הסטטיסטיקאים של השכול מנו במוצאי שבת את החלל ה-300 באינתיפאדת אל אקצה. על אף שאין קריטריונים סטטיסטיים להערכת טעם מותם של החללים אפשר לקבוע שכמעט כולם מתו לשווא. הם לא היו קרבנות שלום, כי אין שלום, והם גם לא ציוו לנו במותם את הנצחון, כי אין מלחמה. מאז פרוץ האינתיפאדה התכנס המטבחון המדיני למאות ישיבות חירום, ובכל פעם הוחלט מחדש לא להשיב במלחמה על מלחמה.
כמות גדולה כזו של הרוגים יכלה להיות מחיר הנצחון, אילו בחרה ישראל להילחם, אך היא בוזבזה על הבלגה ומגננה. חייהם קופדו ברחוב, באוטובוס, באולם שמחות, במחסומים צבאיים מגושמים, בלי טעם ובלי תכלית.
כדי להעריך את עומק הבזבוז צריך לעצום רגע עיניים ולדמיין התגלגלות אחרת של מהלך העניינים. בואו נניח, שמיד עם פרוץ הקרבות, היתה ישראל גובה מערפאת את מחיר שבירתם של כללי אוסלו, ונכנסת לשטח איי בכל הכוח. אגב, אהוד ברק איים לעשות זאת כשהגיש לערפאת אולטימטום של 48 שעות להפסיק את האש. אילו מומש אז האולטימטום, היה צה"ל מרוצץ במהירות את מפרקתו של הצבא הפלשתיני. כושר הלחימה העלוב של גיבורי פלשתין במחנה בלאטה, מוכיח שאין להם סיכוי בעימות חזיתי עם כוחותינו. הם מתאבדים מצטיינים, אבל לוחמים עלובים.
סביר להניח שמבצע נרחב כזה היה עולה לנו עשרות הרוגים, אולי אפילו מאה הרוגים, אבל הרבה פחות הרוגים מאלה שנהרגו בינתיים לשווא. כיוון שממשלת ברק סירבה להקריב מחיר דמים מסויים למען הנצחון, משלמת עכשיו ישראל את המחיר הנורא של ההפסד.
גם ממשלת שרון מסרבת לנצח. כששרון נבחר לראשות-ממשלה היתה בציבור מוכנות נפשית לפעולה צבאית מקפת, שאמנם תעלה קרבנות, אך תבלום את הגאות המתמדת של נהרות הדם ברחובותינו. אפילו הפלשתינים היו משוכנעים שפעולה כזאת בוא תבוא, וחלקם כבר תפר לקראתה דגלים לבנים. אבל כששום דבר רע משמעותי לא אונה להם, התעצמה הקזת הדמים בצידנו. ילדים יהודיים נטבחים ככבשים בירושלים מפני שממשלתם נמנעה עד כה מלהטיל על צה"ל את משימת טיהור רמאללה.
ווינסטון צ'רצ'יל הבין בביטחון לא פחות משמעון פרס, והוא כבר קבע, ש"אין כל גדולה בדחיית מלחמה לשנה אחת, אם בסופו של דבר היא תהיה מלחמה גרועה הרבה יותר". מי שלא רוצה להידרדר כאן למלחמה גרועה הרבה יותר, מי שלא רוצה למנות בהקדם את החלל ה-600, חייב לתמוך בהכרזת מלחמה כוללת עכשיו על הפלשתינים. טוב מאוחר מלעולם לא.
הפעולות בשכם ובג'נין יכולות לשמש מודל למה שאפשר וצריך לעשות בכל ערי יש"ע. הן היו יעילות מאוד. נפילתם של שני חיילינו, והעובדה שערפאת הצליח לרצוח בנו גם אחריהן, אינה גורעת מיעילותן. נצחון במלחמה מורכב מסידרת קרבות ארוכה, יקרת מחיר. אין מלחמות שמוכרעות בפעולה אחת ובאפס נפגעים. אם לא מרימים ידים באמצע, ולא נכנסים לשיתוק אחרי כל כשלון, מגיעה בסוף השעה שבה מניח האויב את נשקו. הוא לא נמר, כפי שכבר נאמר השבוע, הוא חתול.
===========
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
כמות גדולה כזו של הרוגים יכלה להיות מחיר הנצחון, אילו בחרה ישראל להילחם, אך היא בוזבזה על הבלגה ומגננה. חייהם קופדו ברחוב, באוטובוס, באולם שמחות, במחסומים צבאיים מגושמים, בלי טעם ובלי תכלית.
כדי להעריך את עומק הבזבוז צריך לעצום רגע עיניים ולדמיין התגלגלות אחרת של מהלך העניינים. בואו נניח, שמיד עם פרוץ הקרבות, היתה ישראל גובה מערפאת את מחיר שבירתם של כללי אוסלו, ונכנסת לשטח איי בכל הכוח. אגב, אהוד ברק איים לעשות זאת כשהגיש לערפאת אולטימטום של 48 שעות להפסיק את האש. אילו מומש אז האולטימטום, היה צה"ל מרוצץ במהירות את מפרקתו של הצבא הפלשתיני. כושר הלחימה העלוב של גיבורי פלשתין במחנה בלאטה, מוכיח שאין להם סיכוי בעימות חזיתי עם כוחותינו. הם מתאבדים מצטיינים, אבל לוחמים עלובים.
סביר להניח שמבצע נרחב כזה היה עולה לנו עשרות הרוגים, אולי אפילו מאה הרוגים, אבל הרבה פחות הרוגים מאלה שנהרגו בינתיים לשווא. כיוון שממשלת ברק סירבה להקריב מחיר דמים מסויים למען הנצחון, משלמת עכשיו ישראל את המחיר הנורא של ההפסד.
גם ממשלת שרון מסרבת לנצח. כששרון נבחר לראשות-ממשלה היתה בציבור מוכנות נפשית לפעולה צבאית מקפת, שאמנם תעלה קרבנות, אך תבלום את הגאות המתמדת של נהרות הדם ברחובותינו. אפילו הפלשתינים היו משוכנעים שפעולה כזאת בוא תבוא, וחלקם כבר תפר לקראתה דגלים לבנים. אבל כששום דבר רע משמעותי לא אונה להם, התעצמה הקזת הדמים בצידנו. ילדים יהודיים נטבחים ככבשים בירושלים מפני שממשלתם נמנעה עד כה מלהטיל על צה"ל את משימת טיהור רמאללה.
ווינסטון צ'רצ'יל הבין בביטחון לא פחות משמעון פרס, והוא כבר קבע, ש"אין כל גדולה בדחיית מלחמה לשנה אחת, אם בסופו של דבר היא תהיה מלחמה גרועה הרבה יותר". מי שלא רוצה להידרדר כאן למלחמה גרועה הרבה יותר, מי שלא רוצה למנות בהקדם את החלל ה-600, חייב לתמוך בהכרזת מלחמה כוללת עכשיו על הפלשתינים. טוב מאוחר מלעולם לא.
הפעולות בשכם ובג'נין יכולות לשמש מודל למה שאפשר וצריך לעשות בכל ערי יש"ע. הן היו יעילות מאוד. נפילתם של שני חיילינו, והעובדה שערפאת הצליח לרצוח בנו גם אחריהן, אינה גורעת מיעילותן. נצחון במלחמה מורכב מסידרת קרבות ארוכה, יקרת מחיר. אין מלחמות שמוכרעות בפעולה אחת ובאפס נפגעים. אם לא מרימים ידים באמצע, ולא נכנסים לשיתוק אחרי כל כשלון, מגיעה בסוף השעה שבה מניח האויב את נשקו. הוא לא נמר, כפי שכבר נאמר השבוע, הוא חתול.
===========
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.