בעיר אחת רחוקה, מספר סיפור-עם, היה דרקון שהתגורר במערה- מאורה אפילה. אנשי העיר, מתוך פרימיטיביות, כמובן, נהגו לרצות אותו בקרבן אדם. מדי חודש בחודשו היו מניחים לפתח המאורה נערה כפותה, נעלמים מן המקום, ולמחרת היו מוצאים את עצמותיה. וכך במשך שנים רבות. מדי פעם היתה נשמעת נהמה גדולה וגם פרץ אש נלווה אליה, ואז ידעו אנשי המקום שעליהם להוסיף קרבן מיוחד. הדרקון כועס משום מה, וצריך להשקיט את זעמו. יום אחד הגיע זר למקום וראה את הטקס הקבוע. נרעש כולו פנה אל האנשים שסביבו לשמוע במה מדובר. הסבירו לו את המסורת, את המנהג המחייב מזה דורות. אמר הזר: רגע, אתם ראיתם אותו פעם? למה אתם לא נלחמים בו? – ככה זה, הם אמרו. מנהג קבוע שקיבלנו מאבותינו. וחוץ מזה, התרגלנו. ומי אתה שתבוא לשנות סדרים קבועים אצלנו. הויכוח התלהט. האורח טען שהאינטרס שלו הוא אנושי בלבד. כבן אדם, קשה לו לראות שמקריבים יצורי אנוש למוות. כנגדו טענו שזה עניינם הפנימי, ובכלל הריטואל הזה מונע מעשים קשים יותר. תבין, אמרו לו, הדרקון קיים פה, הוא מציאות. אם אנחנו רוצים לחיות כאן, אין לנו ברירה אחרת. וכך, נמשך הויכוח עד שהתברר שהבאה בתור לקרבן, היא בתו של ראש התומכים בריצוי הדרקון. לא עזרו כל הטענות שהאבא דווקא תומך בדרקון. שהם בכלל גרים בקצה השני של העיר. הדרקון צריך לקבל את ליטרת הבשר שלו. ותורו של כל אחד מגיע. המס- הוא מס קבוע. והדמוקרטיה מחייבת. וכך, חבר האב המתוסכל אל האורח שמקרוב בא. הם יצאו אל המאורה, המתינו לדרקון שבא לטרוף וראו חיה מרופטת, זוחלת בקושי מן המערה. התנפלו עליו, חסלוהו והחזירו את הילדה שלימה ובריאה.

נקמה

יש מעין השלמה, בעיקר בין פוליטיקאים מהשמאל, עם העובדה שחיסולו של רוצח יביא לנקמה. כל פעם שפוגעים ברוצח, הערבים כועסים ומבהירים שינקמו את דמו. דם תחת דם. ומשום מה איש לא מזכיר שזה באמת נכון, ואנו מסכימים. ולכן, המחבל הזה שרצח- עשרה או שניים- בא על עונשו. על פי אנשי השמאל, יוצא כאילו כל מה שעשה איננו נחשב והכל מתחיל רק מחיסולו. אכן, עצם הרעיון מוזר. המחבלים הם שפתחו ברצח. (אגב, לא עכשיו. כבר מהימים שהערבים הראשונים פלשו לארץ ישראל, במסע של כיבוש ושוד.) וכל פעם שמשלחים חלאה רצחנית כזאת אל הגיהינום, אנו שומעים שאסור היה לעשות זאת ושתבוא נקמה. מה, מה האלטרנטיבה, היה שואל שימון בימיו הטובים, שימשיך לרצוח? ממתי אנו מעניקים חסינות לרוצחים? האם מדובר פה בדרקון שיש לחזור ולהלעיט אותו בבשר יהודי, כדי להרגיע את יצריו? ואולי נמשיך את העיקרון גם לתחומים אחרים?

פושעים נגד האנושות

למה ניסתה המשטרה לתפוס את סוחרי הסמים בדרום, אפילו במחיר חייו של רב פקד סילוורה ז"ל, האם לא היה יותר פשוט להניח להם. שיעבירו כמה מטענים בלי להסתבך בעימות מסוכן. הרי ברור שאי אפשר לחסום הרמטית את מעבר הסמים. וקל יותר להגיע להסכמים עם הפושעים מאשר לנסות ולתפוס אותם, כפי שהוכיחה המציאות. נרשה להם אוטונומיה קטנה, וזהו.

בניגוד למה שאומרים הפוליטיקאים, זה ממש חשוב מי התחיל. אותו ראאד שחוסל בשכם, לא היה קורבן אומלל. הוא נולד וחי שנים רבות, מבלי שמישהו הפריע לו לחיות. ואפילו לחיות טוב. הוא זה שהתחיל לרצוח. הוא זה שהיה בעל תכונות שליליות ואופי רצחני. והוא זה שבחר בדרך חיים(...) שעיקרה לקפד את פתיל חייהם של אחרים. ולכן, הוא צריך להתלונן רק אצל עצמו. מותו שלו הוא גם נקמה על מעשי רצח שביצע בעצמו, וגם ניקוי של העולם מאלמנט שלילי ביותר, שלא תרם לעולם אלא צער, כאב והרס. וברוכה היד ששילחה אותו מעולמנו הטוב.

הדרקון אינו גזירת גורל עלום שחייבים להקריב לו. כבר כשבא בדרישות החצופות הראשונות, צריך היה להלחם בו. אבל, אם לא אז, לפחות עכשיו.

זו האלטרטיבה

סיפורים על דרקון זה או אחר, יש הרבה בפולקלור העמים. יש שהרגו אותם בקרב הרואי ויש בערמה, מן המארב. יש שחוסלו בחרב, ויש בגפרית או במים. מעניין שאין סיפורים על נסיונות לשים מכשולים בדרכו או גדרות הפרדה, אמצעים שונים שירחיקו אותו. והפן המשמעותי יותר הוא, המשותף לכל הסיפורים, שמעולם לא הפך הדרקון את עורו לידיד ואת אישו לאש בונה. הוא לא חזר בתשובה או השיב את טרפו. אף פעם לא נענה לתחינות פיוס או למחוות כלשהן. אלו שפות שאין הוא מבין. תמיד הברירה שם בין רצח תושבים תמימים לבין חיסולו של זה הצורך בשר אדם. ואצלנו, חברים יקרים, לא מדובר בפולקלור חביב. אצלנו לא מדובר בסיפורים. אנו עוסקים במציאות החיים שלנו. כן, כתבנו חיים, ללא בושה. אנו רוצים לחיות. והבא להורגך- השכם להורגו.
=============
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.