נכון, יש הגיון טקטי בוויתור של שרון על שבעת ימי השקט. נדיבות מדינית בעת הזאת עשויה להקל מעליו לחצים בינלאומיים ולרכך את הדימוי הקלגסי שגורמות לו פעולות צה"ל במחנות הטרור ביש"ע. נכונותו למשא ומתן תחת אש תקזז את רושם מותם של עשרות פלשתינים מאש כוחותינו. הוא שוב יצטייר כמנהיג שקול, שוחר הסדרים.
גם בעצם הוויתור יש הגיון. דרישת שרון לשבעת ימי שקט היתה נגועה בקטנוניות ובערמומיות. אילו הוא תבע שבע שנות שקט, כולם היו מבינים שישראל איבדה כל אמון בפלשתינים ושמנקודת מבטה אין טעם בהסכם נוסף איתם לפני גלישת הכינרת על גדותיה. אבל כשהוא תבע שבוע שקט בלבד היה ברור שמדובר בתרגיל התחמקות. לכן לא נגרם אסון מדיני מהחלטתו לוותר על התרגיל, לכבוד המתווך זיני, ולדבר עם הרוצחים תוך כדי אש והלוויות. פרס, פואד ואפילו עומרי ממילא דיברו איתם רוב הזמן.
הנזק האמיתי בהתקפלות של שרון הוא הפגיעה האנושה באמינותם של ראשי ממשלה בישראל. במשך חודשים רבים שמע הציבור את שרון מכריז בטון נחרץ, חד משמעי, שלא יהיה משא-ומתן אם לא ישתרר שקט מוחלט במשך שבעה ימים. כל יהבו הושלך על העיקרון הזה. הוא יצר רושם שאפילו תכבה השמש לפתע, ייאלץ ערפאת לנצור את אישו לשבעה ימים בטרם תתרצה ממשלת ישראל לשאת ולתת איתו. והנה, פתאום, יש מדיניות חדשה של משא-ומתן אינטנסיבי תחת אש כבדה. נדרנא לא נדרי, אסרנא לא אסרי, שבועתנא לא שבועות.
כבר התרגלנו שפוליטיקאים מבטיחים כל מיני הבטחות ולא מקיימים, כבר למדנו שאין הרבה קשר בין היצע הסחורות שלהם ערב הבחירות לבין יכולתם השיווקית אחרי סגירת הקלפיות, אבל עכשיו אנחנו עדים לשיא זילות חדש של האמירה המנהיגותית כאן. ראש ממשלה התחייב נחרצות למדיניות מסויימת, קבל עם ועולם, וברגע של משבר זרק אותה לפח והתחיל לבצע מדיניות הפוכה.
אפילו אלה שמתענגים על המהפך הזה, כמעט כפי שהם מתענגים על היוזמה הסעודית החדשה, אמורים להיות מודאגים מהשלכות הזיגזג של שרון על אמון העם במנהיגיו. שרון הוא ראש הממשלה הרביעי בתוך עשור שמזגזג בזווית של 180 מעלות. קדמו לו רבין, נתניהו וברק. הראשון הבטיח לא לדבר עם אש"ף ולא להפקיר את רמת הגולן, השני התחייב לשמור על חברון, והשלישי נשבע אמונים לשלמות ירושלים ולשלום בית-אל. מי יאמין מחר למלה של ראשי ממשלות? מי יתרשם מהן צדקם?
שורש הרע הוא הסגידה לפרגמטיות. מעצבי דעת הקהל כאן מריעים בהתמדה לכל מנהיג המשליך מאחורי גוו את עקרונותיו משכבר הימים כדי לקדם בסנטימטר או שניים תהליך מדיני כלשהו. הם קורעים לגזרים פרנסי ציבור, בעיקר מהימין, שמתעקשים להיצמד למשנתם הישנה. כך הגענו למצב שבו עקרונות קדושים תקפים לשעתיים בלבד ומועד התפוגה של שבועות נצח הוא בערך שבוע. הכל כפוף לסקרים, לשגעונות התקשורת ולמצב הרוח של האמריקנים. מי שנכספה נפשו למנהיג אמין, למדינאי שמלה אצלו זה מלה, אנוס לכתת היום רגליו ללשכת ערפאת ברמאללה.
==============
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
גם בעצם הוויתור יש הגיון. דרישת שרון לשבעת ימי שקט היתה נגועה בקטנוניות ובערמומיות. אילו הוא תבע שבע שנות שקט, כולם היו מבינים שישראל איבדה כל אמון בפלשתינים ושמנקודת מבטה אין טעם בהסכם נוסף איתם לפני גלישת הכינרת על גדותיה. אבל כשהוא תבע שבוע שקט בלבד היה ברור שמדובר בתרגיל התחמקות. לכן לא נגרם אסון מדיני מהחלטתו לוותר על התרגיל, לכבוד המתווך זיני, ולדבר עם הרוצחים תוך כדי אש והלוויות. פרס, פואד ואפילו עומרי ממילא דיברו איתם רוב הזמן.
הנזק האמיתי בהתקפלות של שרון הוא הפגיעה האנושה באמינותם של ראשי ממשלה בישראל. במשך חודשים רבים שמע הציבור את שרון מכריז בטון נחרץ, חד משמעי, שלא יהיה משא-ומתן אם לא ישתרר שקט מוחלט במשך שבעה ימים. כל יהבו הושלך על העיקרון הזה. הוא יצר רושם שאפילו תכבה השמש לפתע, ייאלץ ערפאת לנצור את אישו לשבעה ימים בטרם תתרצה ממשלת ישראל לשאת ולתת איתו. והנה, פתאום, יש מדיניות חדשה של משא-ומתן אינטנסיבי תחת אש כבדה. נדרנא לא נדרי, אסרנא לא אסרי, שבועתנא לא שבועות.
כבר התרגלנו שפוליטיקאים מבטיחים כל מיני הבטחות ולא מקיימים, כבר למדנו שאין הרבה קשר בין היצע הסחורות שלהם ערב הבחירות לבין יכולתם השיווקית אחרי סגירת הקלפיות, אבל עכשיו אנחנו עדים לשיא זילות חדש של האמירה המנהיגותית כאן. ראש ממשלה התחייב נחרצות למדיניות מסויימת, קבל עם ועולם, וברגע של משבר זרק אותה לפח והתחיל לבצע מדיניות הפוכה.
אפילו אלה שמתענגים על המהפך הזה, כמעט כפי שהם מתענגים על היוזמה הסעודית החדשה, אמורים להיות מודאגים מהשלכות הזיגזג של שרון על אמון העם במנהיגיו. שרון הוא ראש הממשלה הרביעי בתוך עשור שמזגזג בזווית של 180 מעלות. קדמו לו רבין, נתניהו וברק. הראשון הבטיח לא לדבר עם אש"ף ולא להפקיר את רמת הגולן, השני התחייב לשמור על חברון, והשלישי נשבע אמונים לשלמות ירושלים ולשלום בית-אל. מי יאמין מחר למלה של ראשי ממשלות? מי יתרשם מהן צדקם?
שורש הרע הוא הסגידה לפרגמטיות. מעצבי דעת הקהל כאן מריעים בהתמדה לכל מנהיג המשליך מאחורי גוו את עקרונותיו משכבר הימים כדי לקדם בסנטימטר או שניים תהליך מדיני כלשהו. הם קורעים לגזרים פרנסי ציבור, בעיקר מהימין, שמתעקשים להיצמד למשנתם הישנה. כך הגענו למצב שבו עקרונות קדושים תקפים לשעתיים בלבד ומועד התפוגה של שבועות נצח הוא בערך שבוע. הכל כפוף לסקרים, לשגעונות התקשורת ולמצב הרוח של האמריקנים. מי שנכספה נפשו למנהיג אמין, למדינאי שמלה אצלו זה מלה, אנוס לכתת היום רגליו ללשכת ערפאת ברמאללה.
==============
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.