הפרישה של מפלגות האיחוד הלאומי וישראל ביתנו ,השלכותיה על ממשלת ישראל ודרכי התנהלותה , המלחמה של צה"ל במחבלים הם במוקד החדשות. אבל אני בחרתי הפעם לכתוב על התקשורת הישראלית ומלחמתה בעם היהודי.
אני יודע שטענות נגד התקשורת/תשקורת הישראלית, נשמעות כל הזמן אבל לאחרונה נחצו כל הקווים האדומים, אם בכלל סומנו אי-פעם קווים כאלה.
אילו נקלע זר לארצנו, חייזר, שאינו מצוי בנעשה במזרח התיכון ואינו בקי בנעשה כאן, והיה מעיין בעיתונות וצופה בטלוויזיה, היה מגיע למסקנה שזו תקשורת ערבית קיצונית אנטי יהודית ובודאי שייכת לאויב הפלסטיני. ה"אגף העברי" של תקשורת זו.
קיטונות הארס והשנאה ליהודים נשפכים מכל עמוד עיתון ומכל שידור ברדיו ובטלוויזיה.
אתה נתקל ברעל בכל מדור כולל במדורי החדשות, הדעות ,הכלכלה ,התרבות ואפילו הספורט.
בסיקור החדשות אין מסתפקים במסירת מידע, אלא ישר עוברים לפרשנות. אם הידיעה לא מסתדרת עם דעתם האישית והפוליטית, אמות מידה של שמאל קיצוני, מיד תוקפת התקשורת בכל עוצמתה, זה יכול להיות סיקור פעולה צבאית, החלטה מדינית או כל פעילות אחרת.
במלחמה הקשה שנכפתה עלינו, הפכו אנשי התקשורת את צה"ל לשק חבטות. התקשורת גייסה את ה"מומחים" שלה כדי להפיץ את המנטרה השקרית שאין פתרון צבאי לבעיית הטרור ומלחמת הגרילה של הערבים. כאשר בימים האחרונים צה"ל מוכיח שיכול הוא להילחם בערבים ולטהר את קיני הטרור, למרות ההפחדות על הדם הרב שעלול להישפך באם נכנס למחנות הפליטים, באה התקשורת שאינה יכולה להסכים עם ניתוץ מנטרות השמאל הקיצוני ונתפסת לנקודות שוליות, שמטרתן להשחיר את שמו של צה"ל. "קושרים למחבלים את העיניים", "כובלים את ידיהם, מטביעים מספרים" , רמזים נאלחים של דמיון חולני והשוואה מזוויעה לנאצים. מצטטים את רב המרצחים ערפאת במקום לבדוק ולהבין את הפעולות.
כנראה שלא נוח לתקשורת לראות את צה"ל מנצח ואת האויב הערבי מובס. לא נוח לה לראות את משלחי המתאבדים, את אלה שרוצחים מהמארב, עם ידיים מורמות, נכנעים ומשליחים את נשקם. נשק שנתן להם השמאל הקיצוני.
במקום לשבח את צה"ל, הם כותבים על "הגיגים" של חיילים שקשה להם לראות ערבים עם ידיים למעלה, שקשה להם להיכנס לבתים ולחפש נשק מאחורי רהיטים ועוד דברי הבל מפי "מקורות" או מפי חיילים בודדים שאולי גדלו בחממות השמאל הקיצוני.
במדינות דמוקרטיות לא פחות משלנו, נקראה התקשורת לשתף פעולה עם הממשלה בעת מלחמה. ראינו זאת כאשר בריטניה נלחמה בפוקלנד נגד ארגנטינה, שם הורשו העיתונאים לסקר רק את מה שהצבא החליט להראות להם. ראינו זאת במלחמת המפרץ, את צורת הסיקור ומסיבות העיתונאים מתוך מפקדת הכוחות הלוחמים. ורואים זאת עכשיו כאשר ארה"ב נלחמת בטאליבן באפגניסטן.
ואילו כאן כל הגבלה או מגבלה נתקלת בזעקות, הצלמים כאילו חייבים לעמוד מאחורי כל חייל, או דווקא ליד המחבל שיורה על חיילנו. כאן התקשורת תוקפת את מפקד הצבא, הרמטכ"ל, על כי הפך ל"סמן הימני", בודקת את דבריו גם בין השורות ומפרשת אותם כבקורת על ראש הממשלה ושר הביטחון. הכל כדי לסכסך, הכול כדי לפגוע תוך מלחמה במי שאינו מתיישר עם דעותיהם.
מבלי להכביר במילים על נושא כאוב זה שכולנו סובלים ממנו, חורקים שיניים אבל מבליגים, הגיעה השעה שנפעל.
יש לפתוח במאבק נגד התקשורת העוינת ונגד מרעילי דעת הקהל, שמחלישים את החוסן הלאומי שכה נחוץ בימים אלה. המאבק צריך להיות גם נקודתי ואישי. אם מותר להפגין מול בית ראש הממשלה, שרים ואנשי ציבור, מותר וחשוב גם להפגין מול בתי עיתונאים וכתבים. יש להתייצב במשמרות מחאה מול בתיהם, להניף שלטי מחאה נגדם באזור מגוריהם ולא להניח להם עד שיחדלו. יש להתייצב מול ביתם של כרמלה מנשה, רזי ברקאי, גבי גזית, בן כספית ויעל שטרנהל. והרשימה ארוכה. נפגין ונאמר להם די!
================
אל"מ (מיל.) משה לשם הוא יו"ר עמותת "שנית גמלא לא תיפול".
אני יודע שטענות נגד התקשורת/תשקורת הישראלית, נשמעות כל הזמן אבל לאחרונה נחצו כל הקווים האדומים, אם בכלל סומנו אי-פעם קווים כאלה.
אילו נקלע זר לארצנו, חייזר, שאינו מצוי בנעשה במזרח התיכון ואינו בקי בנעשה כאן, והיה מעיין בעיתונות וצופה בטלוויזיה, היה מגיע למסקנה שזו תקשורת ערבית קיצונית אנטי יהודית ובודאי שייכת לאויב הפלסטיני. ה"אגף העברי" של תקשורת זו.
קיטונות הארס והשנאה ליהודים נשפכים מכל עמוד עיתון ומכל שידור ברדיו ובטלוויזיה.
אתה נתקל ברעל בכל מדור כולל במדורי החדשות, הדעות ,הכלכלה ,התרבות ואפילו הספורט.
בסיקור החדשות אין מסתפקים במסירת מידע, אלא ישר עוברים לפרשנות. אם הידיעה לא מסתדרת עם דעתם האישית והפוליטית, אמות מידה של שמאל קיצוני, מיד תוקפת התקשורת בכל עוצמתה, זה יכול להיות סיקור פעולה צבאית, החלטה מדינית או כל פעילות אחרת.
במלחמה הקשה שנכפתה עלינו, הפכו אנשי התקשורת את צה"ל לשק חבטות. התקשורת גייסה את ה"מומחים" שלה כדי להפיץ את המנטרה השקרית שאין פתרון צבאי לבעיית הטרור ומלחמת הגרילה של הערבים. כאשר בימים האחרונים צה"ל מוכיח שיכול הוא להילחם בערבים ולטהר את קיני הטרור, למרות ההפחדות על הדם הרב שעלול להישפך באם נכנס למחנות הפליטים, באה התקשורת שאינה יכולה להסכים עם ניתוץ מנטרות השמאל הקיצוני ונתפסת לנקודות שוליות, שמטרתן להשחיר את שמו של צה"ל. "קושרים למחבלים את העיניים", "כובלים את ידיהם, מטביעים מספרים" , רמזים נאלחים של דמיון חולני והשוואה מזוויעה לנאצים. מצטטים את רב המרצחים ערפאת במקום לבדוק ולהבין את הפעולות.
כנראה שלא נוח לתקשורת לראות את צה"ל מנצח ואת האויב הערבי מובס. לא נוח לה לראות את משלחי המתאבדים, את אלה שרוצחים מהמארב, עם ידיים מורמות, נכנעים ומשליחים את נשקם. נשק שנתן להם השמאל הקיצוני.
במקום לשבח את צה"ל, הם כותבים על "הגיגים" של חיילים שקשה להם לראות ערבים עם ידיים למעלה, שקשה להם להיכנס לבתים ולחפש נשק מאחורי רהיטים ועוד דברי הבל מפי "מקורות" או מפי חיילים בודדים שאולי גדלו בחממות השמאל הקיצוני.
במדינות דמוקרטיות לא פחות משלנו, נקראה התקשורת לשתף פעולה עם הממשלה בעת מלחמה. ראינו זאת כאשר בריטניה נלחמה בפוקלנד נגד ארגנטינה, שם הורשו העיתונאים לסקר רק את מה שהצבא החליט להראות להם. ראינו זאת במלחמת המפרץ, את צורת הסיקור ומסיבות העיתונאים מתוך מפקדת הכוחות הלוחמים. ורואים זאת עכשיו כאשר ארה"ב נלחמת בטאליבן באפגניסטן.
ואילו כאן כל הגבלה או מגבלה נתקלת בזעקות, הצלמים כאילו חייבים לעמוד מאחורי כל חייל, או דווקא ליד המחבל שיורה על חיילנו. כאן התקשורת תוקפת את מפקד הצבא, הרמטכ"ל, על כי הפך ל"סמן הימני", בודקת את דבריו גם בין השורות ומפרשת אותם כבקורת על ראש הממשלה ושר הביטחון. הכל כדי לסכסך, הכול כדי לפגוע תוך מלחמה במי שאינו מתיישר עם דעותיהם.
מבלי להכביר במילים על נושא כאוב זה שכולנו סובלים ממנו, חורקים שיניים אבל מבליגים, הגיעה השעה שנפעל.
יש לפתוח במאבק נגד התקשורת העוינת ונגד מרעילי דעת הקהל, שמחלישים את החוסן הלאומי שכה נחוץ בימים אלה. המאבק צריך להיות גם נקודתי ואישי. אם מותר להפגין מול בית ראש הממשלה, שרים ואנשי ציבור, מותר וחשוב גם להפגין מול בתי עיתונאים וכתבים. יש להתייצב במשמרות מחאה מול בתיהם, להניף שלטי מחאה נגדם באזור מגוריהם ולא להניח להם עד שיחדלו. יש להתייצב מול ביתם של כרמלה מנשה, רזי ברקאי, גבי גזית, בן כספית ויעל שטרנהל. והרשימה ארוכה. נפגין ונאמר להם די!
================
אל"מ (מיל.) משה לשם הוא יו"ר עמותת "שנית גמלא לא תיפול".