קולין פאוול שלח לשרון רמז עבה מאוד, ושרון לא הבין. לא תוכל לפתור את הבעיה, אמר פאוול בלשון סגינהור, על ידי כך שתכריז מלחמה על הפלשתינים ותראה להם מי יכול להרוג יותר אנשים. במילים אחרות: לא תוכל לפתור את בעיית הטרור על ידי כך שתתחיל לעשות לסביבתו של ערפאת מה שאנחנו עשינו לסביבתו של בן-לאדן, שזו לדעתנו הדרך היחידה להלחם בטרור. מי שהתרשם שיש במשפט האחרון איזו סתירה לוגית או חוסר הגיון פנימי, הבין את פאוול נכון. תתעוררו סוף סוף, הוא אומר, תכריזו מלחמה על המנוולים, ותהרגו את הטרור הזה לפני שהוא יהרוג אתכם. ותסלחו לנו שלא נוכל לתמוך בכם בגלוי בזמן שאתם עושים את זה, כי יש לנו כל מיני מחוייבויות גלובליות. בגדול אתם הרי יודעים שאנחנו איתכם.
לשכת שרון לא הבינה. יצאה משם תגובה מבוהלת שמבהירה שמעולם לא הכרזנו מלחמה על הפלשתינים, וכל מה שאנחנו עושים הוא מלחמה בארגוני טרור במסגרת זכותנו להגנה עצמית. זה נכון, וזו הנוסחה שמובילה אותנו בוודאות לתבוסה. אמריקה לא יצאה לחפש את בן לאדן בפינצטה, ולסכל אותו סיכול ממוקד. היא מוטטה לחלוטין את המשטר של המדינה שנתנה מחסה לטרור ויצרה הרתעה מפחידה מאוד כנגד כל משטר אחר שיקום וכנגד כל משטר בסביבה, שחשב אולי לארח אצלו חלק קטן של ארגון טרור אנטי אמריקני. ארה"ב עדיין לא גמרה את המלאכה ולא פתרה את הבעיה, והיא יודעת שגם אחרי שתיגמר המלחמה הבעיה לא תעלם, וצריך יהיה לחזור ולהתמודד איתה מדי כמה שנים מחדש. אבל היא הצילה את אזרחיה מחיים של פצצות מתפוצצות ברחובות כל יום וחוסר ביטחון כרוני. כל אמריקני הבין שזה הגורל שהיה צפוי לו אילו לא הגיבה אמריקה את התגובה הנקמנית והאכזרית שהגיבה. ארה"ב יצאה להציל את אזרחיה מגורלנו.
לא צריך להכריז מלחמה על הפלשתינים כי הם כבר הכריזו מלחמה עלינו, אבל פאוול רומז שבכל זאת כדאי להכריז. שהדברים לא יהיו מטושטשים. לא מלחמה בטרור, אלא מלחמה בפלשתינים. זה לא שינוי במצב, זה המצב כבר מזמן, אבל אם לא רוצים ללכת לאיבוד כדאי לקרוא לילד בשמו. זו מלחמה, וכמו שהיו ויהיו רוב המלחמות בתולדות האדם, היא מלחמה בין שני עמים. העם הפלשתיני הכריז עלינו מלחמה, והעם הפלשתיני כולו תומך בה בהתלהבות ומגוייס אליה בכל מאודו. מולו עומדים אנחנו - העם הישראלי, ואין לנו ברירה אלא להלחם. עם כל הכבוד לצה"ל הכירורגי, אי אפשר לנצח מלחמה בפינצטה. מלחמה היא עניין עיוור, קולקטיבי, מכאיב מאוד וגורם סבל קשה גם לאוכלוסיה האזרחית. כך היה בכל המלחמות בהיסטוריה, ומי שפותח במלחמה צריך לדעת את זה. אין מלחמות לוקסוס ואין הנחות ומבצעי סוף העונה. מלחמה היא עסק מכוער ורע ומלא אי צדק ואכזריות, גם אם היא מלחמה צודקת. לכן צריך לעשות הכל כדי למנוע מלחמה, ואם היא כבר פרצה צריך לעשות הכל כדי שהיא תהיה קצרה ומכריעה.
כלפי האוכלוסיה האזרחית במלחמה עם הפלשתינים אין צורך שנהיה אכזריים כמו האמריקנים באפגניסטן, שעקרו מבתיהם והפכו לפליטים קרוב למיליון בני אדם, שבמקרה ידוע אחד שרפו עד היסוד בית מלון שלם והרגו בו כמאתיים איש כדי לפגוע במחבל מסויים ששהה שם. שעודדו טבח של אנשי אל-קעידה לאלפיהם, הם ובני ביתם. אין צורך בכל זה. אבל יש בהחלט צורך במידה לא קטנה של אכזריות ואטימת הלב. יש צורך במצור, בשיבוש עמוק של החיים האזרחיים, בסגירת ברזים של דלק, של חשמל, של תקשורת, של תחבורה, בהריסת תשתיות ובתים, בזריעת ייאוש. עד שתימאס להם המלחמה, עד שהרחוב יאשים את ערפאת בסיבלו וידרוש ממנו להפסיק, עד שהשאהידים ובני משפחותיהם יהיו שנואים על סביבתם, וייחשבו לגורמי צרות והורסי החיים הפלשתינים. בלי המידה הזו של אכזריות, יתפוצצו כאן פצצות ויפלו מגדלים, והחיים שלנו יהיו חיי יגון ולוויות, שנים על שנים, לפני ואחרי כל נסיגה, מעל ומתחת לכל גדר.
אין דבר אנכרוניסטי ובלתי רלוונטי יותר מן הוויכוח בשאלה האם יש פתרון צבאי. זה ויכוח מהכותרות של שלשום. הבעיה עכשיו היא שאין פתרון מדיני. לא פתרון ולא מתווה ולא אופק ולא דופק. שום כלום. יש רק מלחמה שלא אנחנו פתחנו בה ולא אנחנו יכולים לסגור אותה. הדבר היחיד שבידינו לעשות הוא להלחם וללחוץ על הרחוב הפלשתיני האזרחי, עד שיתייאש וידרוש בזעם מהמנהיגות שלו להפסיק את האש ללא תנאים.
==========
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "ידיעות" בכ"ד אדר תשס"ב.
לשכת שרון לא הבינה. יצאה משם תגובה מבוהלת שמבהירה שמעולם לא הכרזנו מלחמה על הפלשתינים, וכל מה שאנחנו עושים הוא מלחמה בארגוני טרור במסגרת זכותנו להגנה עצמית. זה נכון, וזו הנוסחה שמובילה אותנו בוודאות לתבוסה. אמריקה לא יצאה לחפש את בן לאדן בפינצטה, ולסכל אותו סיכול ממוקד. היא מוטטה לחלוטין את המשטר של המדינה שנתנה מחסה לטרור ויצרה הרתעה מפחידה מאוד כנגד כל משטר אחר שיקום וכנגד כל משטר בסביבה, שחשב אולי לארח אצלו חלק קטן של ארגון טרור אנטי אמריקני. ארה"ב עדיין לא גמרה את המלאכה ולא פתרה את הבעיה, והיא יודעת שגם אחרי שתיגמר המלחמה הבעיה לא תעלם, וצריך יהיה לחזור ולהתמודד איתה מדי כמה שנים מחדש. אבל היא הצילה את אזרחיה מחיים של פצצות מתפוצצות ברחובות כל יום וחוסר ביטחון כרוני. כל אמריקני הבין שזה הגורל שהיה צפוי לו אילו לא הגיבה אמריקה את התגובה הנקמנית והאכזרית שהגיבה. ארה"ב יצאה להציל את אזרחיה מגורלנו.
לא צריך להכריז מלחמה על הפלשתינים כי הם כבר הכריזו מלחמה עלינו, אבל פאוול רומז שבכל זאת כדאי להכריז. שהדברים לא יהיו מטושטשים. לא מלחמה בטרור, אלא מלחמה בפלשתינים. זה לא שינוי במצב, זה המצב כבר מזמן, אבל אם לא רוצים ללכת לאיבוד כדאי לקרוא לילד בשמו. זו מלחמה, וכמו שהיו ויהיו רוב המלחמות בתולדות האדם, היא מלחמה בין שני עמים. העם הפלשתיני הכריז עלינו מלחמה, והעם הפלשתיני כולו תומך בה בהתלהבות ומגוייס אליה בכל מאודו. מולו עומדים אנחנו - העם הישראלי, ואין לנו ברירה אלא להלחם. עם כל הכבוד לצה"ל הכירורגי, אי אפשר לנצח מלחמה בפינצטה. מלחמה היא עניין עיוור, קולקטיבי, מכאיב מאוד וגורם סבל קשה גם לאוכלוסיה האזרחית. כך היה בכל המלחמות בהיסטוריה, ומי שפותח במלחמה צריך לדעת את זה. אין מלחמות לוקסוס ואין הנחות ומבצעי סוף העונה. מלחמה היא עסק מכוער ורע ומלא אי צדק ואכזריות, גם אם היא מלחמה צודקת. לכן צריך לעשות הכל כדי למנוע מלחמה, ואם היא כבר פרצה צריך לעשות הכל כדי שהיא תהיה קצרה ומכריעה.
כלפי האוכלוסיה האזרחית במלחמה עם הפלשתינים אין צורך שנהיה אכזריים כמו האמריקנים באפגניסטן, שעקרו מבתיהם והפכו לפליטים קרוב למיליון בני אדם, שבמקרה ידוע אחד שרפו עד היסוד בית מלון שלם והרגו בו כמאתיים איש כדי לפגוע במחבל מסויים ששהה שם. שעודדו טבח של אנשי אל-קעידה לאלפיהם, הם ובני ביתם. אין צורך בכל זה. אבל יש בהחלט צורך במידה לא קטנה של אכזריות ואטימת הלב. יש צורך במצור, בשיבוש עמוק של החיים האזרחיים, בסגירת ברזים של דלק, של חשמל, של תקשורת, של תחבורה, בהריסת תשתיות ובתים, בזריעת ייאוש. עד שתימאס להם המלחמה, עד שהרחוב יאשים את ערפאת בסיבלו וידרוש ממנו להפסיק, עד שהשאהידים ובני משפחותיהם יהיו שנואים על סביבתם, וייחשבו לגורמי צרות והורסי החיים הפלשתינים. בלי המידה הזו של אכזריות, יתפוצצו כאן פצצות ויפלו מגדלים, והחיים שלנו יהיו חיי יגון ולוויות, שנים על שנים, לפני ואחרי כל נסיגה, מעל ומתחת לכל גדר.
אין דבר אנכרוניסטי ובלתי רלוונטי יותר מן הוויכוח בשאלה האם יש פתרון צבאי. זה ויכוח מהכותרות של שלשום. הבעיה עכשיו היא שאין פתרון מדיני. לא פתרון ולא מתווה ולא אופק ולא דופק. שום כלום. יש רק מלחמה שלא אנחנו פתחנו בה ולא אנחנו יכולים לסגור אותה. הדבר היחיד שבידינו לעשות הוא להלחם וללחוץ על הרחוב הפלשתיני האזרחי, עד שיתייאש וידרוש בזעם מהמנהיגות שלו להפסיק את האש ללא תנאים.
==========
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "ידיעות" בכ"ד אדר תשס"ב.