דברי ימי שיבת ציון רצופים מלחמות וקרבנות: ממאורעות תרפ"ט ותרצ"ח ועד מלחמת השחרור, ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, וממלחמת לבנון ועד אינתיפאדת אל אקצה.
זה למעלה ממאה ועשרים שנה לא שקטה הארץ ממלחמה. יום יום מלווים אנו את מיתינו למנוחתם האחרונה, ובכי קדיש יתום שאינו פוסק להדהד: יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
גדלנו בדורות של מלחמות ולמדנו לעמוד על נפשנו ועל נפש האומה, אבל מעולם לא חונכנו כעם, לשנוא האויבה קם להורגנו; לא שמחנו לאידו ולא התעללנו בגוויות חלליו.
על כן מביטים אנו בהשתאות בגילויי השנאה התהומית של אויבינו וצופים בתדהמה בחינוך הניתן לילדיהם מגיל הגן להיות 'שהידים' הרוצחים יהודים ומתבוססים בדמם.
תהליך הדמוניזציה המתרחש בטלויזיה הפלשתינאית כלפי העם היהודי, מזכיר לנו ספק את הקריקטורות האנטישמיות ב'שטרימר' הנאצי, ואנו שואלים את עצמנו מאיפה זה בא? מאיזה בארות רעל אפלות יונקת שנאה זו את מקור חיותה?
אין זה המקום והשעה לנתח דברים לעומקם, אך אין ספק כי לא ניתן להבין את קריאות הג'יהד הנלהבות בשכם ואת הידיים המגואלות בדם, בלינץ' ברמאללה, מתוך מבט מצומצם התמקד בסכסוך הישראלי-פלשתינאי כאן ועכשיו.
עלינו לבחון תופעות אלה בפרספקטיבה היסטורית ארוכה, המתבוננת במכנה המשותף של שלל גילויי שנאת ישראל מיני קדם ועד היום, וזוכרת היטב כי שנאה זו אינה המצאה פרטית של אשף והחמאס, ושרשיה נעוצים עוד במלחמת עמלק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך " (דברים כ"ה, יח).
אפשר שזו המשמעות הראשונית והפשוטה המקופלת בצו: "זכור את אשר עשה לך עמלק".
התורה תובעת מעמנו לא להתחמק ולא להקל ראש במעשה עמלק, מתוך מחשבה שיטחית שלפנינו דבר שבאקראי, אלא להתבונן בעיניים פקוחות בתופעה זו של שנאת ישראל המפעפעת מאז ועד היום ולהבין כי מקורה ברצון להתנכל לעם ה' ולרמוס עד עפר את כל יסודות הטוב והישר הנובעים ממקור א-לוהים חיים.
על כן מדגישה התורה את הנקודה הפנימית העמלקית: "ולא ירא א-לוהים".
נקודה זו מבהירה גם את פשר המאבק הנחוש והנחרץ בעמלק. אין מאבק זה נובע רק מיצר הישרדות או תשוקת נקם פרטית כנגד זה שהתחיל ראשון ובלי סיבה, אלא מתוך רצון עמוק וישר לכלות את הרשעה המתקוממת כנגד רבון העולמים, למען יהיה עולמו של הקב"ה טוב ויפה יותר וניתן יהיה לחיות בו בשלווה ובשמחת לבב ללא אימת הטרור המזנב בנחשלים ומרבה יגון ודמעה.
מנקודת מבט זו יכולים גם אלה שהתחנכו על ברכי 'החינוך ההומני' הנאור, במשמעותו היפה, להזדהות עם מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולראות בו תביעה פשוטה לשנוא את הרשע המשפיל ורומס עד דכא את אהבת א-לוהים ואדם.
לא! איננו צריכים להיות מתוסכלים ונבוכים בעת המלחמה בטרור וברשע, ולהתמוגג מכך שאנו 'יורים ובוכים' בסגנון "שיח לוחמים" שלאחר מלחמת ששת הימים. לכתחילה, ודאי היינו שמחים אילו לא היה הרשע פושט טלפיו ולא היינו צריכים לא למלחמת עמלק ולא למלחמה כנגד הג'יהד האסלמי. אבל משנכפו עלינו מלחמו אלה בעל כורחנו, אנו שמחים בשליחות שהוטלה עלינו לנתוץ רע עד עפר.
על כן איננו יורים ובוכים, אלא יורים ושמחים ועל דגלנו חרותה קריאת הקרב: "ובאבוד רשעים רינה!" (משלי י"א, י).
. . .
דברים עמוקים ברוח זו כתב הראי"ה קוק זצ"ל בסידורו 'עולת ראי"ה' על 'ברכת המינים' שבתפילת העמידה.
הגמרא במסכת ברכות (כ"ח ע"ב) מספרת, שבשעה שתוקנה תפילת שמונה עשרה, על הסדר ביבנה, "אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנה".
שואל הרב זצ"ל: מדוע דווקא שמואל הקטן?
ותשובתו: "שמואל הקטן, רק הוא היה באמת ראוי לה כי הוא אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח" והסיר מלבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו הוא יכול היה לתקן את ברכת המינים בלב טהור שכל מגמתו, להסיר את הרשעה המעכבת את התגלות ה' ותיקון עולם במלכות ש-די (עפ"י עולתראי"ה עמ' רע"ח).
לאור דברים אלה תובן היטב אף המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה), החותמת בדברי עידוד לעדים הבאים להעיד בדיני נפשות ואולי אף לחייב מיתה:
"ושמא תאמרו: מה לנו לחוב בדמו של זה? והלא כבר נאמר: ובאבוד רשעים רינה".
העדים חרדים להעיד ואומרים לעצמם: אמנם עדותנו אמת ומצוות תורה להעיד, אבל מדוע עלינו להיות שלוחים לביצוע מעשה כה חמור, בבחינת: "מגלגלין חובה ע"י חייב".
באה המשנה וקובעת באזניהם: "ובאבוד רשעים רינה". ולפיכך לא חובה יש כאן אלא זכות גדולה, לטהר את העולם מרשע ועל שכמותכם נאמר: "מגלגלין זכות ע"י זכאי".
. . .
מי שמבקש לעמוד על עומקה של זכות זו, מן הראוי שיתבונן בפסוק הטעון שנקרא בהפטרה לפרשת זכות: "וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל" (שמואל א' ט"ו, לג). שוו בנפשכם את המעמד הנורא: עומד גדול הדור בתורה ובנבואה ואוחז בתפקיד התליין המוציא להורג את רב המרצחים אגג. ודאי שמעשהו צודק וישר אך האמנם הוא זה שצריך ללכלך את ידיו ולשפוך דם?
אמנם כן: שמואל בא ללמדנו כי אין לראות בהריגת אגג מעשה יחד שיש לגלגלו בידי חייב, אלא שליחות של מצווה שזכטת גדולה לקיימה.
מילה יחידאית זו במקרא: "וישסף" הד קולה שורף ומצליף באזנינו כשוט עד סוף כל הדורות והוא מלמד אותנו אמת פשוטה וכנה היפה לא רק לפשי"ם (חיילים פשוטים) טרוריסטים, אלא גם למלכים כאגג, ול'יושבי ראש' רשות ומדינה: "באבוד רשעים רינה"!
========
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו מתפרסם מאמר זה.
זה למעלה ממאה ועשרים שנה לא שקטה הארץ ממלחמה. יום יום מלווים אנו את מיתינו למנוחתם האחרונה, ובכי קדיש יתום שאינו פוסק להדהד: יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
גדלנו בדורות של מלחמות ולמדנו לעמוד על נפשנו ועל נפש האומה, אבל מעולם לא חונכנו כעם, לשנוא האויבה קם להורגנו; לא שמחנו לאידו ולא התעללנו בגוויות חלליו.
על כן מביטים אנו בהשתאות בגילויי השנאה התהומית של אויבינו וצופים בתדהמה בחינוך הניתן לילדיהם מגיל הגן להיות 'שהידים' הרוצחים יהודים ומתבוססים בדמם.
תהליך הדמוניזציה המתרחש בטלויזיה הפלשתינאית כלפי העם היהודי, מזכיר לנו ספק את הקריקטורות האנטישמיות ב'שטרימר' הנאצי, ואנו שואלים את עצמנו מאיפה זה בא? מאיזה בארות רעל אפלות יונקת שנאה זו את מקור חיותה?
אין זה המקום והשעה לנתח דברים לעומקם, אך אין ספק כי לא ניתן להבין את קריאות הג'יהד הנלהבות בשכם ואת הידיים המגואלות בדם, בלינץ' ברמאללה, מתוך מבט מצומצם התמקד בסכסוך הישראלי-פלשתינאי כאן ועכשיו.
עלינו לבחון תופעות אלה בפרספקטיבה היסטורית ארוכה, המתבוננת במכנה המשותף של שלל גילויי שנאת ישראל מיני קדם ועד היום, וזוכרת היטב כי שנאה זו אינה המצאה פרטית של אשף והחמאס, ושרשיה נעוצים עוד במלחמת עמלק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך " (דברים כ"ה, יח).
אפשר שזו המשמעות הראשונית והפשוטה המקופלת בצו: "זכור את אשר עשה לך עמלק".
התורה תובעת מעמנו לא להתחמק ולא להקל ראש במעשה עמלק, מתוך מחשבה שיטחית שלפנינו דבר שבאקראי, אלא להתבונן בעיניים פקוחות בתופעה זו של שנאת ישראל המפעפעת מאז ועד היום ולהבין כי מקורה ברצון להתנכל לעם ה' ולרמוס עד עפר את כל יסודות הטוב והישר הנובעים ממקור א-לוהים חיים.
על כן מדגישה התורה את הנקודה הפנימית העמלקית: "ולא ירא א-לוהים".
נקודה זו מבהירה גם את פשר המאבק הנחוש והנחרץ בעמלק. אין מאבק זה נובע רק מיצר הישרדות או תשוקת נקם פרטית כנגד זה שהתחיל ראשון ובלי סיבה, אלא מתוך רצון עמוק וישר לכלות את הרשעה המתקוממת כנגד רבון העולמים, למען יהיה עולמו של הקב"ה טוב ויפה יותר וניתן יהיה לחיות בו בשלווה ובשמחת לבב ללא אימת הטרור המזנב בנחשלים ומרבה יגון ודמעה.
מנקודת מבט זו יכולים גם אלה שהתחנכו על ברכי 'החינוך ההומני' הנאור, במשמעותו היפה, להזדהות עם מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולראות בו תביעה פשוטה לשנוא את הרשע המשפיל ורומס עד דכא את אהבת א-לוהים ואדם.
לא! איננו צריכים להיות מתוסכלים ונבוכים בעת המלחמה בטרור וברשע, ולהתמוגג מכך שאנו 'יורים ובוכים' בסגנון "שיח לוחמים" שלאחר מלחמת ששת הימים. לכתחילה, ודאי היינו שמחים אילו לא היה הרשע פושט טלפיו ולא היינו צריכים לא למלחמת עמלק ולא למלחמה כנגד הג'יהד האסלמי. אבל משנכפו עלינו מלחמו אלה בעל כורחנו, אנו שמחים בשליחות שהוטלה עלינו לנתוץ רע עד עפר.
על כן איננו יורים ובוכים, אלא יורים ושמחים ועל דגלנו חרותה קריאת הקרב: "ובאבוד רשעים רינה!" (משלי י"א, י).
. . .
דברים עמוקים ברוח זו כתב הראי"ה קוק זצ"ל בסידורו 'עולת ראי"ה' על 'ברכת המינים' שבתפילת העמידה.
הגמרא במסכת ברכות (כ"ח ע"ב) מספרת, שבשעה שתוקנה תפילת שמונה עשרה, על הסדר ביבנה, "אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנה".
שואל הרב זצ"ל: מדוע דווקא שמואל הקטן?
ותשובתו: "שמואל הקטן, רק הוא היה באמת ראוי לה כי הוא אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח" והסיר מלבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו הוא יכול היה לתקן את ברכת המינים בלב טהור שכל מגמתו, להסיר את הרשעה המעכבת את התגלות ה' ותיקון עולם במלכות ש-די (עפ"י עולתראי"ה עמ' רע"ח).
לאור דברים אלה תובן היטב אף המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה), החותמת בדברי עידוד לעדים הבאים להעיד בדיני נפשות ואולי אף לחייב מיתה:
"ושמא תאמרו: מה לנו לחוב בדמו של זה? והלא כבר נאמר: ובאבוד רשעים רינה".
העדים חרדים להעיד ואומרים לעצמם: אמנם עדותנו אמת ומצוות תורה להעיד, אבל מדוע עלינו להיות שלוחים לביצוע מעשה כה חמור, בבחינת: "מגלגלין חובה ע"י חייב".
באה המשנה וקובעת באזניהם: "ובאבוד רשעים רינה". ולפיכך לא חובה יש כאן אלא זכות גדולה, לטהר את העולם מרשע ועל שכמותכם נאמר: "מגלגלין זכות ע"י זכאי".
. . .
מי שמבקש לעמוד על עומקה של זכות זו, מן הראוי שיתבונן בפסוק הטעון שנקרא בהפטרה לפרשת זכות: "וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל" (שמואל א' ט"ו, לג). שוו בנפשכם את המעמד הנורא: עומד גדול הדור בתורה ובנבואה ואוחז בתפקיד התליין המוציא להורג את רב המרצחים אגג. ודאי שמעשהו צודק וישר אך האמנם הוא זה שצריך ללכלך את ידיו ולשפוך דם?
אמנם כן: שמואל בא ללמדנו כי אין לראות בהריגת אגג מעשה יחד שיש לגלגלו בידי חייב, אלא שליחות של מצווה שזכטת גדולה לקיימה.
מילה יחידאית זו במקרא: "וישסף" הד קולה שורף ומצליף באזנינו כשוט עד סוף כל הדורות והוא מלמד אותנו אמת פשוטה וכנה היפה לא רק לפשי"ם (חיילים פשוטים) טרוריסטים, אלא גם למלכים כאגג, ול'יושבי ראש' רשות ומדינה: "באבוד רשעים רינה"!
========
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו מתפרסם מאמר זה.