במילים אלו המצויות בכותרת המאמר בחר הרב משה צבי נריה זצ"ל לסיים את שירת חייו, הרב נריה אבי הכיפות הסרוגות, מייסד הישיבה התיכונית הראשונה בכפר הרואה לא דיבר על תורה ודרך ארץ אף לא על ציונות, לא על שילוב וגם לא על מדע, רק על קדושה. קדושה כמושג צמוד ופותח לארץ ישראל כמו גם לאהבת ישראל.
אם נרצה נראה בדברים אלו את סיכום חייו, ואם נרצה נראה בכך צוואה, בין כך ובין כך, עלינו לתת את הדעת ולהבין על שום מה בחר רבנו הקדוש לסיים את שירת חייו במשפטים אלו?
אין בכוונתי לעשות במאמר זה הנחות לקוראי, בכוונתי לומר את אשר על ליבי, והקוראים יעשו בדברים כרצונם.
מצב החינוך בישיבות התיכוניות אינו נתון אובייקטיבי, הוא משתנה בהתאם לנקודת מבטו של המתבונן. יש מי שישמח למראה שורות הבוגרים הממלאים את טורי הלוחמים כמו את ספסלי האקדמיה, ויש מי שיתעצב למראה אהבת לימוד הגמרא הנמצאת בכי רע. אני (ובלי להתעלם מחצי הכוס המלאה) נמנה על הקבוצה השניה. ולא מפני שעיני רעות - אלא מפני שהן מתהדרות בתואר "ישיבה" וכשאני מבקש לעצמי קנה מידה לבחינת איכותה של "ישיבה" אין לי אלא לחפש ב"ישיבה של מעלה", וזה מחייב לכיוון מאוד מסוים.
רבים המאמרים שנכתבו על נושא זה, והזרם אינו נפסק. רובם מתאמצים לחפש את האשמה באיכות אנשי ההוראה או בשיטות המיושנות משהו -לטעמם. חלק מהמאמרים מוגדרים בעיני כ"מעניין", חלקם מעיד על מצוקה ממשית, אך לפעמים אני קורא ותוהה מדוע הכותב הנכבד שמתיימר לדעת הכל אינו מצליח ליישם זאת בישיבתו הוא. וכאן יש לי יתרון ברור, אני לא נכשלתי מעודי, פשוט איני מחנך, אין לי ישיבה. מותר לי לומר כמעט הכל, הרי זה לא מחייב לכלום, החפץ בהם יאכלם ומי שאינו חפץ ימשיך לדרכו.
ובכל זאת, גם לתחושות הלב יש ערך ותחושתי אינה נוחה. אני מצפה ממוסד העוטה תואר "ישיבה" להיות קודם כל "ישיבה" ורק אחר כך "בית ספר תיכון". ומהי "ישיבה"? הגדרה מענינת מצאתי דוקא אצל מי שלמד בישיבה "אם הישיבות = ואלוז'ין" ופרש ממנה לחצוב בורות נשברים, וכך כותב ח.נ. ביאליק בשירו "המתמיד": "בית היוצר לנשמת האומה". ישיבה היא בית יוצר של נשמת העם היהודי, לא מוסד לימודי ואף לא חינוכי. אלא בית חרושת, מפעל ליצור נשמה יהודית. ואיך מייצרים את נשמת העם?
"קדושה אני מבקש" אומר הרב נריה, לא לימוד "תושב"ע", לא יחידות לבגרות ולא שינון למבחן. לא מצגות ועזרי הוראה חסרים אנו, אף לא ר"מים "מחוברים" . הבעיה אינה בר"מים השחורים כמו לא בר"מים המבוגרים והשחוקים (עוד ינובון בשיבה). מה שחסר לנו זה מעט "קדושה". "קדושה" במובן של נעלה, מופרש, נבדל, רוחני ונצחי.
מה סוד כוחה של הגמרא? מה עושה את דפי התלמוד להיות נלמדים שוב ושוב ע"י דורות של יהודים מכל גיל כל סוג ובכל שעה משעות היום? מה מחבר בין יהודי מבוגר הרכון על הדף היומי בכולל בעלי בתים ובין נער צעיר שזקנו טרם צימח והוא רכון על הסטנדר, בין יהודי באמריקה לעמיתו בארץ ישראל, בין זה שחי בליטא מרוקו או תימן שלפני מאה ומאתים שנה ובין זה שעלה מארה"ב, פרס רוסיה ומצרים לזה שנולד בארץ וחי בה כל ימיו, בין החובש כיפה סרוגה לעמיתו עם המגבעת השחורה? רק ה"קדושה".
אין לי ספק, במקום שלימוד הגמרא לא יתיחד בהיותו קדוש - לא תהיה לו תקומה. ישיבה שתבנה מערכי שיעורים למופת, מצגות ותרשימי זרימה צבעוניים, פלקטים ומבצעים עתירי פרסים ולא תחדיר בלב תלמידיה את "ותלמוד תורה כנגד כולם" לא תהיה ראויה לתואר הקדוש "ישיבה". כי ישיבה אינה בית ספר למסיימי שמונה שנות לימוד, ישיבה היא בית יוצר לנשמת האומה, ונשמת האומה היהודית היא לפני הכל רוחניות וקדושה.
לא אמנה כרוכל את שמותם של גדולי ראשי הישיבות שעמדו לנו בכל הדורות (מישהו עוד יעלב ח"ו), עד כמה שהבנתי מגעת אף לא אחד מהם אינו בוגרי קורס בשיטות הוראה, הם לא יודעים מצגת מהי, "מערכי שיעור" זרים לחלקם הגדול, אף לא חבשו הם ספסלי מכון למורים כלשהו, חלקם מגמגמים או עלגי לשון. ואני שואל בקול רם: מדוע הם כה נערצים על תלמידיהם? מדוע שיעוריהם נחשבים לאטרקטיבים כ"כ? ואני יודע שאיש מהם לא מלמד בגמרא מנוקדת ומבוארת, שאינם מציגים תרשימים ואיורים, שיעוריהם פותחים בנקודה כל שהיא והם זורמים ממנה כמעין המתגבר ללא סיכומי בינים וראשי פרקים, בלי מבחנים ובלי עבודות גמר, ובכל זאת? מפני שהם מקרינים "קדושה". מפני שאם הוא דומה למלאך ה' צבאות הרי שתורה יבקשו מפיהו.
ר"מ שיקרין את לימוד הגמרא כ"ערך" ולעומתו את מקצועות החול כ"צורך" יהיה פטור מעונשם של שיטות חינוכיות שמתחדשות כל שנה בקול רעש גדול ומתנפצות אלי סלעי החופש הגדול הבא - בקול ענות חלושה. הוא לא זקוק לכלום פרט לגמרא בדפוס וילנא המקורי, בלי ניקוד ובלי פיסוק, עם מילים קשות להבנה ומשפטים שתחבירם עמום לחלוטין. על כל זה תחפה הקדושה, האוירה המחשמלת שתקרין על הכיתה בהיותה עוסקת בתורת ה' בדברי אלוקים חיים, בדבר שהוא ערך לעצמו, "לימוד תורה" לשם לימוד תורה ולא כאמצעי להשגת דבר מה.
זה קשה, אני יודע. זה מחייב שהרבה אנשים (הורים ומורים) יקומו ויודו בפה מלא "טעיתי". טעיתי כשהתמקדתי בצורה במקום בתוכן, בחומר המיועד לבחינות הבגרות במקום מסכת שיש בה סוגיות יסוד, כשהגבתי בחומרת יתר על כשלון בפיזיקה מאשר בגמרא. טעיתי.
וזה לא הכל, יש עוד כמה בעיות והן כולם סימפטומים להעדר הקדושה. כששנת הלימודים מתחילה בחודש ספטמבר במקום בראש חודש אלול, כשהבחורים בטלים מלימודם בחודשים יולי אוגוסט, כשהישיבה מתנהלת לפי מתכונת הבגרות והמבחן האחרון מסיים את שנת הלימודים, כשיום הלימודים מסתיים עם רדת ערב, כששבת בישיבה היא שבת יוצאת דופן, כשמושגים כמו "סדר שלישי" "סדר מוסר" "שיעור כללי" או "מראה מקומות" לא קיימים בעולמו התרבותי היום יומי של התלמיד בגיל 14- 16, ובמקומם הוא לומד גמרא בין יתר המקצועות - אולי במינון רב יותר אך עדין כשווה בין שוים.
וזה לא רק בישיבה, זה מתחיל בבית ממשיך לבית הספר ובא לידי ביטוי במלא עוצמתו בישיבה. ועדין מתפלאים על השנאה ללימוד גמרא, שנאה? כן, שנאה. אוי לאותה בושה.
אגב, מישהו לקח אחריות והתפטר? מוזר, לא שמעתי על כך. כי השנאה נתפסת כגזירת עליון ממש כמו שנאת עשו ליעקב. מה מתמיה לגלות שישנם מגזרים ביהדות הדתית שאינם שונאים ללמוד גמרא, הם לא עשוים מפלסטיק, גם להם יש יצרים קשיי קליטה ומצבי רוח אבל לא שנאה. כי אצלם זה קדוש, וכשזה קדוש זה יעד גם אם הוא לא ימומש כאן ועכשיו.
סייעתא לדברי מצאתי במקור לא צפוי. כותב מר יאיר כספי במאמרו "לדרוש את אלוקים" (קובץ מאמרים "קו השסע" תל אביב תשס'ב עמוד 132): "אלף ועדות לא יצליחו לחדש את לימודי מורשת ישראל והציונות, אם לא יוחזר אלוקים לסיפור. בלעדיו, ארון הספרים היהודי והציוני הוא רק ערימת ספרים מעוקרים שאי אפשר להבין מדוע מישהו יתאמץ כל כך לשמור עליהםם ולהשיבם לחיים".
דברים אלו אינם מכוונים רק לבתי הספר החילוניים, הם מכוונים לראשי הישיבות התיכוניות, יש להשיב את אלוקים לסיפור, לשוב למתכונת הישיבה של קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו, של לימוד לשמה. של עיקר הלימוד בישיבה הוא גמרא ונ"ך ומוסר והלכה ואמונה וכל השאר - בקדושה. וסביבם מקצועות החול כטפל שתפקידו לשרת את העיקר, כמאמר הכתוב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג טו). בכמות הזמן ובאיכות תשומת הלב ובכל פרט מסדרי אורחותיה של הישיבה.
זכיתי ללמוד מעט גמרא בימי חיי, לפעמים התאהבתי בה לפעמים זה היה קשה. לא מכל שיעור יצאתי בתחושת התרוממות הרוח ולא כל סדר האיר לי זיק בעינים, לא כל פעם רצתי לבית המדרש ולעיתים העדפתי לעסוק בדברים אחרים, אך תמיד באתי מנקודת מוצא האומרת שאני לא קורא גמרא ולא לומד "חומר ל...", אלא עוסק בדברי אלוקים חיים שמוצאים ביטויים במילות התלמוד, וזה מה שנתן לי את החשק להתגבר וללמוד.
אני משוכנע בכל ליבי שלעולם לעולם יהיה סרט קולנוע אטרקטיבי יותר מלימוד גמרא, שגלישה באינטרנט וקריאת עיתון מושכים את הלב יותר מכל הסוגיות בתלמוד, שכל הנסיונות הצורניים לשכלל את לימוד הגמרא ולהאהיבה על התלמידים לא יהיו אלא מעשה נלעג בעיניהם - אלא א"כ יוחזר אלוקים לסיפור. קחו טקסט תלמודי ועשו ממנו סרט, זאת תהיה פארסה, צופה אחד לא יבוא להקרנה, תלמיד אחד לא יעיף לעברו מבט על חשבון החופש הגדול. כבר חז"ל אמרו על זה: "שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים" (סנהדרין קא.). לא שיש לזלזל באמצעים ובשיטות המגרות את העין והלב, אלא שבנין שיסודותיו רעועים לא יתוקן ע"י החלפת צבע החרסינות באמבטיה.
איני מתיימר להבין ולפרש את דברי הרב קוק זצ"ל, אך מצאתי אגרת ששלח לרב הרצוג זצ"ל בדיוק באותו ענין, בהקמת ישיבה ארצישראלית שבה יעסקו בתחומים רחבים מאשר בישיבות הירושלמיות, ואני מצטט מספר שורות: "לא רק ידיעות שימושיות והשקפה כללית על העולם ועל דרכי העולם חסרות לנו ליתן בישיבות, הצריכות להמשיך את קיומן ליתן לישראל את אורו וישעו... אבל לא רק בזה נושע. אלה הידיעות הנן טפלות, וכמובן א"א שתהיינה חסרות מבעל תורה חשוב בימינו, כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו. אבל העיקר הוא הרחבת הדעת בעומקה ורחבה של תורה עצמה לכל צדדיה, ע"פ אותה התכונה שבקיעי הזמן מכריחים אותנו להעמיד להם בונים וגדרים" (אגרות הראי"ה חלק א' אגרת קמו).
לסיכומם של דברים. לימוד הגמרא אינו דבר קל, הוא מייגע, הוא מיושן, הוא סיזיפי, והוא לא מוביל לשום הישג גשמי, אבל הוא התכלית והעיקר של חיינו, ומי שאינו מוכן לומר זאת לתלמידיו בפה מלא כל הזמן וללא גמגום, שלא יצפה מהם לכלום. כל השיטות והפטנטים שימציא לא יועילו אלא להאדרת שמו בציבור כ"מבין" (כביכול). והתלמידים ימשיכו ויאמרו את דעתם השלילית על לימוד הגמרא, גם התלמידים בישיבה שלו. ולא רק המורים, גם ההורים, גם החברה כולה צריכה לשדר את זה במעשה ובמחדל, בכל אורחות חייה. יש מקום ומרחב פעולה לבתי ספר תיכוניים דתיים עבור רבים מילדינו, הם יצליחו במשימתם ללא ספק, והלוואי, אבל לא בזה אני עוסק הפעם. הישיבות התיכוניות המתהדרות בתואר "ישיבה" נדרשות להיות יותר "ישיבות" גם אם ישלמו על כך מחיר על חשבון ה"תיכוניות", וזה סדר הדברים "כי הם חיינו ואורך ימינו" ורק אחר כך "ובהם נהגה יומם ולילה".
===========
מאמרו של הרב יהושע לביא התפרסם בעלון בי"ס "למרחב" בפתח תקוה.
אם נרצה נראה בדברים אלו את סיכום חייו, ואם נרצה נראה בכך צוואה, בין כך ובין כך, עלינו לתת את הדעת ולהבין על שום מה בחר רבנו הקדוש לסיים את שירת חייו במשפטים אלו?
אין בכוונתי לעשות במאמר זה הנחות לקוראי, בכוונתי לומר את אשר על ליבי, והקוראים יעשו בדברים כרצונם.
מצב החינוך בישיבות התיכוניות אינו נתון אובייקטיבי, הוא משתנה בהתאם לנקודת מבטו של המתבונן. יש מי שישמח למראה שורות הבוגרים הממלאים את טורי הלוחמים כמו את ספסלי האקדמיה, ויש מי שיתעצב למראה אהבת לימוד הגמרא הנמצאת בכי רע. אני (ובלי להתעלם מחצי הכוס המלאה) נמנה על הקבוצה השניה. ולא מפני שעיני רעות - אלא מפני שהן מתהדרות בתואר "ישיבה" וכשאני מבקש לעצמי קנה מידה לבחינת איכותה של "ישיבה" אין לי אלא לחפש ב"ישיבה של מעלה", וזה מחייב לכיוון מאוד מסוים.
רבים המאמרים שנכתבו על נושא זה, והזרם אינו נפסק. רובם מתאמצים לחפש את האשמה באיכות אנשי ההוראה או בשיטות המיושנות משהו -לטעמם. חלק מהמאמרים מוגדרים בעיני כ"מעניין", חלקם מעיד על מצוקה ממשית, אך לפעמים אני קורא ותוהה מדוע הכותב הנכבד שמתיימר לדעת הכל אינו מצליח ליישם זאת בישיבתו הוא. וכאן יש לי יתרון ברור, אני לא נכשלתי מעודי, פשוט איני מחנך, אין לי ישיבה. מותר לי לומר כמעט הכל, הרי זה לא מחייב לכלום, החפץ בהם יאכלם ומי שאינו חפץ ימשיך לדרכו.
ובכל זאת, גם לתחושות הלב יש ערך ותחושתי אינה נוחה. אני מצפה ממוסד העוטה תואר "ישיבה" להיות קודם כל "ישיבה" ורק אחר כך "בית ספר תיכון". ומהי "ישיבה"? הגדרה מענינת מצאתי דוקא אצל מי שלמד בישיבה "אם הישיבות = ואלוז'ין" ופרש ממנה לחצוב בורות נשברים, וכך כותב ח.נ. ביאליק בשירו "המתמיד": "בית היוצר לנשמת האומה". ישיבה היא בית יוצר של נשמת העם היהודי, לא מוסד לימודי ואף לא חינוכי. אלא בית חרושת, מפעל ליצור נשמה יהודית. ואיך מייצרים את נשמת העם?
"קדושה אני מבקש" אומר הרב נריה, לא לימוד "תושב"ע", לא יחידות לבגרות ולא שינון למבחן. לא מצגות ועזרי הוראה חסרים אנו, אף לא ר"מים "מחוברים" . הבעיה אינה בר"מים השחורים כמו לא בר"מים המבוגרים והשחוקים (עוד ינובון בשיבה). מה שחסר לנו זה מעט "קדושה". "קדושה" במובן של נעלה, מופרש, נבדל, רוחני ונצחי.
מה סוד כוחה של הגמרא? מה עושה את דפי התלמוד להיות נלמדים שוב ושוב ע"י דורות של יהודים מכל גיל כל סוג ובכל שעה משעות היום? מה מחבר בין יהודי מבוגר הרכון על הדף היומי בכולל בעלי בתים ובין נער צעיר שזקנו טרם צימח והוא רכון על הסטנדר, בין יהודי באמריקה לעמיתו בארץ ישראל, בין זה שחי בליטא מרוקו או תימן שלפני מאה ומאתים שנה ובין זה שעלה מארה"ב, פרס רוסיה ומצרים לזה שנולד בארץ וחי בה כל ימיו, בין החובש כיפה סרוגה לעמיתו עם המגבעת השחורה? רק ה"קדושה".
אין לי ספק, במקום שלימוד הגמרא לא יתיחד בהיותו קדוש - לא תהיה לו תקומה. ישיבה שתבנה מערכי שיעורים למופת, מצגות ותרשימי זרימה צבעוניים, פלקטים ומבצעים עתירי פרסים ולא תחדיר בלב תלמידיה את "ותלמוד תורה כנגד כולם" לא תהיה ראויה לתואר הקדוש "ישיבה". כי ישיבה אינה בית ספר למסיימי שמונה שנות לימוד, ישיבה היא בית יוצר לנשמת האומה, ונשמת האומה היהודית היא לפני הכל רוחניות וקדושה.
לא אמנה כרוכל את שמותם של גדולי ראשי הישיבות שעמדו לנו בכל הדורות (מישהו עוד יעלב ח"ו), עד כמה שהבנתי מגעת אף לא אחד מהם אינו בוגרי קורס בשיטות הוראה, הם לא יודעים מצגת מהי, "מערכי שיעור" זרים לחלקם הגדול, אף לא חבשו הם ספסלי מכון למורים כלשהו, חלקם מגמגמים או עלגי לשון. ואני שואל בקול רם: מדוע הם כה נערצים על תלמידיהם? מדוע שיעוריהם נחשבים לאטרקטיבים כ"כ? ואני יודע שאיש מהם לא מלמד בגמרא מנוקדת ומבוארת, שאינם מציגים תרשימים ואיורים, שיעוריהם פותחים בנקודה כל שהיא והם זורמים ממנה כמעין המתגבר ללא סיכומי בינים וראשי פרקים, בלי מבחנים ובלי עבודות גמר, ובכל זאת? מפני שהם מקרינים "קדושה". מפני שאם הוא דומה למלאך ה' צבאות הרי שתורה יבקשו מפיהו.
ר"מ שיקרין את לימוד הגמרא כ"ערך" ולעומתו את מקצועות החול כ"צורך" יהיה פטור מעונשם של שיטות חינוכיות שמתחדשות כל שנה בקול רעש גדול ומתנפצות אלי סלעי החופש הגדול הבא - בקול ענות חלושה. הוא לא זקוק לכלום פרט לגמרא בדפוס וילנא המקורי, בלי ניקוד ובלי פיסוק, עם מילים קשות להבנה ומשפטים שתחבירם עמום לחלוטין. על כל זה תחפה הקדושה, האוירה המחשמלת שתקרין על הכיתה בהיותה עוסקת בתורת ה' בדברי אלוקים חיים, בדבר שהוא ערך לעצמו, "לימוד תורה" לשם לימוד תורה ולא כאמצעי להשגת דבר מה.
זה קשה, אני יודע. זה מחייב שהרבה אנשים (הורים ומורים) יקומו ויודו בפה מלא "טעיתי". טעיתי כשהתמקדתי בצורה במקום בתוכן, בחומר המיועד לבחינות הבגרות במקום מסכת שיש בה סוגיות יסוד, כשהגבתי בחומרת יתר על כשלון בפיזיקה מאשר בגמרא. טעיתי.
וזה לא הכל, יש עוד כמה בעיות והן כולם סימפטומים להעדר הקדושה. כששנת הלימודים מתחילה בחודש ספטמבר במקום בראש חודש אלול, כשהבחורים בטלים מלימודם בחודשים יולי אוגוסט, כשהישיבה מתנהלת לפי מתכונת הבגרות והמבחן האחרון מסיים את שנת הלימודים, כשיום הלימודים מסתיים עם רדת ערב, כששבת בישיבה היא שבת יוצאת דופן, כשמושגים כמו "סדר שלישי" "סדר מוסר" "שיעור כללי" או "מראה מקומות" לא קיימים בעולמו התרבותי היום יומי של התלמיד בגיל 14- 16, ובמקומם הוא לומד גמרא בין יתר המקצועות - אולי במינון רב יותר אך עדין כשווה בין שוים.
וזה לא רק בישיבה, זה מתחיל בבית ממשיך לבית הספר ובא לידי ביטוי במלא עוצמתו בישיבה. ועדין מתפלאים על השנאה ללימוד גמרא, שנאה? כן, שנאה. אוי לאותה בושה.
אגב, מישהו לקח אחריות והתפטר? מוזר, לא שמעתי על כך. כי השנאה נתפסת כגזירת עליון ממש כמו שנאת עשו ליעקב. מה מתמיה לגלות שישנם מגזרים ביהדות הדתית שאינם שונאים ללמוד גמרא, הם לא עשוים מפלסטיק, גם להם יש יצרים קשיי קליטה ומצבי רוח אבל לא שנאה. כי אצלם זה קדוש, וכשזה קדוש זה יעד גם אם הוא לא ימומש כאן ועכשיו.
סייעתא לדברי מצאתי במקור לא צפוי. כותב מר יאיר כספי במאמרו "לדרוש את אלוקים" (קובץ מאמרים "קו השסע" תל אביב תשס'ב עמוד 132): "אלף ועדות לא יצליחו לחדש את לימודי מורשת ישראל והציונות, אם לא יוחזר אלוקים לסיפור. בלעדיו, ארון הספרים היהודי והציוני הוא רק ערימת ספרים מעוקרים שאי אפשר להבין מדוע מישהו יתאמץ כל כך לשמור עליהםם ולהשיבם לחיים".
דברים אלו אינם מכוונים רק לבתי הספר החילוניים, הם מכוונים לראשי הישיבות התיכוניות, יש להשיב את אלוקים לסיפור, לשוב למתכונת הישיבה של קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו, של לימוד לשמה. של עיקר הלימוד בישיבה הוא גמרא ונ"ך ומוסר והלכה ואמונה וכל השאר - בקדושה. וסביבם מקצועות החול כטפל שתפקידו לשרת את העיקר, כמאמר הכתוב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג טו). בכמות הזמן ובאיכות תשומת הלב ובכל פרט מסדרי אורחותיה של הישיבה.
זכיתי ללמוד מעט גמרא בימי חיי, לפעמים התאהבתי בה לפעמים זה היה קשה. לא מכל שיעור יצאתי בתחושת התרוממות הרוח ולא כל סדר האיר לי זיק בעינים, לא כל פעם רצתי לבית המדרש ולעיתים העדפתי לעסוק בדברים אחרים, אך תמיד באתי מנקודת מוצא האומרת שאני לא קורא גמרא ולא לומד "חומר ל...", אלא עוסק בדברי אלוקים חיים שמוצאים ביטויים במילות התלמוד, וזה מה שנתן לי את החשק להתגבר וללמוד.
אני משוכנע בכל ליבי שלעולם לעולם יהיה סרט קולנוע אטרקטיבי יותר מלימוד גמרא, שגלישה באינטרנט וקריאת עיתון מושכים את הלב יותר מכל הסוגיות בתלמוד, שכל הנסיונות הצורניים לשכלל את לימוד הגמרא ולהאהיבה על התלמידים לא יהיו אלא מעשה נלעג בעיניהם - אלא א"כ יוחזר אלוקים לסיפור. קחו טקסט תלמודי ועשו ממנו סרט, זאת תהיה פארסה, צופה אחד לא יבוא להקרנה, תלמיד אחד לא יעיף לעברו מבט על חשבון החופש הגדול. כבר חז"ל אמרו על זה: "שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים" (סנהדרין קא.). לא שיש לזלזל באמצעים ובשיטות המגרות את העין והלב, אלא שבנין שיסודותיו רעועים לא יתוקן ע"י החלפת צבע החרסינות באמבטיה.
איני מתיימר להבין ולפרש את דברי הרב קוק זצ"ל, אך מצאתי אגרת ששלח לרב הרצוג זצ"ל בדיוק באותו ענין, בהקמת ישיבה ארצישראלית שבה יעסקו בתחומים רחבים מאשר בישיבות הירושלמיות, ואני מצטט מספר שורות: "לא רק ידיעות שימושיות והשקפה כללית על העולם ועל דרכי העולם חסרות לנו ליתן בישיבות, הצריכות להמשיך את קיומן ליתן לישראל את אורו וישעו... אבל לא רק בזה נושע. אלה הידיעות הנן טפלות, וכמובן א"א שתהיינה חסרות מבעל תורה חשוב בימינו, כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו. אבל העיקר הוא הרחבת הדעת בעומקה ורחבה של תורה עצמה לכל צדדיה, ע"פ אותה התכונה שבקיעי הזמן מכריחים אותנו להעמיד להם בונים וגדרים" (אגרות הראי"ה חלק א' אגרת קמו).
לסיכומם של דברים. לימוד הגמרא אינו דבר קל, הוא מייגע, הוא מיושן, הוא סיזיפי, והוא לא מוביל לשום הישג גשמי, אבל הוא התכלית והעיקר של חיינו, ומי שאינו מוכן לומר זאת לתלמידיו בפה מלא כל הזמן וללא גמגום, שלא יצפה מהם לכלום. כל השיטות והפטנטים שימציא לא יועילו אלא להאדרת שמו בציבור כ"מבין" (כביכול). והתלמידים ימשיכו ויאמרו את דעתם השלילית על לימוד הגמרא, גם התלמידים בישיבה שלו. ולא רק המורים, גם ההורים, גם החברה כולה צריכה לשדר את זה במעשה ובמחדל, בכל אורחות חייה. יש מקום ומרחב פעולה לבתי ספר תיכוניים דתיים עבור רבים מילדינו, הם יצליחו במשימתם ללא ספק, והלוואי, אבל לא בזה אני עוסק הפעם. הישיבות התיכוניות המתהדרות בתואר "ישיבה" נדרשות להיות יותר "ישיבות" גם אם ישלמו על כך מחיר על חשבון ה"תיכוניות", וזה סדר הדברים "כי הם חיינו ואורך ימינו" ורק אחר כך "ובהם נהגה יומם ולילה".
===========
מאמרו של הרב יהושע לביא התפרסם בעלון בי"ס "למרחב" בפתח תקוה.