בכל פעם שקראנו פרשה זו, היה הרצי"ה מדגיש נקודה חשובה ומרכזית, שכדאי לעמוד עליה: ביחס למקום שריפת הפרה, נאמר בכתוב: "והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה לפניו. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים" (במדבר יט). כל עבודתה של פרה אדומה צריכה להיות אל נוכח פני אהל מועד, מול פתח האהל, וגם הבית עצמו נבנה, באופן שניתן שיראה פתחו מהר הזיתים, כדי לאפשר את העבודה בפרה אל מול הפתח. לשם כך גם מכוונים הפתחים במקדש עד קודש הקדשים זה כנגד זה.
מה החשיבות המיוחדת שהעבודה תיעשה אל מול פני אהל מועד?
הסביר מו"ר הרצי"ה, שההטהרות מטומאת מת חייבת להיעשות ע"י עקירת שורש הטומאה. וזאת על ידי חיבור האדם הטמא, הנמצא לפי שעה, מחוץ למחנה הטהרה, לקדושה הנובעת מקודש הקדשים. "לא הערוד ממית, אלא החטא ממית", וטהרה מטומאת מת באה דווקא מתוך קישור לקדושה, ומתוך כך נעקר החטא. אין כאן רק פעולה של תיקון אחר מצב של טומאה, אלא עקירת הטומאה מן השורש.
יותר מכך, על-ידי חיבור כל ישראל, הטמא והטהור, באוהל מועד, שכולם פונים אל אוהל מועד, אף הנמצא מחוץ למחנה, באה הטהרה מטומאת מת. בזכות כלל ישראל שהנטמא מתדבק בו, זוכה הוא להיטהר ולהתקדש מטומאת מת ששרוי בה. כי מיתה שייכת רק ביחיד, אך בציבור אין מיתה, הציבור חי וקיים תמיד.
ויש לדבר אף נפקא-מינה הלכתית: הגמרא אומרת שישנן חמש חטאות המתות. כגון שנתכפרו בעליה, וכן חטאת שמתו בעליה, שאין עוד מה לעשות בחטאת. אך בחטאות הציבור, אומרת הגמרא, אין מושג כזה של חטאת המתה משום שמתו בעליה, ואף אם כל הציבור יתחלף, אין הדבר נקרא שמת הציבור, כי אין מושג מיתה בציבור. יש לטומאת מת אחיזה באדם הפרטי, אך בכלל, בציבור, אין לכך שייכות, ולכן מתוך הקישור לכלל ישראל נטהרים.
תפילת הציבור לעומת תפילת היחיד
ידועה המחלוקת בגמרא, אימתי האדם נידון? ישנה דיעה האומרת שבכל רגע האדם נידון, שכתוב: "לרגעים תבחננו". אנו מסיקים, כידוע, שרק בראש-השנה נידון האדם. שואלים על כך התוספות, אם כן מדוע אנו מתפללים בכל יום? ומשיבים, שכאשר אדם מצרף תפילתו בתפילת הציבור - "רפאינו", "ברך עלינו" וכד', הרי שתפילתו הינה תפילת הציבור, ותפילת הציבור תמיד נענית, ככתוב: "בכל קוראינו אליו".רק היחיד נידון פעם בשנה, אך לציבור כל רגע וכל שעה מתאימים לתפילה. כי כאמור, הציבור הוא מעל המיתה ומעל כל צמצום של זמן, ולכן כדי להיטהר מן הצמצום, מטומאת מת, יש להתקשר בכלל ישראל.
למקום שמאחד את כלל ישראל יש ערך מיוחד, יותר מכל תורה פרטית, מצומצמת, שאינה באה מתוך קישור לכלל ישראל. השראת השכינה ונתינת התורה לישראל באה, רק מתוך ההתאחדות של העם, מתוך ביטול הצמצומים הפרטיים. ודאי וברור שתלמיד-חכם המקושר בכלל ישראל, תורתו שונה מת"ח שאין לו מעלה זו, יש לו מדרגה נפרדת. ואף אם יאמרו: "הרי תלמיד חכם פלוני אינו מקושר לכלל ישראל, ובכל ואת הוא מפלפל בתורה ומחדש חידושים", צריך להבין שעניינים עמוקים לא תמיד נראים בעין בשר. יתכן שת"ח יפלפל ויפלפל, אך זה יהיה חיצוני, קטן, לא אמיתי. תורה אמיתית בגדלות אפשר להשיג רק ע"י התקשרות בכלל ישראל. רק מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים", בא על גבי זה "ונתן לנו את תורתו".
בהקדמה ל"שבת הארץ", מאריך מרן הרב זצ"ל בעניין זה, שת"ח המקושר בכלל ישראל, יש לו כח לחדש חידושים מכח כלל ישראל. יש חידושים והבנות בתורה שלא מספיק בשבילם כח של תלמיד- חכם פרטי כדי לגלותם. מעומק כלליותם יש צורך בכח של כלל ישראל, ורק צדיקים תלמידי-חכמים המקושרים בכלל ישראל, זוכים להבין על ידי כך חידושים אלו.
וכמובן, שכל זה ענינינו, להגדיל את לימוד התורה דווקא מתוך איחוד הגוונים השונים בעם והראיה הכוללת המקשרת הכל בכלל ישראל.
=========
הרב זלמן ברוך מלמד הוא ראש הישיבה ורב הישוב בית אל.
מה החשיבות המיוחדת שהעבודה תיעשה אל מול פני אהל מועד?
הסביר מו"ר הרצי"ה, שההטהרות מטומאת מת חייבת להיעשות ע"י עקירת שורש הטומאה. וזאת על ידי חיבור האדם הטמא, הנמצא לפי שעה, מחוץ למחנה הטהרה, לקדושה הנובעת מקודש הקדשים. "לא הערוד ממית, אלא החטא ממית", וטהרה מטומאת מת באה דווקא מתוך קישור לקדושה, ומתוך כך נעקר החטא. אין כאן רק פעולה של תיקון אחר מצב של טומאה, אלא עקירת הטומאה מן השורש.
יותר מכך, על-ידי חיבור כל ישראל, הטמא והטהור, באוהל מועד, שכולם פונים אל אוהל מועד, אף הנמצא מחוץ למחנה, באה הטהרה מטומאת מת. בזכות כלל ישראל שהנטמא מתדבק בו, זוכה הוא להיטהר ולהתקדש מטומאת מת ששרוי בה. כי מיתה שייכת רק ביחיד, אך בציבור אין מיתה, הציבור חי וקיים תמיד.
ויש לדבר אף נפקא-מינה הלכתית: הגמרא אומרת שישנן חמש חטאות המתות. כגון שנתכפרו בעליה, וכן חטאת שמתו בעליה, שאין עוד מה לעשות בחטאת. אך בחטאות הציבור, אומרת הגמרא, אין מושג כזה של חטאת המתה משום שמתו בעליה, ואף אם כל הציבור יתחלף, אין הדבר נקרא שמת הציבור, כי אין מושג מיתה בציבור. יש לטומאת מת אחיזה באדם הפרטי, אך בכלל, בציבור, אין לכך שייכות, ולכן מתוך הקישור לכלל ישראל נטהרים.
תפילת הציבור לעומת תפילת היחיד
ידועה המחלוקת בגמרא, אימתי האדם נידון? ישנה דיעה האומרת שבכל רגע האדם נידון, שכתוב: "לרגעים תבחננו". אנו מסיקים, כידוע, שרק בראש-השנה נידון האדם. שואלים על כך התוספות, אם כן מדוע אנו מתפללים בכל יום? ומשיבים, שכאשר אדם מצרף תפילתו בתפילת הציבור - "רפאינו", "ברך עלינו" וכד', הרי שתפילתו הינה תפילת הציבור, ותפילת הציבור תמיד נענית, ככתוב: "בכל קוראינו אליו".רק היחיד נידון פעם בשנה, אך לציבור כל רגע וכל שעה מתאימים לתפילה. כי כאמור, הציבור הוא מעל המיתה ומעל כל צמצום של זמן, ולכן כדי להיטהר מן הצמצום, מטומאת מת, יש להתקשר בכלל ישראל.
למקום שמאחד את כלל ישראל יש ערך מיוחד, יותר מכל תורה פרטית, מצומצמת, שאינה באה מתוך קישור לכלל ישראל. השראת השכינה ונתינת התורה לישראל באה, רק מתוך ההתאחדות של העם, מתוך ביטול הצמצומים הפרטיים. ודאי וברור שתלמיד-חכם המקושר בכלל ישראל, תורתו שונה מת"ח שאין לו מעלה זו, יש לו מדרגה נפרדת. ואף אם יאמרו: "הרי תלמיד חכם פלוני אינו מקושר לכלל ישראל, ובכל ואת הוא מפלפל בתורה ומחדש חידושים", צריך להבין שעניינים עמוקים לא תמיד נראים בעין בשר. יתכן שת"ח יפלפל ויפלפל, אך זה יהיה חיצוני, קטן, לא אמיתי. תורה אמיתית בגדלות אפשר להשיג רק ע"י התקשרות בכלל ישראל. רק מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים", בא על גבי זה "ונתן לנו את תורתו".
בהקדמה ל"שבת הארץ", מאריך מרן הרב זצ"ל בעניין זה, שת"ח המקושר בכלל ישראל, יש לו כח לחדש חידושים מכח כלל ישראל. יש חידושים והבנות בתורה שלא מספיק בשבילם כח של תלמיד- חכם פרטי כדי לגלותם. מעומק כלליותם יש צורך בכח של כלל ישראל, ורק צדיקים תלמידי-חכמים המקושרים בכלל ישראל, זוכים להבין על ידי כך חידושים אלו.
וכמובן, שכל זה ענינינו, להגדיל את לימוד התורה דווקא מתוך איחוד הגוונים השונים בעם והראיה הכוללת המקשרת הכל בכלל ישראל.
=========
הרב זלמן ברוך מלמד הוא ראש הישיבה ורב הישוב בית אל.