כמעט נגררתי אל הקלישאה "גיבור של טרגדיה יוונית", אבל אהוד ברק הוא יותר גיבורו של סיפור ילדים גרמני מהסוג של מקס ומוריץ או החלילן מהמלין. סיפור עם מוסר השכל פדגוגי מרובע ואכזרי.
ברק ידע שאסור להקים את הוועדה הזאת. הוא ידע שהוא מושיב שם על ספסל הנאשמים את המדינה ואת המשטרה, את ממשלתו ואת עצמו. הוא ידע ששום ועדת חקירה בישראל לא יכולה להרשות לעצמה לעצור בשין גימל ולהוציא את הדרג המדיני נקי. הוא אמר יותר מפעם אחת שהוא נחוש בדעתו שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית. הוא ידע בוודאות שזה לא יועיל ליחסי יהודים-ערבים, אלא רק ילבה את האש, והוא ידע גם שזה לא יביא לו את הקול הערבי בבחירות. הוא ידע שבשום אופן אסור לשמוע ליוסי ביילין, החלילן המקסים מהמלין, שתמיד, אבל תמיד, מוביל לאבדון את כל מי שהולך אחריו.
אבל החלילן ניגן וניגן, והביט בו בעיניו היפות והאידיאליסטיות, וכמו תמיד הבטיח הבטחות כל כך יפות וכל כך חסרות שחר. עד שברגע אחד של חולשה, אהוד ברק מהסרבל הלבן על כנף הסבנה, האיש המביט ללבן שבעיניים, נפתה להיות הפתי המאמין. ביילין הבטיח לו שהקמת ועדת החקירה תשקם את היחסים עם הרחוב הערבי, הערבים יבואו בהמוניהם לקלפי להצביע בעד מחנה השלום, ברק ייבחר לעוד קדנציה, ויחד עם ערביי ישראל הוא יבנה גשר של לבבות ושל תקוה אל יאסר ערפאת. יוסי ביילין לא קיבל השבוע מכתב אזהרה. הוא תמיד יוצא יבש.
ובאותו שבוע עזמי בשארה עושה מאתנו קרקס, וצריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקשר. הוא מביא לבית המשפט "משקיפים" מאירופה, שיבואו לבדוק את כשרות הדמוקרטיה שלנו. הוא אוסף בחוץ המון נלהב שמריע ומניף דגלי סוריה ופלשתין בחצר בית המשפט הישראלי. הוא הביילין שלהם. הוא מבטיח להם שאפשר לנסוע לסוריה ולנאום שם נגד ישראל, לתמוך בחיזבאללה ובחמאס, לשנוא כל דבר יהודי, ועם כל זה להשאר אזרח ישראלי, עם כל ההטבות הנלוות. הוא מסביר לכולם, בעברית משובחת באנגלית מנופחת ובערבית מצוחצחת, שישראל מנסה לפגוע בזכותו הדמוקרטית להביע את דעתו נגד הכיבוש. והוא צודק. לערבים יש זכות דמוקרטית לפרק את המדינה הזאת. הם לא חייבים שום דבר לציונות ולעם היהודי. הם יכולים ללבות את האש, להסית, להזדהות עם האוייב, להבאיש את ריחנו בעולם. זו דמוקרטיה. במקרה הכי גרוע היא יכולה להעמיד לדין כמה מנהיגים ובכך להפוך אותם ליותר פופולריים בציבור שלהם.
אבל עובדה היא שעד לאחרונה הם לא הרבו לשתמש בזכות הזאת. ערביי ישראל לא רוצים להיות נתיניו של יאסר ערפאת או של בשאר אסד. הם לא נורא אוהבים את העם היהודי, אבל טוב להם במדינת ישראל הדמוקרטית. הם יודעים שבשום מקום, בכל עשרים ושתיים מדינות העולם הערבי, אין מידה כזאת של חופש ושוויון כמו שיש להם. הם לא מאמינים לביילינים שלהם שמבטיחים להם שכאילו אפשר גם ליהנות מזכויות אזרח במדינת ישראל וגם להביע תמיכה באויביה המרים ביותר. הם מבינים שזה לא הגיוני ולא יכול להחזיק מעמד. הם חוששים שהאש תצא משליטה שלהם ושלנו, ותשרוף את כל היער. אבל ככל שאנחנו יותר ויותר מאמינים להבטחות השוא של הביילינים שלנו, כך הם יותר ויותר מאמינים לשלהם.
באוקטובר שעבר פרץ מרד ערבי בישראל. זו לא היתה מחאה אזרחית ולא הפגנות ולא הבעת עמדה. אנשים נהרגו, רכוש עלה באש, המון אלים כבש צמתים ושיתק את התנועה הארצית. המנהיגות הערבית איבדה לחלוטין את השליטה על הציבור ועל הארועים, ובמקומה התחילה לצמוח מנהיגות אינתיפדה מהסוג המוכר לנו משנות ה-80 ביהודה ושומרון. זה היה מרד. היינו קרובים מאוד לתוהו ובוהו ולפרוץ מעשי איבה מזויינים בין אזרחים משני העמים בכל רחבי הארץ. ממשלת ברק התעשתה והבחינה בסכנה בדקה ה-90. משטרת ישראל בראשות יהודה וילק ואליק רון עצרו את המגפה והצילו את המדינה. הרחוב הערבי התאבל על מתיו וגם נשם לרווחה. מבחינתו זה היה יכול להתגלגל, ועדיין יכול להתגלגל, לחיים תחת עוצר, לגדרות הפרדה, להרוגים ופצועים מדי יום, לכדור שלג שסופו הפרדה מדינית בין הערבים לבין מדינת ישראל. כל אזרח ערבי הבין שעמדנו על סף התהום.
והנה הוא רואה שמדינת ישראל לוקחת את גיבוריה ומנהיגיה ומושיבה אותם על ספסל הנאשמים. אז למה לא לבוא לחצר בית המשפט עם דגל של סוריה ולהריע לחיזבאללה? אחת משתיים או שהיהודים השתגעו והחליטו להתאבד ואז כדאי להתחיל להיות בצד המנצח, או שצודקים הביילינים מהמלין ואין מה לדאוג. לדמוקרטיה יש חוזק אינסופי, השלום חייב לבוא, המציאות לא קובעת, חשובים רק המודלים והתיאוריות, ואל תדאגו, אנחנו נהרוס הכל אבל יהיה בסדר.
==========
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעתון ידיעות אחרונות בי"ז אדר תשס"ב.
ברק ידע שאסור להקים את הוועדה הזאת. הוא ידע שהוא מושיב שם על ספסל הנאשמים את המדינה ואת המשטרה, את ממשלתו ואת עצמו. הוא ידע ששום ועדת חקירה בישראל לא יכולה להרשות לעצמה לעצור בשין גימל ולהוציא את הדרג המדיני נקי. הוא אמר יותר מפעם אחת שהוא נחוש בדעתו שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית. הוא ידע בוודאות שזה לא יועיל ליחסי יהודים-ערבים, אלא רק ילבה את האש, והוא ידע גם שזה לא יביא לו את הקול הערבי בבחירות. הוא ידע שבשום אופן אסור לשמוע ליוסי ביילין, החלילן המקסים מהמלין, שתמיד, אבל תמיד, מוביל לאבדון את כל מי שהולך אחריו.
אבל החלילן ניגן וניגן, והביט בו בעיניו היפות והאידיאליסטיות, וכמו תמיד הבטיח הבטחות כל כך יפות וכל כך חסרות שחר. עד שברגע אחד של חולשה, אהוד ברק מהסרבל הלבן על כנף הסבנה, האיש המביט ללבן שבעיניים, נפתה להיות הפתי המאמין. ביילין הבטיח לו שהקמת ועדת החקירה תשקם את היחסים עם הרחוב הערבי, הערבים יבואו בהמוניהם לקלפי להצביע בעד מחנה השלום, ברק ייבחר לעוד קדנציה, ויחד עם ערביי ישראל הוא יבנה גשר של לבבות ושל תקוה אל יאסר ערפאת. יוסי ביילין לא קיבל השבוע מכתב אזהרה. הוא תמיד יוצא יבש.
ובאותו שבוע עזמי בשארה עושה מאתנו קרקס, וצריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקשר. הוא מביא לבית המשפט "משקיפים" מאירופה, שיבואו לבדוק את כשרות הדמוקרטיה שלנו. הוא אוסף בחוץ המון נלהב שמריע ומניף דגלי סוריה ופלשתין בחצר בית המשפט הישראלי. הוא הביילין שלהם. הוא מבטיח להם שאפשר לנסוע לסוריה ולנאום שם נגד ישראל, לתמוך בחיזבאללה ובחמאס, לשנוא כל דבר יהודי, ועם כל זה להשאר אזרח ישראלי, עם כל ההטבות הנלוות. הוא מסביר לכולם, בעברית משובחת באנגלית מנופחת ובערבית מצוחצחת, שישראל מנסה לפגוע בזכותו הדמוקרטית להביע את דעתו נגד הכיבוש. והוא צודק. לערבים יש זכות דמוקרטית לפרק את המדינה הזאת. הם לא חייבים שום דבר לציונות ולעם היהודי. הם יכולים ללבות את האש, להסית, להזדהות עם האוייב, להבאיש את ריחנו בעולם. זו דמוקרטיה. במקרה הכי גרוע היא יכולה להעמיד לדין כמה מנהיגים ובכך להפוך אותם ליותר פופולריים בציבור שלהם.
אבל עובדה היא שעד לאחרונה הם לא הרבו לשתמש בזכות הזאת. ערביי ישראל לא רוצים להיות נתיניו של יאסר ערפאת או של בשאר אסד. הם לא נורא אוהבים את העם היהודי, אבל טוב להם במדינת ישראל הדמוקרטית. הם יודעים שבשום מקום, בכל עשרים ושתיים מדינות העולם הערבי, אין מידה כזאת של חופש ושוויון כמו שיש להם. הם לא מאמינים לביילינים שלהם שמבטיחים להם שכאילו אפשר גם ליהנות מזכויות אזרח במדינת ישראל וגם להביע תמיכה באויביה המרים ביותר. הם מבינים שזה לא הגיוני ולא יכול להחזיק מעמד. הם חוששים שהאש תצא משליטה שלהם ושלנו, ותשרוף את כל היער. אבל ככל שאנחנו יותר ויותר מאמינים להבטחות השוא של הביילינים שלנו, כך הם יותר ויותר מאמינים לשלהם.
באוקטובר שעבר פרץ מרד ערבי בישראל. זו לא היתה מחאה אזרחית ולא הפגנות ולא הבעת עמדה. אנשים נהרגו, רכוש עלה באש, המון אלים כבש צמתים ושיתק את התנועה הארצית. המנהיגות הערבית איבדה לחלוטין את השליטה על הציבור ועל הארועים, ובמקומה התחילה לצמוח מנהיגות אינתיפדה מהסוג המוכר לנו משנות ה-80 ביהודה ושומרון. זה היה מרד. היינו קרובים מאוד לתוהו ובוהו ולפרוץ מעשי איבה מזויינים בין אזרחים משני העמים בכל רחבי הארץ. ממשלת ברק התעשתה והבחינה בסכנה בדקה ה-90. משטרת ישראל בראשות יהודה וילק ואליק רון עצרו את המגפה והצילו את המדינה. הרחוב הערבי התאבל על מתיו וגם נשם לרווחה. מבחינתו זה היה יכול להתגלגל, ועדיין יכול להתגלגל, לחיים תחת עוצר, לגדרות הפרדה, להרוגים ופצועים מדי יום, לכדור שלג שסופו הפרדה מדינית בין הערבים לבין מדינת ישראל. כל אזרח ערבי הבין שעמדנו על סף התהום.
והנה הוא רואה שמדינת ישראל לוקחת את גיבוריה ומנהיגיה ומושיבה אותם על ספסל הנאשמים. אז למה לא לבוא לחצר בית המשפט עם דגל של סוריה ולהריע לחיזבאללה? אחת משתיים או שהיהודים השתגעו והחליטו להתאבד ואז כדאי להתחיל להיות בצד המנצח, או שצודקים הביילינים מהמלין ואין מה לדאוג. לדמוקרטיה יש חוזק אינסופי, השלום חייב לבוא, המציאות לא קובעת, חשובים רק המודלים והתיאוריות, ואל תדאגו, אנחנו נהרוס הכל אבל יהיה בסדר.
==========
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעתון ידיעות אחרונות בי"ז אדר תשס"ב.