ארכיון הקלטות הוא אחד היתרונות המובהקים של העיתונות המשודרת על העיתונות הכתובה. ביום שישי שידרו בקול ישראל קטעים מנאום היסטורי של מנחם בגין, במלאת עשור למותו, והם היו משכנעים יותר מכל חוות דעת כתובה אודות כישוריו הריטוריים של האיש. מי שהקשיב לשידור השתכנע שמאז ירד בגין מהבמה הציבורית לא עלה על דוכני הנואמים בישראל מנהיג פוליטי רהוט, שנון וסוחף כמותו.
מדובר בנאום שנישא בלילה בו אישרה הכנסת את הסכם קמפ-דייוויד. בגין עשה שמות במבקריו מתנועת התחיה ושיסף בהבל את פיו את המערכניקים, שנאלצו לתמוך בו בעל כורחם, ואת יושבי הגדרות מהמפד"ל. העלבונות שהוא הטיח בהם נשארו צורבים כמעט כמו ברגע השמעתם המקורי. אפילו הבדיחות עודן בתוקף.
בכל זאת, לא בטוח שקול-ישראל עשה חסד עם המנוח כשהשמיע מחדש את דווקא את הנאום הזה. היה עדיף לבחור נאום אחר, מתקופות בגיניסטיות מפוארות יותר. אולי את נאומו בעלותו מהמחתרת, אחרי שגירש את הבריטים מהארץ ומנע מלחמת אחים, או את הסבריו הנכוחים להפצצת הכור האטומי בבגדד. אבל היצר התועמלני של התקשורת מניע אותה להבליט את פועלו של בגין בקמפ-דייוויד, כמשיח שלום, ובסופו של דבר דווקא לגחך אותו.
הרי אי אפשר להתעלם מהפער הגדול בין הזחיחות של בגין באותו מעמד, באותה תקופה, לבין עצבונו הגדול לעת זקנתו. בגין העריך באותו נאום ששום גורם ערבי לא יעז להילחם בנו אחרי שמצרים תצא ממעגל המלחמות. הוא דיבר על שלום שיחזיק מעמד חמישים שנה, שלום לדורות, קץ המלחמות. אבל היום כולנו יודעים שהשלום של בגין נמשך חודשיים בקושי. שישה שבועות אחרי ששילם את מלוא חלקו בהסכם עם מצרים, והחריב את ימית, גררו אותו הערבים למלחמה נוספת, בלבנון. כ-1,700 חללי איבה נימנו כאן מאז, ומספרם הולך ומאמיר בקצב מעריכי. הפלשתינים הוכיחו שהם מסוגלים לאמלל אותנו גם בלעדי תמיכת מצרים. הם לא יסכימו להניח את נשקם עד שתקדים פינוי סיני יחזור ביש"ע, בפלשתין כולה. "תחזרו לפולין", אמר שלשום דובר החמאס בג'נין, כאילו זכר שבגין נולד שם.
האומללות האישית של בגין בערוב חייו היא רק משל לאומללות שהוא המיט על עמו. מאז ויתורו על סיני לא נעשינו מאושרים יותר, כפי שקיווה והבטיח, אלא אומללים פי כמה. ישראל שאחרי בגין היא מדינה קטנה, חדירה, מדממת. הערבים, שאחרי מלחמת יום הכיפורים השתכנעו שאי אפשר לנצח אותה בכוח, חזרו להאמין באפשרות חיסולה. גבולותיה הקטנים קורצים להם. רפיסותה ליד שולחן המשאומתן, שהסתמנה כבר בוועידת קמפ-דייוויד א', מעודדת אותם לטפס כל פעם לשיאי חוצפה חדשים. גם מבחינתם, המורשת העיקרית של בגין היא ויתורים ונסיגות.
לדאבון ליבו נכשלה שאיפתו לקנות את אהדת יריביו ההיסטוריים משמאל במחיר גמישות אידיאולוגית. בשלהי כהונתו הוא נחרד לגלות שעל אף ויתוריו למען השלום הוא שוב מצטייר כמחרחר מלחמה. התובנה הזו הכאיבה לו אפילו יותר מבשורות האיוב הבלתי פוסקות מחזית הצפון. את שארית שנותיו הוא הקדיש לאבלו הפרטי. החסד האמיתי שאפשר לעשות עימו השבוע היא לזכור לו בעיקר את ימיו הגדולים, בטרם היותו ראש-ממשלה.
==========
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
מאמרו של חגי סגל התפרסם בעתון מעריב ב18.2.02 .
מדובר בנאום שנישא בלילה בו אישרה הכנסת את הסכם קמפ-דייוויד. בגין עשה שמות במבקריו מתנועת התחיה ושיסף בהבל את פיו את המערכניקים, שנאלצו לתמוך בו בעל כורחם, ואת יושבי הגדרות מהמפד"ל. העלבונות שהוא הטיח בהם נשארו צורבים כמעט כמו ברגע השמעתם המקורי. אפילו הבדיחות עודן בתוקף.
בכל זאת, לא בטוח שקול-ישראל עשה חסד עם המנוח כשהשמיע מחדש את דווקא את הנאום הזה. היה עדיף לבחור נאום אחר, מתקופות בגיניסטיות מפוארות יותר. אולי את נאומו בעלותו מהמחתרת, אחרי שגירש את הבריטים מהארץ ומנע מלחמת אחים, או את הסבריו הנכוחים להפצצת הכור האטומי בבגדד. אבל היצר התועמלני של התקשורת מניע אותה להבליט את פועלו של בגין בקמפ-דייוויד, כמשיח שלום, ובסופו של דבר דווקא לגחך אותו.
הרי אי אפשר להתעלם מהפער הגדול בין הזחיחות של בגין באותו מעמד, באותה תקופה, לבין עצבונו הגדול לעת זקנתו. בגין העריך באותו נאום ששום גורם ערבי לא יעז להילחם בנו אחרי שמצרים תצא ממעגל המלחמות. הוא דיבר על שלום שיחזיק מעמד חמישים שנה, שלום לדורות, קץ המלחמות. אבל היום כולנו יודעים שהשלום של בגין נמשך חודשיים בקושי. שישה שבועות אחרי ששילם את מלוא חלקו בהסכם עם מצרים, והחריב את ימית, גררו אותו הערבים למלחמה נוספת, בלבנון. כ-1,700 חללי איבה נימנו כאן מאז, ומספרם הולך ומאמיר בקצב מעריכי. הפלשתינים הוכיחו שהם מסוגלים לאמלל אותנו גם בלעדי תמיכת מצרים. הם לא יסכימו להניח את נשקם עד שתקדים פינוי סיני יחזור ביש"ע, בפלשתין כולה. "תחזרו לפולין", אמר שלשום דובר החמאס בג'נין, כאילו זכר שבגין נולד שם.
האומללות האישית של בגין בערוב חייו היא רק משל לאומללות שהוא המיט על עמו. מאז ויתורו על סיני לא נעשינו מאושרים יותר, כפי שקיווה והבטיח, אלא אומללים פי כמה. ישראל שאחרי בגין היא מדינה קטנה, חדירה, מדממת. הערבים, שאחרי מלחמת יום הכיפורים השתכנעו שאי אפשר לנצח אותה בכוח, חזרו להאמין באפשרות חיסולה. גבולותיה הקטנים קורצים להם. רפיסותה ליד שולחן המשאומתן, שהסתמנה כבר בוועידת קמפ-דייוויד א', מעודדת אותם לטפס כל פעם לשיאי חוצפה חדשים. גם מבחינתם, המורשת העיקרית של בגין היא ויתורים ונסיגות.
לדאבון ליבו נכשלה שאיפתו לקנות את אהדת יריביו ההיסטוריים משמאל במחיר גמישות אידיאולוגית. בשלהי כהונתו הוא נחרד לגלות שעל אף ויתוריו למען השלום הוא שוב מצטייר כמחרחר מלחמה. התובנה הזו הכאיבה לו אפילו יותר מבשורות האיוב הבלתי פוסקות מחזית הצפון. את שארית שנותיו הוא הקדיש לאבלו הפרטי. החסד האמיתי שאפשר לעשות עימו השבוע היא לזכור לו בעיקר את ימיו הגדולים, בטרם היותו ראש-ממשלה.
==========
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
מאמרו של חגי סגל התפרסם בעתון מעריב ב18.2.02 .