לפני זמן מה דווחו בחדשות שילד נפצע מנפץ שהתפוצץ בידיו.
יש ילדים שמתעלמים מידיעות אלו המשודרות בחדשות, מתוך הנחה שלהם זה לא יקרה. הם חכמים, הם בעלי ניסיון, הם זהירים, הם מומחים, הם חסינים בפני פגיעות. בקיצור: להם זה לא יקרה. אבל, לדאבוננו, זה אכן קורה. כל שנה, בחודש אדר, נפגעים ילדים מנפצים ומשאר כלי משחית "תמימים".
יש הורים, שנהנים מהתעוזה והשובבות של בנם המשליך נפצים לכל עבר ומפחיד את השכנים, ואינם אוסרים על בנם משחק מסוכן זה. הורים אלו הגאים בבנם ההרפתקן מועלים בשליחותם החינוכית.
מי שנכנס אדר - מרבים בשמחה. על כך אין חולק. אבל, יש גבול לכל תעלול. שמחה - כן. פיקוח נפש והסתכנות - לא!
אין ספק שמי שרואה ילד או נער המחזיק נפצים באמתחתו, רשאי להחרים אותם ממנו. ההיתר נובע מחובת הצלת נפשות - נפשו של הנער ונפשות חבריו. מי שמסכן את הזולת, שומה עלינו למנוע ממנו לבצע את זממו (דין רודף). כנ"ל, כאשר קיים רק ספק פיקוח נפש. לענין זה אין כל הבחנה אם הוא מודע לכך שמעשיו עתידים לפגוע בזולת או איננו מודע - מצווים אנו להציל את הזולת. כמו כן, אסור לאדם לחבול בעצמו או להכניס את עצמו לסכנה. כל מי שיכול לעצור אותו - מחוייב בכך. בימים אלו, נוסף טעם חדש: שורר מתח בטחוני כבד, עלולה השמעת קולות נפץ להכניס אנשים רבים לחרדה וליצור בהלה המונית חמורה. גם מזה יש לחשוש.
הנחיות אלו יפות גם למשך קריאת המגילה בבית הכנסת. אי אפשר לעקור את מנהג ההרעשה בזמן קריאת המגילה. אבל, יש גבול לכל תעלול. אין להתיר את השימוש בכל סוגי כלי ההרעשה.
בהזדמנות זו נחזור על הראשונות (ספר אמונת החינוך עמ' 318):
סיפור המגילה הוא סיפור נפלא שבו כל האירועים ארוגים ושזורים זה בזה, משתלשלים כשרשרת ארוכה מכוחה של ההשגחה האלוקית. על מנת לרדת לעומקו יש לקרותו כולו בנשימה אחת. אבל, בדרך כלל, הקריאה בבתי הכנסת היא קטועה, שבורה ורצוצה, על ידי הפסקות רעשניות של הכאת המן. במקום "סיפור" רצוף אחד, שומעים באי בית הכנסת רק חלקיקי פסוקים, בבחינת "צו לצו, קו לקו, זעיר פה וזעיר שם". זו איננה מגילה אחת אלא רסיסי מגילה.
יש ילדים שסבורים שהכאת המן היא המצוה החשובה ביותר בפורים, ואינם מאזינים לקריאת המגילה מפני שהם טרודים בהחלפת ה"תחמושת" באקדחים, בשיפוץ הרעשנים ובהתארגנות לקראת ה"הרעשה" הקרובה. הם אינם קשובים לקריאת המגילה ואינם מקיימים את עיקר מצות היום.
על דברי השולחן ערוך (או"ח סי' תרפ"ט סעי' ו) "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה", כותב המשנה ברורה (אות יח): "עכשיו בעוונותינו הרבים, נהפוך הוא, שמלבד שאינם שומעים את מקרא מגילה, הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל בואם לבית הכנסת הוא רק להכות את המן, ובזה אין האב מקיים מצוות חינוך כלל. ובאמת מצד מצוות חינוך, צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה, וכשיגיע הבעל-קורא להזכיר שם 'המן האגגי' רשאי הקטן להכותו כמנהגו אבל לא יהיה זה עיקר הבאת ילדים לבית הכנסת".
הגר"ע יוסף שליט"א מביא שהרב אברהם פלאג'י ובית הדין שבירושלים ביטלו את מנהג ההכאה בעת קריאת המגילה והכריזו שהוא מנהג רע, וציוו על הגבאים למנוע כניסתם של רעשנים לבית הכנסת (ילקוט יוסף עמ' 290). וכך כתוב בספר "נהר מצרים" (לרבה של מצרים לפני מאה שנה): "מנהג יפה ונעים שורר פה מצרים שאין התינוקות מכים המן בבית הכנסת בשעת קריאת המגילה כלל, רק בעת קריאת עשרת בני המן... וגבאי הקהילות עיניהם פתוחות על זה. ואשריהם ישראל כי על ידי זה כל הקהל שומעים את המגילה מלה במלה מפי השליח הציבור בדקדוקיה וטעמיה".
אי אפשר לגזור גזירה על הציבור אלא אם כן הוא יכול לעמוד בה, על כן אין כל טעם להציע לעקור מן היסוד את מנהג ההכאה, אבל יש להחזירו למימדיו האמיתיים: מנהג יפה ונחמד, ולא עיקר. מעט ולא הרבה. כל קהילה תקבע את המינון הנכון והמתאים ותמצא את הדרך ליישמו בלא מאבקים מיותרים, מתוך נועם ושמחה כיאה לאופיו של היום. נהפוך את ה"נהפוך הוא" (לא הרעש עיקר אלא הקריאה עיקר), נשיב לקריאת המגילה את מקומה הראוי ונקיים את מצות החינוך המוטלת עלינו להרגיל את בנינו ואת בנותינו להאזין בשקט לקריאת המגילה מראשה ועד סופה!
==========
הרב אלישע אבינר הוא ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים.
יש ילדים שמתעלמים מידיעות אלו המשודרות בחדשות, מתוך הנחה שלהם זה לא יקרה. הם חכמים, הם בעלי ניסיון, הם זהירים, הם מומחים, הם חסינים בפני פגיעות. בקיצור: להם זה לא יקרה. אבל, לדאבוננו, זה אכן קורה. כל שנה, בחודש אדר, נפגעים ילדים מנפצים ומשאר כלי משחית "תמימים".
יש הורים, שנהנים מהתעוזה והשובבות של בנם המשליך נפצים לכל עבר ומפחיד את השכנים, ואינם אוסרים על בנם משחק מסוכן זה. הורים אלו הגאים בבנם ההרפתקן מועלים בשליחותם החינוכית.
מי שנכנס אדר - מרבים בשמחה. על כך אין חולק. אבל, יש גבול לכל תעלול. שמחה - כן. פיקוח נפש והסתכנות - לא!
אין ספק שמי שרואה ילד או נער המחזיק נפצים באמתחתו, רשאי להחרים אותם ממנו. ההיתר נובע מחובת הצלת נפשות - נפשו של הנער ונפשות חבריו. מי שמסכן את הזולת, שומה עלינו למנוע ממנו לבצע את זממו (דין רודף). כנ"ל, כאשר קיים רק ספק פיקוח נפש. לענין זה אין כל הבחנה אם הוא מודע לכך שמעשיו עתידים לפגוע בזולת או איננו מודע - מצווים אנו להציל את הזולת. כמו כן, אסור לאדם לחבול בעצמו או להכניס את עצמו לסכנה. כל מי שיכול לעצור אותו - מחוייב בכך. בימים אלו, נוסף טעם חדש: שורר מתח בטחוני כבד, עלולה השמעת קולות נפץ להכניס אנשים רבים לחרדה וליצור בהלה המונית חמורה. גם מזה יש לחשוש.
הנחיות אלו יפות גם למשך קריאת המגילה בבית הכנסת. אי אפשר לעקור את מנהג ההרעשה בזמן קריאת המגילה. אבל, יש גבול לכל תעלול. אין להתיר את השימוש בכל סוגי כלי ההרעשה.
בהזדמנות זו נחזור על הראשונות (ספר אמונת החינוך עמ' 318):
סיפור המגילה הוא סיפור נפלא שבו כל האירועים ארוגים ושזורים זה בזה, משתלשלים כשרשרת ארוכה מכוחה של ההשגחה האלוקית. על מנת לרדת לעומקו יש לקרותו כולו בנשימה אחת. אבל, בדרך כלל, הקריאה בבתי הכנסת היא קטועה, שבורה ורצוצה, על ידי הפסקות רעשניות של הכאת המן. במקום "סיפור" רצוף אחד, שומעים באי בית הכנסת רק חלקיקי פסוקים, בבחינת "צו לצו, קו לקו, זעיר פה וזעיר שם". זו איננה מגילה אחת אלא רסיסי מגילה.
יש ילדים שסבורים שהכאת המן היא המצוה החשובה ביותר בפורים, ואינם מאזינים לקריאת המגילה מפני שהם טרודים בהחלפת ה"תחמושת" באקדחים, בשיפוץ הרעשנים ובהתארגנות לקראת ה"הרעשה" הקרובה. הם אינם קשובים לקריאת המגילה ואינם מקיימים את עיקר מצות היום.
על דברי השולחן ערוך (או"ח סי' תרפ"ט סעי' ו) "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה", כותב המשנה ברורה (אות יח): "עכשיו בעוונותינו הרבים, נהפוך הוא, שמלבד שאינם שומעים את מקרא מגילה, הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל בואם לבית הכנסת הוא רק להכות את המן, ובזה אין האב מקיים מצוות חינוך כלל. ובאמת מצד מצוות חינוך, צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה, וכשיגיע הבעל-קורא להזכיר שם 'המן האגגי' רשאי הקטן להכותו כמנהגו אבל לא יהיה זה עיקר הבאת ילדים לבית הכנסת".
הגר"ע יוסף שליט"א מביא שהרב אברהם פלאג'י ובית הדין שבירושלים ביטלו את מנהג ההכאה בעת קריאת המגילה והכריזו שהוא מנהג רע, וציוו על הגבאים למנוע כניסתם של רעשנים לבית הכנסת (ילקוט יוסף עמ' 290). וכך כתוב בספר "נהר מצרים" (לרבה של מצרים לפני מאה שנה): "מנהג יפה ונעים שורר פה מצרים שאין התינוקות מכים המן בבית הכנסת בשעת קריאת המגילה כלל, רק בעת קריאת עשרת בני המן... וגבאי הקהילות עיניהם פתוחות על זה. ואשריהם ישראל כי על ידי זה כל הקהל שומעים את המגילה מלה במלה מפי השליח הציבור בדקדוקיה וטעמיה".
אי אפשר לגזור גזירה על הציבור אלא אם כן הוא יכול לעמוד בה, על כן אין כל טעם להציע לעקור מן היסוד את מנהג ההכאה, אבל יש להחזירו למימדיו האמיתיים: מנהג יפה ונחמד, ולא עיקר. מעט ולא הרבה. כל קהילה תקבע את המינון הנכון והמתאים ותמצא את הדרך ליישמו בלא מאבקים מיותרים, מתוך נועם ושמחה כיאה לאופיו של היום. נהפוך את ה"נהפוך הוא" (לא הרעש עיקר אלא הקריאה עיקר), נשיב לקריאת המגילה את מקומה הראוי ונקיים את מצות החינוך המוטלת עלינו להרגיל את בנינו ואת בנותינו להאזין בשקט לקריאת המגילה מראשה ועד סופה!
==========
הרב אלישע אבינר הוא ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים.