שליחותו של אריאל שרון לוושינגטון נכשלה. לא רק שלא הצליח שרון לשכנע את ממשל בוש להתיר את דמו (או לפחות את כסאו) של ערפאת, לא רק שהממשל סירב להכריז על מחבלי התנזים וכח 17 כארגוני טרור, אלא שבוש קיבל את פניו של שרון עם מתנה בסך 300 מליון דולרלפלסטינים, ואף פקד על שרון להעניק להם משלו.
כשלון הביקור בוושינגטון מבשר את כשלון המדיניות של שרון בכלל. אבן היסוד של מדיניות זאת הוא לא לזוז מילימטר במלחמה נגד הפלסטינים מעבר למה שוושינגטון מוכן להתיר, כדי שלא להרגיז את הפטרון, מתוך תקווה שבסופו של דבר האמריקנים יבינו כי ערפאת מסכן אף את האינטרסים שלהם. מדיניות זאת היא שילוב מוזר של התרפסות ויוהרה. מצד אחד, שרון מפגין נאמנות מוחלטת לארה"ב. מצד שני הוא קיווה שהוא, אריאל שרון, הלוחם הישראלי הוותיק, ילמד את ממשל בוש הטרי וחסר הנסיון מי הוא ערפאת ואיך מטפלים במשטרי טרור. במקום זה, ממשל בוש עשה לאריק בית ספר לגבי מדינות חסות ויחסיהם לפטרון.
הבעיה היא, שהשמדתו של ערפאת אינו משרת את האינטרסים של ארה"ב. מילותיו של בוש על מלחמה עקרונית נגד הטרור יפות מאוד, אך בפועל הוא מגביל את התעניינותו לטרוריסטים העשויים לפוצץ גורדי שחקים בערי ארה"ב. את זה ערפאת לא יעשה, הוא יסתפק במגדלי השלום בתל-אביב. הקשר שלו לאיראנים מרגיז אך אינו מאיים על ארה"ב כפי שקליינטים אירנים אחרים מאיימים עליה.
לעומת זאת, לאמריקנים חשוב לרצות את מחצית העולם הערבי שמוכן לעמוד לצידם במלחמה נגד עירק ואירןהמצרים והירדנים. וכשמדיניותה של ערב הסעודית נמצאת על לשון המאזניים, אין אמצעי טוב יותר בידי הממשל לשכנע את בית המלוכה שם לעמוד לצידה כמו "ריסון" ישראל. הצד היפה במדיניות זאת, מבחינת הממשל בוושינגטון, הוא שאין האמריקנים חייבים לשלם עליה דבר. רק אנחנו משלמים.
ישראל תחת שרון היא בעלת הברית הנאמנה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון אך, מה לעשות, נאמנות זאת אינה שווה הרבה מבחינה מעשית. האמריקנים לא יבססו פה את הכוחות שיפעילו, אולי, נגד עירק. המסר שלהם אלינו הוא שאם אנחנו מוכנים להיות נאמנים, אז שנהיה נאמנים לתפקיד המיועד לנולעמוד מן הצד ולחטוף, בדיוק כמו לפני 11 שנה. שיתוף הפעולה הפעיל שארה"ב אמורה לקבל מכמה מדינות ערב חשוב לה בהרבה מבחינה מבצעית, ושיתוף פעולה זה כלל אינו מובטח.
"כלל אינו מובטח"אולי טמון פה איזה מוסר השכל, שכדאי ללמוד אותו?
לא כדאי למדינת חסות להתקרב יותר מדי לפטרון שלה. היחסים בין מדינות נקבעות ע"י אינטרסים, לא ע"י סנטימנטים. תמיד חשוב להזכיר לפטרון ששיתוף הפעולה מצד מדינת החסות היא בעלת ערך, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת הוא לגרום לפטרון לחשוב מדי פעם על האפשרות ששיתוף הפעולה יופסק ועל העלויות הפוטנציאליות הכרוכות בכך. רק כך יכולה מדינה חלשה לרכוש התיחסות ראויה לאינטרסים החיוניים שלה. את זה מובארק מבין, ובית המלוכה הסעודי מבין, ואף המשטר החדש באפגניסטן. רק אנחנו לא מבינים . . .
אריאל שרון חייב להבין מהר. משך שנה וחצי הוא משתדל לפשר בין האינטרס החיוני של ישראל להכחיד את הרשות הפלסטינית לבין שתי פרות קדושות: מיתוס האחדות עם תבוסתני מפלגת העבודה, והמיתוס שאסור בכל מחיר לפעול בלי תמיכת ארה"ב. (ישראל יכולה לפעול בהצלחה רבה ללא הסכמת ארה"ב. הפעם האחרונה שעשינו זאת היתה כשממשל ג'ונסון הפקיר אותנו, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים.)
מדיניות הפסיחה על הסעיפים של שרון נכשלה. האינטרס הלאומי החיוני, כפי ששרון והרוב המכריע של הציבור היהודי מבינים אותו, קודם לכל הפרות הקדושות. אולי שרון אינו מסוגל לפעול בהתאם. אם כן, כפי שנכתב כאן ע"י אל"מ אפרים איתם, הוא צריך להתחלף.
ישראל חייבת להשמיד כליל את הרשות הפלסטינית, את כל מנהיגיה ללא יוצא מן הכלל, ואת כל ארגוני הטרור הפועלים בחסותה. יש לבצע את המהלך עם תחילת המערכה האמריקנית נגד עירק, כשמדינות ערב כבר לא יכולות לחזור בהן. אם ארה"ב מחליטה לא לתקוף את עירק, על ישראל לפעול מיד.
באופן פרדוקסלי, בטווח הארוך פעולה זאת רק תשפר את יחסינו, הן עם ארה"ב והן עם מדינות ערב. כולם יצעקו עלינו ויעשו לנו "נו-נו-נו", אך בו בזמן הם יעשו חושבים. האמריקנים, המתיחסים אלינו כאל פריירים בזויים, יווכחו לדעת שלא כדאי להתעלם מהאינטרסים החיוניים שלנו, כי יש גבול לכח ההבלגה שלנו וזה יכול לקלקל להם כל מיני דברים חשובים. הערבים, החושבים אותנו לטרף, ילמדו שוב שלא כדאי להתעסק איתנו כי פגיעתנו רעה. בעזרת השם, רק טוב יצמח לנו מזה.
=============
ד"ר יצחק קליין עוסק במחקר וכתיבה בסוגיות המדיניות הציבורית בישראל, וחבר חוג הפרפ' לחוסן מדיני וכלכלי.
כשלון הביקור בוושינגטון מבשר את כשלון המדיניות של שרון בכלל. אבן היסוד של מדיניות זאת הוא לא לזוז מילימטר במלחמה נגד הפלסטינים מעבר למה שוושינגטון מוכן להתיר, כדי שלא להרגיז את הפטרון, מתוך תקווה שבסופו של דבר האמריקנים יבינו כי ערפאת מסכן אף את האינטרסים שלהם. מדיניות זאת היא שילוב מוזר של התרפסות ויוהרה. מצד אחד, שרון מפגין נאמנות מוחלטת לארה"ב. מצד שני הוא קיווה שהוא, אריאל שרון, הלוחם הישראלי הוותיק, ילמד את ממשל בוש הטרי וחסר הנסיון מי הוא ערפאת ואיך מטפלים במשטרי טרור. במקום זה, ממשל בוש עשה לאריק בית ספר לגבי מדינות חסות ויחסיהם לפטרון.
הבעיה היא, שהשמדתו של ערפאת אינו משרת את האינטרסים של ארה"ב. מילותיו של בוש על מלחמה עקרונית נגד הטרור יפות מאוד, אך בפועל הוא מגביל את התעניינותו לטרוריסטים העשויים לפוצץ גורדי שחקים בערי ארה"ב. את זה ערפאת לא יעשה, הוא יסתפק במגדלי השלום בתל-אביב. הקשר שלו לאיראנים מרגיז אך אינו מאיים על ארה"ב כפי שקליינטים אירנים אחרים מאיימים עליה.
לעומת זאת, לאמריקנים חשוב לרצות את מחצית העולם הערבי שמוכן לעמוד לצידם במלחמה נגד עירק ואירןהמצרים והירדנים. וכשמדיניותה של ערב הסעודית נמצאת על לשון המאזניים, אין אמצעי טוב יותר בידי הממשל לשכנע את בית המלוכה שם לעמוד לצידה כמו "ריסון" ישראל. הצד היפה במדיניות זאת, מבחינת הממשל בוושינגטון, הוא שאין האמריקנים חייבים לשלם עליה דבר. רק אנחנו משלמים.
ישראל תחת שרון היא בעלת הברית הנאמנה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון אך, מה לעשות, נאמנות זאת אינה שווה הרבה מבחינה מעשית. האמריקנים לא יבססו פה את הכוחות שיפעילו, אולי, נגד עירק. המסר שלהם אלינו הוא שאם אנחנו מוכנים להיות נאמנים, אז שנהיה נאמנים לתפקיד המיועד לנולעמוד מן הצד ולחטוף, בדיוק כמו לפני 11 שנה. שיתוף הפעולה הפעיל שארה"ב אמורה לקבל מכמה מדינות ערב חשוב לה בהרבה מבחינה מבצעית, ושיתוף פעולה זה כלל אינו מובטח.
"כלל אינו מובטח"אולי טמון פה איזה מוסר השכל, שכדאי ללמוד אותו?
לא כדאי למדינת חסות להתקרב יותר מדי לפטרון שלה. היחסים בין מדינות נקבעות ע"י אינטרסים, לא ע"י סנטימנטים. תמיד חשוב להזכיר לפטרון ששיתוף הפעולה מצד מדינת החסות היא בעלת ערך, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת הוא לגרום לפטרון לחשוב מדי פעם על האפשרות ששיתוף הפעולה יופסק ועל העלויות הפוטנציאליות הכרוכות בכך. רק כך יכולה מדינה חלשה לרכוש התיחסות ראויה לאינטרסים החיוניים שלה. את זה מובארק מבין, ובית המלוכה הסעודי מבין, ואף המשטר החדש באפגניסטן. רק אנחנו לא מבינים . . .
אריאל שרון חייב להבין מהר. משך שנה וחצי הוא משתדל לפשר בין האינטרס החיוני של ישראל להכחיד את הרשות הפלסטינית לבין שתי פרות קדושות: מיתוס האחדות עם תבוסתני מפלגת העבודה, והמיתוס שאסור בכל מחיר לפעול בלי תמיכת ארה"ב. (ישראל יכולה לפעול בהצלחה רבה ללא הסכמת ארה"ב. הפעם האחרונה שעשינו זאת היתה כשממשל ג'ונסון הפקיר אותנו, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים.)
מדיניות הפסיחה על הסעיפים של שרון נכשלה. האינטרס הלאומי החיוני, כפי ששרון והרוב המכריע של הציבור היהודי מבינים אותו, קודם לכל הפרות הקדושות. אולי שרון אינו מסוגל לפעול בהתאם. אם כן, כפי שנכתב כאן ע"י אל"מ אפרים איתם, הוא צריך להתחלף.
ישראל חייבת להשמיד כליל את הרשות הפלסטינית, את כל מנהיגיה ללא יוצא מן הכלל, ואת כל ארגוני הטרור הפועלים בחסותה. יש לבצע את המהלך עם תחילת המערכה האמריקנית נגד עירק, כשמדינות ערב כבר לא יכולות לחזור בהן. אם ארה"ב מחליטה לא לתקוף את עירק, על ישראל לפעול מיד.
באופן פרדוקסלי, בטווח הארוך פעולה זאת רק תשפר את יחסינו, הן עם ארה"ב והן עם מדינות ערב. כולם יצעקו עלינו ויעשו לנו "נו-נו-נו", אך בו בזמן הם יעשו חושבים. האמריקנים, המתיחסים אלינו כאל פריירים בזויים, יווכחו לדעת שלא כדאי להתעלם מהאינטרסים החיוניים שלנו, כי יש גבול לכח ההבלגה שלנו וזה יכול לקלקל להם כל מיני דברים חשובים. הערבים, החושבים אותנו לטרף, ילמדו שוב שלא כדאי להתעסק איתנו כי פגיעתנו רעה. בעזרת השם, רק טוב יצמח לנו מזה.
=============
ד"ר יצחק קליין עוסק במחקר וכתיבה בסוגיות המדיניות הציבורית בישראל, וחבר חוג הפרפ' לחוסן מדיני וכלכלי.