מוזרה הזעקה שקמה, ברעש תקשורתי אדיר, סביב קבורתו בחלקה צה"לית של סמ"ר מיכאל אוקסמן ז"ל, שנפל במחסום בעין ע'ריק. ואילולא היה מדובר במוות, אפשר היה לכתוב על כך פארודיה. כי הנה לפתע מתברר שחשובה לאנשי השמאל, הקבורה היהודית.
הם, המתרחקים מיהדות ומנצלים כל הזדמנות לסלק את ההלכה מחיי הציבור, פתאום הם גילו שיש חיים אחרי המוות. מה איכפת להם, על פי דרכם, שמישהו בכלל נקבר ולא נשרף לתוך כד קטן? מאין נובעת הדאגה הפתאומית הזאת שתהיה קבורה יהודית דווקא? וכי לא די להם, לשיטתם, שהוא יקבר בכבוד ממלכתי בחלקה צבאית? הם הרי אנשי העולם הגדול, והקטנוניות של עצם הקבורה, השכנים למנוחת עולמים ויתר ההלכות, יכולים מבחינתם, במקרה הטוב, להוות מטרד מיותר. למעשה זה מחמם את הלב. הנה ישראלים שמבינים שיש חשיבות בקבורה על פי ההלכה. אפילו הם, הלוחמים נגד הדת, מקבלים אותה במקום בו מתחבר העולם הזה אל העולם הבא. ממש יופי.
לחיות כיהודי
ונותרת התהיה, אם כך, למה רק להקבר כיהודים. האמנם לא עדיף כבר למות כיהודים כשרים? להגיע אל הקבורה כיהודי מאמין ומקיים את דרכו של עם ישראל לאורך הדורות?
אם כך, הבה נתקדם צעד נוסף אל זה של חיים כיהודים? לא צריך להמתין למלאך המוות כדי לקבל זהות לאומית. אפשר לעשות זאת קודם לכן ובצורה הרבה יותר מכובדת. אפשר לדאוג לגיור על פי ההלכה, תוך שותפות אמיתית ומלאה במהות היהודית. אפשר, כמובן, להתחיל לקיים מצוות ומעשים טובים.
אגב, ראוי לכל הצועקים שיבקרו בבית העלמין של האנז"ק, ממלחמת העולם הראשונה, בהר הצופים. שם הבינו הגויים עצמם את דרישות ההלכה וניסו לכבד את הנופלים למען בריטניה הגדולה. והם קברו את הנופלים היהודים באזור מסוים, בקצה השורה. לא מעורבים בין החיילים שאינם יהודים. (להוציא אחד, שיתכן וחבריו השמאלנים דאגו לו כבר אז).
כמו כן, חיילים דרוזים, נקברים על פי דרישות דתם. כך גם ערבים נוצרים ומוסלמים. לפחות במקרים שאנשי הדת שלהם שוכחים את הפוליטיקה. מעניין לציין, בהקשר הזה, שלא שמענו את התקשורתנים שלנו יוצאים נגד הקאדים והכמרים שאינם מוכנים לקבור את חברי הקהילות שלהם. אם הם לחמו במסגרת צבא המדינה שהם עצמם נושאים את תעודת הזהות שלה.
ללא משקפיים פוליטיות
אולם, יש שאלות שאינן קשות פחות. למה נתעוררו לדאוג רק למתים? באחד השידורים ניסו לומר שאבי החלל אינו מבין עברית כראוי, שסובבו אותו בכחש, ושבאופן כללי מצבו הסוציו-אקונומי קשה. ואז, העלו אותו לשידור והוכח שהעברית שלו טובה בהחלט, והוא שולט בנעשה סביבו ומבין מה שמדברים עמו.
אולם, לאלה הדואגים לפרנסתו, היכן הייתם עד הלום? האם כל הקשקשנים הללו טרחו אי פעם לביתו? סייעו לו? בררו עמו את אפשרות הגיור? הציעו לו להיות חלק מעם ישראל? למה הם התעוררו רק אחרי מותו של החייל, ולא מעט לפני כן? לא, לא יתכן שכל מה שחיפשו היה אפשרות לנגח את הדתיים. לא יתכן שהחייל ומשפחתו מעניינים אותם רק לצרכים פוליטיים בעוד המצב האמיתי של משפחה בישראל מעניין אותם כקליפת השום. לא יתכן שלא סייעו לו, ממשכורות שמנות ויפות, או חלקו עמו מפיתם כי הוא, בפשטות, לא מעניין אותם.
הגישה הכללית
ואם נתבונן במציאות, תתעוררנה שאלות נוספות. מדוע היחס לחיילים כהי עור, בכמה יחידות, הוא ממש מבחיל? למה זה העולים מאתיופיה אינם רצויים בין אנשי השמאל? נוכחנו איך הם התאמצו לסלק את הנציג האתיופי מהרשימה לכנסת, וגם דאגו להשתיק את מחאותיו, תקשורתית ומשפטית. מנגנון שלם אל מול "השחורים". כמה לגלוגים שמענו על העולים החדשים? אפילו של אנשי ציבור שמאלנים ובפומבי. והיתה אפילו הצעה של אנשי שמאל, ללא בושה, למנוע מהם להצביע לכנסת. ולא שמענו אז מחאות מכל הפרשנים. גם לא ראינו מערכה תקשורתית שתכריח את בעלי ההצעה לחזור בהם. בסך הכל, הרי, מדובר בעולים חדשים, באבק אדם לדעתם של "הנאורים", האליטיסטיים בעיני עצמם.
ולמה ההתחשבות בחיילים הדתיים, מצד חבריהם, בעודם בחיים, אינה הולמת? טיולים ובילויים נעשים בשבת. תמונות ומגזינים מעוררי שאט נפש, מתגלגלים ביחידות שאינן של בני ישיבות. קידום צבאי של חובשי כיפות נבלם בשלבים מוקדמים. לאן נעלם השוויון בכל המקרים הללו? מדוע איננו שומעים כי מי שנלחם למען המדינה, מי שלוחם כתף צמוד כתף עם חברים ישראליים, הוא שזכאי גם ליחס הולם בכל חייו? שהוא יכול להכנס למועדונים בקיבוצים ללא כינויי גנאי או ללא סרוב ללא נימוק?
מחריד לחשוב שאת זכויותיו כאזרח יכול האדם לתבוע רק ל...אחר מותו. שצריך למות כדי לקבל יחס ראוי מצד הממסד והשולטים בציבוריות הישראלית. ואם זה ישתנה עתה, הרי שסמ"ר מיכאל אוקסמן ימשיך לתרום גם אחרי מותו. ירושה גדולה יותר ממה שתרם בעצם מותו. תרומה לחיים טובים יותר של חבריו העולים. ולמעשה, של חיי כולנו.
==========
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
הם, המתרחקים מיהדות ומנצלים כל הזדמנות לסלק את ההלכה מחיי הציבור, פתאום הם גילו שיש חיים אחרי המוות. מה איכפת להם, על פי דרכם, שמישהו בכלל נקבר ולא נשרף לתוך כד קטן? מאין נובעת הדאגה הפתאומית הזאת שתהיה קבורה יהודית דווקא? וכי לא די להם, לשיטתם, שהוא יקבר בכבוד ממלכתי בחלקה צבאית? הם הרי אנשי העולם הגדול, והקטנוניות של עצם הקבורה, השכנים למנוחת עולמים ויתר ההלכות, יכולים מבחינתם, במקרה הטוב, להוות מטרד מיותר. למעשה זה מחמם את הלב. הנה ישראלים שמבינים שיש חשיבות בקבורה על פי ההלכה. אפילו הם, הלוחמים נגד הדת, מקבלים אותה במקום בו מתחבר העולם הזה אל העולם הבא. ממש יופי.
לחיות כיהודי
ונותרת התהיה, אם כך, למה רק להקבר כיהודים. האמנם לא עדיף כבר למות כיהודים כשרים? להגיע אל הקבורה כיהודי מאמין ומקיים את דרכו של עם ישראל לאורך הדורות?
אם כך, הבה נתקדם צעד נוסף אל זה של חיים כיהודים? לא צריך להמתין למלאך המוות כדי לקבל זהות לאומית. אפשר לעשות זאת קודם לכן ובצורה הרבה יותר מכובדת. אפשר לדאוג לגיור על פי ההלכה, תוך שותפות אמיתית ומלאה במהות היהודית. אפשר, כמובן, להתחיל לקיים מצוות ומעשים טובים.
אגב, ראוי לכל הצועקים שיבקרו בבית העלמין של האנז"ק, ממלחמת העולם הראשונה, בהר הצופים. שם הבינו הגויים עצמם את דרישות ההלכה וניסו לכבד את הנופלים למען בריטניה הגדולה. והם קברו את הנופלים היהודים באזור מסוים, בקצה השורה. לא מעורבים בין החיילים שאינם יהודים. (להוציא אחד, שיתכן וחבריו השמאלנים דאגו לו כבר אז).
כמו כן, חיילים דרוזים, נקברים על פי דרישות דתם. כך גם ערבים נוצרים ומוסלמים. לפחות במקרים שאנשי הדת שלהם שוכחים את הפוליטיקה. מעניין לציין, בהקשר הזה, שלא שמענו את התקשורתנים שלנו יוצאים נגד הקאדים והכמרים שאינם מוכנים לקבור את חברי הקהילות שלהם. אם הם לחמו במסגרת צבא המדינה שהם עצמם נושאים את תעודת הזהות שלה.
ללא משקפיים פוליטיות
אולם, יש שאלות שאינן קשות פחות. למה נתעוררו לדאוג רק למתים? באחד השידורים ניסו לומר שאבי החלל אינו מבין עברית כראוי, שסובבו אותו בכחש, ושבאופן כללי מצבו הסוציו-אקונומי קשה. ואז, העלו אותו לשידור והוכח שהעברית שלו טובה בהחלט, והוא שולט בנעשה סביבו ומבין מה שמדברים עמו.
אולם, לאלה הדואגים לפרנסתו, היכן הייתם עד הלום? האם כל הקשקשנים הללו טרחו אי פעם לביתו? סייעו לו? בררו עמו את אפשרות הגיור? הציעו לו להיות חלק מעם ישראל? למה הם התעוררו רק אחרי מותו של החייל, ולא מעט לפני כן? לא, לא יתכן שכל מה שחיפשו היה אפשרות לנגח את הדתיים. לא יתכן שהחייל ומשפחתו מעניינים אותם רק לצרכים פוליטיים בעוד המצב האמיתי של משפחה בישראל מעניין אותם כקליפת השום. לא יתכן שלא סייעו לו, ממשכורות שמנות ויפות, או חלקו עמו מפיתם כי הוא, בפשטות, לא מעניין אותם.
הגישה הכללית
ואם נתבונן במציאות, תתעוררנה שאלות נוספות. מדוע היחס לחיילים כהי עור, בכמה יחידות, הוא ממש מבחיל? למה זה העולים מאתיופיה אינם רצויים בין אנשי השמאל? נוכחנו איך הם התאמצו לסלק את הנציג האתיופי מהרשימה לכנסת, וגם דאגו להשתיק את מחאותיו, תקשורתית ומשפטית. מנגנון שלם אל מול "השחורים". כמה לגלוגים שמענו על העולים החדשים? אפילו של אנשי ציבור שמאלנים ובפומבי. והיתה אפילו הצעה של אנשי שמאל, ללא בושה, למנוע מהם להצביע לכנסת. ולא שמענו אז מחאות מכל הפרשנים. גם לא ראינו מערכה תקשורתית שתכריח את בעלי ההצעה לחזור בהם. בסך הכל, הרי, מדובר בעולים חדשים, באבק אדם לדעתם של "הנאורים", האליטיסטיים בעיני עצמם.
ולמה ההתחשבות בחיילים הדתיים, מצד חבריהם, בעודם בחיים, אינה הולמת? טיולים ובילויים נעשים בשבת. תמונות ומגזינים מעוררי שאט נפש, מתגלגלים ביחידות שאינן של בני ישיבות. קידום צבאי של חובשי כיפות נבלם בשלבים מוקדמים. לאן נעלם השוויון בכל המקרים הללו? מדוע איננו שומעים כי מי שנלחם למען המדינה, מי שלוחם כתף צמוד כתף עם חברים ישראליים, הוא שזכאי גם ליחס הולם בכל חייו? שהוא יכול להכנס למועדונים בקיבוצים ללא כינויי גנאי או ללא סרוב ללא נימוק?
מחריד לחשוב שאת זכויותיו כאזרח יכול האדם לתבוע רק ל...אחר מותו. שצריך למות כדי לקבל יחס ראוי מצד הממסד והשולטים בציבוריות הישראלית. ואם זה ישתנה עתה, הרי שסמ"ר מיכאל אוקסמן ימשיך לתרום גם אחרי מותו. ירושה גדולה יותר ממה שתרם בעצם מותו. תרומה לחיים טובים יותר של חבריו העולים. ולמעשה, של חיי כולנו.
==========
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.