ומועילים בעקבותיו (למשל: תהליך הפקת הלקחים בעקבות מלחמת יום הכיפורים).
אם היתה הסכמה רחבה על היעדים הלאומיים ניתן היה לעגנה במתכונת המחייבת גם הסכמה לאומית רחבה למקרה של צורך אמיתי בשינוי היעדים. כך ניתן היה להימנע מהסתבכות במבצעים מסוכנים (מזרח תיכון חדש נוסח אוסלו, סדר חדש בלבנון נוסח ביירות), שנהנו מרוב מקרי, זעום ובלתי-יציב, ואשר גרמו למשבר חמור בעם.
בהנחה שהמטרה המרכזית של ריכוז עם ישראל בארץ ישראל ממשיכה להיות מוסכמת, גם יעדי החינוך אמורים להיגזר ממנה, וכן גם היחס לאזרחי ישראל, הוותיקים והחדשים. כך, למשל, לא ניתן לעודד עליה ולהיאבק בירידה, כאשר במקביל מגדירים חלקים בארץ כאסורים למגורי יהודים, או כמיועדים לחיי יהודים תחת שלטון זר. כך גם לא ניתן לשנות את התייחסותנו לתנ"ך ולהיסטוריה היהודית במקביל לחילופי שלטון בישראל, או למידת התלות בקולם של פלשתינאים אזרחי ישראל.
ניתן להביא דוגמאות גם מתחומי חיים אחרים (כלכלה, חברה, פריסת אוכלוסייה, ועוד) כדי להמחיש את הצורך בהגדרת יעדים לאומיים אמיתיים ומוסכמים.
הממשלה חייבת להתמודד עם הגדרת יעדים אלה. לשם כך יש הכרח לחזור אל האמת: לחזור ולשנן את מטרת הציונות, לזכור כי אש"ף איננו הארגון לשחרור יש"ע, אלא לשחרור פלשתין כולה, להבין כי שלום איננו הפרדה על-ידי שדות מוקשים, לקלוט שנסיגה איננה התקדמות, ללמוד כי שליפות ואלתורים אינם תחליף לתוכנית אב לאומית. פתרון הבעיה הפלשתינאית אינו חייב להימצא אך ורק בתחומיה הצרים של ארץ ישראל המערבית, "השלמה" כביכול: משאבי הקרקע האדירים של ירדן ומצרים חייבים לשמש כמרכיב הכרחי בכל פתרון. העיסוק הבלתי-נלאה בבעיה הפלשתינאית השכיח אצל רבים כי ממשלתה של מדינת היהודים נבחרת בראש ובראשונה לטפל בפתרון הבעיה היהודית, כלומר: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל.
=============
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-22 בינואר 02 .
כמאה שנים אחרי ראשית הציונות נראה כי ריכוז עם ישראל בארץ ישראל חייב להמשיך להיות היעד המרכזי של הציונות ושל מדינת ישראל. פרט לשוליים של השמאל הקיצוני-הקולני יש על כך הסכמה לאומית רחבה. לפיכך יעד זה צריך לשמש בסיס לכל תכנון ברמה הלאומית: תהליכי מלחמה ושלום, הגדרת הגבולות הנחוצים, יעדי החינוך, המשימות הכלכליות, פריסת האוכלוסייה, תכנון התחבורה, וכן הלאה.
גבולותיה של מדינת ישראל, כמו אלה של מדינות רבות אחרות, נקבעו כתוצאה מיחסי הכוחות בתום מלחמות, ולא בהתאם לשיקולים גיאוגרפיים, דמוגרפיים, וכו'. מאפיין זה תקף במיוחד לגבי "הקו הירוק", שנקבע בתום מלחמת העצמאות. מלחמת ששת הימים, אף בלי שנועדה לכך, יצרה מציאות של שלטון אחד בכל ארץ ישראל המערבית, שהיא יחידה גיאו-פוליטית אחת. במצב זה יכולה היתה ישראל, ועדיין מסוגלת וחייבת, להגדיר לעצמה ולאחרים מהם גבולותיה, מהם צרכיה האסטרטגיים, מהם שטחיה החיוניים, מהם משאבי הטבע שבהם היא חייבת לשלוט, וכן הלאה.
כל אלה צריכים להיקבע בראש ובראשונה בישראל, בינה לבין עצמה, קודם לתהליכי מלחמה ושלום נוספים. העדר הגדרה מפורטת מסוג זה הביא לכך שאחרי מלחמת ששת הימים נעשו מלחמות ומבצעים במטרה לשלוט על אזורים שאולי אינם חיוניים, ונעשו ויתורים על אזורים בעלי חשיבות לאומית אדירה.
גם "תהליך השלום" הוא מבצע מסוג זה, מאחר שאף הוא התרחש ללא הערכת מצב לאומית, כפי שפורטה לעיל. מבחינה זו אין הוא שונה ממלחמה חסרת מטרות ועתירת קורבנות. גם שינוי היעד מ"שלום" ל"הפרדה" מעיד על העדר מחשבה לטווח ארוך.
לו היתה מתבצעת הגדרה מפורטת ומבוססת של יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל, אפשר היה לבצע מראש תהליך מסודר של הערכת סיכונים וסיכויים; ניתן היה לבקר ולשפוט כל מבצע ("תהליך השלום", "ענבי זעם", ואחרים) על-פי המתאם בינו לבין אותם יעדים; אפשר היה לתקן בזמן אמת תהליך אשר סטה ממסלולו (לדוגמא: ניסוי אוסלו) ולהפיק לקחים נכונים ומועילים בעקבותיו (למשל: תהליך הפקת הלקחים בעקבות מלחמת יום הכיפורים).
אם היתה הסכמה רחבה על היעדים הלאומיים ניתן היה לעגנה במתכונת המחייבת גם הסכמה לאומית רחבה למקרה של צורך אמיתי בשינוי היעדים. כך ניתן היה להימנע מהסתבכות במבצעים מסוכנים (מזרח תיכון חדש נוסח אוסלו, סדר חדש בלבנון נוסח ביירות), שנהנו מרוב מקרי, זעום ובלתי-יציב, ואשר גרמו למשבר חמור בעם.
בהנחה שהמטרה המרכזית של ריכוז עם ישראל בארץ ישראל ממשיכה להיות מוסכמת, גם יעדי החינוך אמורים להיגזר ממנה, וכן גם היחס לאזרחי ישראל, הוותיקים והחדשים. כך, למשל, לא ניתן לעודד עליה ולהיאבק בירידה, כאשר במקביל מגדירים חלקים בארץ כאסורים למגורי יהודים, או כמיועדים לחיי יהודים תחת שלטון זר. כך גם לא ניתן לשנות את התייחסותנו לתנ"ך ולהיסטוריה היהודית במקביל לחילופי שלטון בישראל, או למידת התלות בקולם של פלשתינאים אזרחי ישראל.
ניתן להביא דוגמאות גם מתחומי חיים אחרים (כלכלה, חברה, פריסת אוכלוסייה, ועוד) כדי להמחיש את הצורך בהגדרת יעדים לאומיים אמיתיים ומוסכמים.
הממשלה חייבת להתמודד עם הגדרת יעדים אלה. לשם כך יש הכרח לחזור אל האמת: לחזור ולשנן את מטרת הציונות, לזכור כי אש"ף איננו הארגון לשחרור יש"ע, אלא לשחרור פלשתין כולה, להבין כי שלום איננו הפרדה על-ידי שדות מוקשים, לקלוט שנסיגה איננה התקדמות, ללמוד כי שליפות ואלתורים אינם תחליף לתוכנית אב לאומית. פתרון הבעיה הפלשתינאית אינו חייב להימצא אך ורק בתחומיה הצרים של ארץ ישראל המערבית, "השלמה" כביכול: משאבי הקרקע האדירים של ירדן ומצרים חייבים לשמש כמרכיב הכרחי בכל פתרון. העיסוק הבלתי-נלאה בבעיה הפלשתינאית השכיח אצל רבים כי ממשלתה של מדינת היהודים נבחרת בראש ובראשונה לטפל בפתרון הבעיה היהודית, כלומר: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל.
=============
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-22 בינואר 02 .