אם כבר נגזר עליך לשבת בכלא הודי מצחין, עדיף שתהיה צעירה נאה עם רקע רומנטי. זאת המסקנה העולה מהטיפול התקשורתי המפנק המוענק לרווית שריקי. קשה לפתוח עיתון או טלוויזיה בלי להיתקל בסיפורה העצוב ובדיוקנה הנוגה. רפי רשף הקדיש לה בגל"ץ את הראיון הטלפוני הממושך ביותר בתולדות התחנה, ושליח "ידיעות אחרונות" הרחיק עד הודו כדי לשהות במחיצתה. הוריה, בן זוגה ואפילו סוהרותיה זכו לחשיפה נאה. בקרוב יהיה גם סטיקר: "רווית, לעולם לא תשבי לבד".
כרגיל במצבים מיוחצ"נים כאלה מזדרזים הפוליטיקאים להפגין סולידריות. אלי ישי שמע את שריקי מתייפחת ברדיו, ומיהר לקבוע פגישה עם שגריר הודו בארץ. הוא אף הביע נכונות לצאת לניו דלהי בראש משלחת חילוץ דיפלומטית, שמן הסתם תסוקר כאן כדבעי עד הסוף הטוב. שריקי תזכה פה לקבלת פנים של אסירי ציון. ככה יעשה לבלדרית סמים שהתקשורת מאוהבת בה.
לעומתה, נשכח לחלוטין ישראלי אחר הכלוא בניכר בנסיבות עגומות במיוחד, יוסף טחן מאשדוד. כבר 16 שנה הוא נמק באגף הנידונים למוות בבית סוהר מצרי, ורפי רשף אף פעם לא מצלצל. טחן אדם מבוגר, בלתי אטרקטיבי בעליל, ולכן נגזר עליו עונש שיכחה. מי שמע עליו לאחרונה? מי זוכר אותו בכלל?
יש לו ילד שגדל בלי להכיר אותו, ואשה שמחכה לשווא כבר עידן ועידנים, אבל הסיפור שלהם הרבה פחות רומנטי מהסיפור של שריקי. אין בו חומרים העשויים להלהיב את התקשורת ולעודד פוליטיקאים לנדנד קצת למצרים למענו. שגריר מצרים בארץ אף פעם לא זומן בעניינו לאלי ישי.
כשטחן נשפט בקאהיר על סחר סמים היתה פה אמנם התרגשות מה, בגלל עונש המוות שנגזר עליו, אבל היא לא התקרבה לממדי סיקורה של פרשת שריקי. העיתונאים החשדנים לא האמינו לטענותיו שתפרו לו תיק. הם כן מאמינים היום לטענת החפות של שריקי. למה? ככה. לערכאות התקשורת יש נטייה לאמץ גירסת אליבי של נאשמות נעימות סבר, ולדחות על הסף את גירסתם של נאשמים זכרים, עטורי זיפים.
אפילו אם טחן אכן סחר בסמים, כטענת המצרים, הוא כבר בא על עונשו בריבית דריבית. 16 שנים בכלא מצרי הם מאסר עולם במושגים ישראליים, במיוחד כשמרצים אותן בצל הגרדום. אילו התקשורת הייתה מתעניינת בו מפעם לפעם, גם הפוליטיקאים היו מתעניינים, ואולי היה אפשר כבר לשחררו או לפחות להציל אותו מעמוד התלייה.
גם את היהודים הכלואים באיראן ראוי לזכור ולהזכיר מפעם לפעם. תנאי מאסרם בכלא שיראז לא פחות קשים מתנאי הכליאה ההודיים, ובמקרה שלהם אין ספק שהם סובלים על לא עוול בכפם. אם הם צורכים שם תקשורת עברית, הם בטח מקנאים קינאה עזה ברווית שריקי.
=======
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
כתבתו של חגי סגל פורסמה בעיתון "מעריב".
כרגיל במצבים מיוחצ"נים כאלה מזדרזים הפוליטיקאים להפגין סולידריות. אלי ישי שמע את שריקי מתייפחת ברדיו, ומיהר לקבוע פגישה עם שגריר הודו בארץ. הוא אף הביע נכונות לצאת לניו דלהי בראש משלחת חילוץ דיפלומטית, שמן הסתם תסוקר כאן כדבעי עד הסוף הטוב. שריקי תזכה פה לקבלת פנים של אסירי ציון. ככה יעשה לבלדרית סמים שהתקשורת מאוהבת בה.
לעומתה, נשכח לחלוטין ישראלי אחר הכלוא בניכר בנסיבות עגומות במיוחד, יוסף טחן מאשדוד. כבר 16 שנה הוא נמק באגף הנידונים למוות בבית סוהר מצרי, ורפי רשף אף פעם לא מצלצל. טחן אדם מבוגר, בלתי אטרקטיבי בעליל, ולכן נגזר עליו עונש שיכחה. מי שמע עליו לאחרונה? מי זוכר אותו בכלל?
יש לו ילד שגדל בלי להכיר אותו, ואשה שמחכה לשווא כבר עידן ועידנים, אבל הסיפור שלהם הרבה פחות רומנטי מהסיפור של שריקי. אין בו חומרים העשויים להלהיב את התקשורת ולעודד פוליטיקאים לנדנד קצת למצרים למענו. שגריר מצרים בארץ אף פעם לא זומן בעניינו לאלי ישי.
כשטחן נשפט בקאהיר על סחר סמים היתה פה אמנם התרגשות מה, בגלל עונש המוות שנגזר עליו, אבל היא לא התקרבה לממדי סיקורה של פרשת שריקי. העיתונאים החשדנים לא האמינו לטענותיו שתפרו לו תיק. הם כן מאמינים היום לטענת החפות של שריקי. למה? ככה. לערכאות התקשורת יש נטייה לאמץ גירסת אליבי של נאשמות נעימות סבר, ולדחות על הסף את גירסתם של נאשמים זכרים, עטורי זיפים.
אפילו אם טחן אכן סחר בסמים, כטענת המצרים, הוא כבר בא על עונשו בריבית דריבית. 16 שנים בכלא מצרי הם מאסר עולם במושגים ישראליים, במיוחד כשמרצים אותן בצל הגרדום. אילו התקשורת הייתה מתעניינת בו מפעם לפעם, גם הפוליטיקאים היו מתעניינים, ואולי היה אפשר כבר לשחררו או לפחות להציל אותו מעמוד התלייה.
גם את היהודים הכלואים באיראן ראוי לזכור ולהזכיר מפעם לפעם. תנאי מאסרם בכלא שיראז לא פחות קשים מתנאי הכליאה ההודיים, ובמקרה שלהם אין ספק שהם סובלים על לא עוול בכפם. אם הם צורכים שם תקשורת עברית, הם בטח מקנאים קינאה עזה ברווית שריקי.
=======
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
כתבתו של חגי סגל פורסמה בעיתון "מעריב".