חזרנו להיות הבריון הטיפש. צה"ל נכנס בכוחות גדולים למקום הצפוי ביותר, בזמן הצפוי ביותר ובאופן הצפוי ביותר, הרביץ פה ושם, וחזר בלי כלום. לא סיכול ולא ממוקד. אולי שרי הקבינט לא ידעו, כי בתוכניות המגירה שכחו לכתוב, שבנק המטרות הוא לא באמת בנק אלא אנשים. כאלה שיכולים תוך רבע שעה לקחת את עצמם ואת המשגרים והטילים למקום מיסתור, ולא נוהגים לחכות לנו בשקט במיטה כאשר כל כך קל לנחש מתי נגיע ולאן, ובמיוחד כשהם שומעים ברדיו עשר שעות מראש שאנחנו נערכים ומרכזים כוחות בצפון הרצועה, והקבינט יושב ודן, וכתבינו הנלהבים מבטיחים בכל הערוצים שתוך כמה שעות אנחנו מגיעים לעשות להם הפתעה ולתפוס אותם.
אגב, אלה אותם כתבינו שבסוף הפעולה הקודמת, ואחרי הפעולה שלפני הקודמת, הסבירו לנו שאמנם התוצאות לא משהו, אבל זו היתה בעיקר פעולה של הרתעה ואזהרה, והיא נועדה לאותת כמה אוי ואבוי יהיה לרשות הפלשתינית בפעם הבאה, אם הם רק יעיזו לירות עוד פצמ"ר או קסאם. הפלשתינים אוהבים איתותים והם מאותתים בחזרה. על הפעולה הזאת הם לא ינקמו בשרשרת של פיגועים, ובזה הם מאותתים לנו שפעולות מסוג הבריון הטיפש הן בסדר גמור מבחינתם, וכשכנים טובים זה בדיוק מה שהם מצפים מאתנו תמיד. הייתי פחות מודאג אילו הייתי מאמין שההחלטה על תגובה כל כך מגושמת ולא יעילה, נבעה מזה שרה"מ שרון חזר מאמריקה חולה ועייף. אבל שרון הוא לא אחד שמאבד את הריכוז בגלל שפעת. לא את הריכוז הוא איבד אלא את אומץ הלב.
אחרי כל פעולה יעילה שלנו, הפלשתינים נוקמים. אבל משום מה בעבר דעת הקהל הישראלית לא כל כך שמה לב לדפוס הפעולה השרשרתי הזה. אחרי החיסול של ראאד כרמי, אולי בגלל שהיו כמה ימים של רגיעה יחסית (כלומר רק שנים שלושה הרוגים בשבוע), התחילו צעקות על "מעגל האלימות". כאילו פעולה גוררת פיגוע ופיגוע גורר תגובה ותגובה גוררת נקמה וחוזר חלילה, ואם רק נפסיק לעשות פעולות שמביאות נקמה, ייפסק המעגל. את התיאוריה הזאת ניסינו כבר בקיץ שעבר בשתי הפסקות אש חד צדדיות, וב"תקופת הבלגה" של חודשיים. בתגובה להבלגה קיבלנו מהאמריקנים מחמאות מסוייגות ומהפלשתינים את פיגוע הדולפינריום. למי ששכח, גם על הדולפינריום לא הגבנו, כדי "לשבור את מעגל האלימות", ואז חטפנו את הפיגוע הבא, בלי שום מעגל. עכשיו תיאוריית המעגל חוזרת, וראש הממשלה שלנו יכול להיות אמיץ מאוד מול הערבים ומול האמריקנים, מול איראן ומול עירק. אבל מול דיבורים של השמאל הוא חוטף שפעת, ואומץ הלב שלו מתנדף.
לשבור את מעגל האלימות אפשר רק אם נשבור את כוחם ואת רוחם של יוזמי האלימות. ועד אז הפלשתינים הם לא אוייב מפלסטיק, ולא מטרות קרטון, ואין מלחמות לוקסוס. כל זמן שלא שברנו את כוחם ואת רוחם, הם יגיבו על כל פעולה יעילה שנעשה. אם רוצים לעשות רק פעולות שהפלשתינים לא יגיבו עליהן, צריך אכן לעשות דברים דוגמת הפעולה של השבוע. משהו שמצטלם לא רע אבל לא מועיל כלום. בטווח הקצר אנחנו יכולים להמנע מ"מעגל האלימות" רק אם נפסיק לבצע פעולות יעילות, ונהיה תמיד הבריון הטיפש. אלא שאז בטווח הארוך האלימות תנצח. בלי מעגל.
מכאן הסבר קצר לתופעה משונה. מדוע תורת ההפרדה החד-צדדית והגדר, תפסה התעוררות דווקא בימים אלה, שהיו צריכים להיות הגרועים ביותר מבחינתה. הרי הנושא של השבוע הוא טילי קסאם וכל ילד יודע ששום גדר לא תעצור את הטילים. התשובה היא צורת החשיבה של הבריון הטיפש. אלה הימים שלו, והוא - בחלומותיו הכי יפים הוא רואה גדר. אין דבר שמעורר בו יותר התרגשות מאשר גדר. רצוי שתהיה דו-שיפועית, רב מכשולית ומולטי חיישנית. עם אלקטרוניקה מאוזן לאוזן. אם יש גדר לא צריך להלחם, לא צריך לחשוב, ואם בכל זאת הכל נחרב אתה לא אשם, הגדר אשמה.
=============
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות בג' אדר תשס"ב.
אגב, אלה אותם כתבינו שבסוף הפעולה הקודמת, ואחרי הפעולה שלפני הקודמת, הסבירו לנו שאמנם התוצאות לא משהו, אבל זו היתה בעיקר פעולה של הרתעה ואזהרה, והיא נועדה לאותת כמה אוי ואבוי יהיה לרשות הפלשתינית בפעם הבאה, אם הם רק יעיזו לירות עוד פצמ"ר או קסאם. הפלשתינים אוהבים איתותים והם מאותתים בחזרה. על הפעולה הזאת הם לא ינקמו בשרשרת של פיגועים, ובזה הם מאותתים לנו שפעולות מסוג הבריון הטיפש הן בסדר גמור מבחינתם, וכשכנים טובים זה בדיוק מה שהם מצפים מאתנו תמיד. הייתי פחות מודאג אילו הייתי מאמין שההחלטה על תגובה כל כך מגושמת ולא יעילה, נבעה מזה שרה"מ שרון חזר מאמריקה חולה ועייף. אבל שרון הוא לא אחד שמאבד את הריכוז בגלל שפעת. לא את הריכוז הוא איבד אלא את אומץ הלב.
אחרי כל פעולה יעילה שלנו, הפלשתינים נוקמים. אבל משום מה בעבר דעת הקהל הישראלית לא כל כך שמה לב לדפוס הפעולה השרשרתי הזה. אחרי החיסול של ראאד כרמי, אולי בגלל שהיו כמה ימים של רגיעה יחסית (כלומר רק שנים שלושה הרוגים בשבוע), התחילו צעקות על "מעגל האלימות". כאילו פעולה גוררת פיגוע ופיגוע גורר תגובה ותגובה גוררת נקמה וחוזר חלילה, ואם רק נפסיק לעשות פעולות שמביאות נקמה, ייפסק המעגל. את התיאוריה הזאת ניסינו כבר בקיץ שעבר בשתי הפסקות אש חד צדדיות, וב"תקופת הבלגה" של חודשיים. בתגובה להבלגה קיבלנו מהאמריקנים מחמאות מסוייגות ומהפלשתינים את פיגוע הדולפינריום. למי ששכח, גם על הדולפינריום לא הגבנו, כדי "לשבור את מעגל האלימות", ואז חטפנו את הפיגוע הבא, בלי שום מעגל. עכשיו תיאוריית המעגל חוזרת, וראש הממשלה שלנו יכול להיות אמיץ מאוד מול הערבים ומול האמריקנים, מול איראן ומול עירק. אבל מול דיבורים של השמאל הוא חוטף שפעת, ואומץ הלב שלו מתנדף.
לשבור את מעגל האלימות אפשר רק אם נשבור את כוחם ואת רוחם של יוזמי האלימות. ועד אז הפלשתינים הם לא אוייב מפלסטיק, ולא מטרות קרטון, ואין מלחמות לוקסוס. כל זמן שלא שברנו את כוחם ואת רוחם, הם יגיבו על כל פעולה יעילה שנעשה. אם רוצים לעשות רק פעולות שהפלשתינים לא יגיבו עליהן, צריך אכן לעשות דברים דוגמת הפעולה של השבוע. משהו שמצטלם לא רע אבל לא מועיל כלום. בטווח הקצר אנחנו יכולים להמנע מ"מעגל האלימות" רק אם נפסיק לבצע פעולות יעילות, ונהיה תמיד הבריון הטיפש. אלא שאז בטווח הארוך האלימות תנצח. בלי מעגל.
מכאן הסבר קצר לתופעה משונה. מדוע תורת ההפרדה החד-צדדית והגדר, תפסה התעוררות דווקא בימים אלה, שהיו צריכים להיות הגרועים ביותר מבחינתה. הרי הנושא של השבוע הוא טילי קסאם וכל ילד יודע ששום גדר לא תעצור את הטילים. התשובה היא צורת החשיבה של הבריון הטיפש. אלה הימים שלו, והוא - בחלומותיו הכי יפים הוא רואה גדר. אין דבר שמעורר בו יותר התרגשות מאשר גדר. רצוי שתהיה דו-שיפועית, רב מכשולית ומולטי חיישנית. עם אלקטרוניקה מאוזן לאוזן. אם יש גדר לא צריך להלחם, לא צריך לחשוב, ואם בכל זאת הכל נחרב אתה לא אשם, הגדר אשמה.
=============
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות בג' אדר תשס"ב.