מה לעזאזל רוצה מאתנו הערפאת הזה, הוא וכל עמו. על מה הם מתפוצצים בבתי הקפה שלנו, מה הם חושבים שהם ישיגו בזה? זו לא באמת מלחמה לעצמאות וסיום הכיבוש, כי את שני הדברים האלה הציע להם אהוד ברק, והם דחו את ההצעה ובדיוק אז פתחו בכל הגיהינום הזה. האם הם טיפשים עד כדי להאמין שבגלל הפיגועים אנחנו נסכים ל"זכות השיבה"? לא, הם לא טיפשים. הם הרי יודעים למה הם דורשים את זה, והם יודעים שגם אנחנו יודעים.
למה הם לא לקחו את מה שברק הציע להם? הרי הם יכלו לקבל את זה, ולהמשיך אחר כך לדרוש עוד. הרי את כל מה שהם יכולים להשיג במלחמה הם יכלו להשיג גם בלי מלחמה.
אני מכיר את תיאוריות הקופים השונות שמתרוצצות היום בנסיון מתנשא ונבער לפתור את החידה הזאת: ברק לא באמת הציע להם 95 אחוזים, רק 92. והוא גם התנהג אל ערפאת לא יפה והעליב אותו, ודרש לקבל תשובה מייד, ולא הבין את נפש איש המזרח ואת תרבות המשא ומתן שלו, ובכלל מה אתם יודעים, כרגיל לא סיפרו לכם גם את האמת של הצד השני.
כל ההסברים הכאילו ליברליים האלה יוצאים מנקודת הנחה שהפלשתינים הם קופים שהרגע ירדו מהעצים. אם רק היו מציעים להם עוד שלושה אחוז, הם היו קולטים את הרגע ההיסטורי. אבל בגלל השלושה אחוז, או בגלל שהעליבו אותם, או בגלל שמישהו עלה להר הבית לרבע שעה, עלה להם הדם לראש, והם לא תפסו מה קורה, והחמיצו את ההזדמנות. ועכשיו, אם נתקן את הטעות הקטנה ההיא, וניתן להם זמן לעשן את הנרגילה שלהם, ולנהל מו"מ מזרחי, עכשיו הם יבינו שזו ההצעה "ההגיונית היחידה", ויהיה סוף סוף קצת שקט "לאמהות בשני הצדדים של הארץ המיוסרת הזאת".
גם תיאוריית "מעגל הדמים האינסופי" היא תיאוריית קופים. כאילו לפלשתינים אין מספיק שכל לדעת שהסיכולים והמחסומים והסגרים הם לא תוצאה של הכיבוש אלא של הטרור, והמפתחות לא בידינו אלא בידם. כאילו הם לא שמו לב שכבר פעמיים הכרזנו על הפסקת אש חד צדדית, ונקטנו מדיניות הבלגה במשך כמה שבועות כדי לשבור את המעגל שלא היה. כאילו מרוב התלהבות ועלבון הם לא מסוגלים להבין מה שכל ילד אצלנו מבין, שאם הם יפסיקו את האש גם אנחנו נפסיק, ותהיה מייד חזרה לשולחן הדיונים.
הם מבינים הכל. זה אנחנו שלא מבינים, ולא מפני שלא ראינו את החומר.
הפלשתינים פועלים על פי תוכנית מושכלת שהותוותה מראש, אחרי הרבה מאוד חשיבה ולימוד. קוראים לה אסטרטגיית השלבים, והיא נוסחה ואושררה בכנס ה-12 של המועצה הלאומית הפלשתינית כבר ביוני 74', במסמך בן עשר נקודות.
וזה מה שכתוב שם: אש"ף ייאבק בכל האמצעים, ובראשם המאבק המזויין, כדי לשחרר את האדמה הפלשתינית ולהקים שלטון עצמאי על כל חלק שישוחרר.
אש"ף ייאבק נגד כל הצעה שמשמעותה סיום הסכסוך. הוא לא יסכים להקמת ישות פלשתינית בתמורה להכרה בישראל, או גבולות בטוחים, או ויתור על הזכות הלאומית, או ויתור על זכות השיבה.
כל צעד שיחרור שיתבצע, הוא חוליה בהמשך הגשמת האסטרטגיה לכונן מדינה פלשתינית (במקום ישראל) על כל שטח פלשתין.
עד כאן תיאור של מה שמתרחש היום לנגד עינינו, ויש גם תחזית להמשך: אש"ף יחבור אל הכוחות הפלשתיניים בירדן במגמה לכונן שלטון פלשתיני בירדן, אשר יתלכד עם הישות הפלשתינית שתקום.
לאחר הקמתו, ייאבק השלטון הפלשתיני לאיחוד ארצות ההתמודדות למען השלמת שיחרור כל
הטריטוריה הפלשתינית, וכצעד בדרך לאיחוד ערבי כולל.
במהלך הדיונים על אסטרטגיית השלבים, היו ראשי אש"ף ערים לסכנה שהמהלך עלול להתקע באחד השלבים, שבו יאבדו ההמונים את הרצון להמשיך אל שלב הבא. הם ניסחו לעצמם אמצעים ודרכים להבחין בין "תורת שלבים חסומה", שעלולה להתקע, לבין "תורת שלבים מסלימה", שבה בכל שלב הולכת ועולה ההתלהבות והמוטיבציה להמשיך. (המקור שלי הוא סיפרם של יובל ארנון-אוחנה ואריה יודפת מ1985-. "תרגמתי" כמה מונחים מעברית של אז לעברית של היום, בלי לשנות את המשמעות).
וזה פתרון החידה: ערפאת לא חושב שהטרור הנוכחי יביא לו את הסכמת ישראל לזכות השיבה, ואפילו לא לגבולות 67'. הוא יודע שאין לזה שום סיכוי. הוא מבין אותנו יותר טוב מלא מעט פרשנים משלנו. הוא לא רוצה את הסכמת ישראל לשום דבר. זה כל העניין. ערפאת רוצה בשלב הזה לקבל מדינה קטנה, אבל בשני תנאים: במלחמה ולא בשלום, מהעולם ולא מישראל.
אלה שני הנצחונות הקריטיים כדי לגרוף את ההמונים הערביים (משני צידי כל הקווים) אל השלבים הבאים, שגם הם ידועים וכתובים בתוכנית מזה כמעט שלושים שנה: השתלטות על ירדן, ואחר כך גרירת כל העולם הערבי למלחמה בישראל.
רעיון ההפרדה בצד שלנו, שמציע בריחה חד צדדית והקמת קו מז'ינו בכפר סבא, הוא בדיוק הנצחון הערבי המפואר והמלהיב, שעליו בונה תוכנית השלבים את הפריצה לשלב הבא.
==============
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
למה הם לא לקחו את מה שברק הציע להם? הרי הם יכלו לקבל את זה, ולהמשיך אחר כך לדרוש עוד. הרי את כל מה שהם יכולים להשיג במלחמה הם יכלו להשיג גם בלי מלחמה.
אני מכיר את תיאוריות הקופים השונות שמתרוצצות היום בנסיון מתנשא ונבער לפתור את החידה הזאת: ברק לא באמת הציע להם 95 אחוזים, רק 92. והוא גם התנהג אל ערפאת לא יפה והעליב אותו, ודרש לקבל תשובה מייד, ולא הבין את נפש איש המזרח ואת תרבות המשא ומתן שלו, ובכלל מה אתם יודעים, כרגיל לא סיפרו לכם גם את האמת של הצד השני.
כל ההסברים הכאילו ליברליים האלה יוצאים מנקודת הנחה שהפלשתינים הם קופים שהרגע ירדו מהעצים. אם רק היו מציעים להם עוד שלושה אחוז, הם היו קולטים את הרגע ההיסטורי. אבל בגלל השלושה אחוז, או בגלל שהעליבו אותם, או בגלל שמישהו עלה להר הבית לרבע שעה, עלה להם הדם לראש, והם לא תפסו מה קורה, והחמיצו את ההזדמנות. ועכשיו, אם נתקן את הטעות הקטנה ההיא, וניתן להם זמן לעשן את הנרגילה שלהם, ולנהל מו"מ מזרחי, עכשיו הם יבינו שזו ההצעה "ההגיונית היחידה", ויהיה סוף סוף קצת שקט "לאמהות בשני הצדדים של הארץ המיוסרת הזאת".
גם תיאוריית "מעגל הדמים האינסופי" היא תיאוריית קופים. כאילו לפלשתינים אין מספיק שכל לדעת שהסיכולים והמחסומים והסגרים הם לא תוצאה של הכיבוש אלא של הטרור, והמפתחות לא בידינו אלא בידם. כאילו הם לא שמו לב שכבר פעמיים הכרזנו על הפסקת אש חד צדדית, ונקטנו מדיניות הבלגה במשך כמה שבועות כדי לשבור את המעגל שלא היה. כאילו מרוב התלהבות ועלבון הם לא מסוגלים להבין מה שכל ילד אצלנו מבין, שאם הם יפסיקו את האש גם אנחנו נפסיק, ותהיה מייד חזרה לשולחן הדיונים.
הם מבינים הכל. זה אנחנו שלא מבינים, ולא מפני שלא ראינו את החומר.
הפלשתינים פועלים על פי תוכנית מושכלת שהותוותה מראש, אחרי הרבה מאוד חשיבה ולימוד. קוראים לה אסטרטגיית השלבים, והיא נוסחה ואושררה בכנס ה-12 של המועצה הלאומית הפלשתינית כבר ביוני 74', במסמך בן עשר נקודות.
וזה מה שכתוב שם: אש"ף ייאבק בכל האמצעים, ובראשם המאבק המזויין, כדי לשחרר את האדמה הפלשתינית ולהקים שלטון עצמאי על כל חלק שישוחרר.
אש"ף ייאבק נגד כל הצעה שמשמעותה סיום הסכסוך. הוא לא יסכים להקמת ישות פלשתינית בתמורה להכרה בישראל, או גבולות בטוחים, או ויתור על הזכות הלאומית, או ויתור על זכות השיבה.
כל צעד שיחרור שיתבצע, הוא חוליה בהמשך הגשמת האסטרטגיה לכונן מדינה פלשתינית (במקום ישראל) על כל שטח פלשתין.
עד כאן תיאור של מה שמתרחש היום לנגד עינינו, ויש גם תחזית להמשך: אש"ף יחבור אל הכוחות הפלשתיניים בירדן במגמה לכונן שלטון פלשתיני בירדן, אשר יתלכד עם הישות הפלשתינית שתקום.
לאחר הקמתו, ייאבק השלטון הפלשתיני לאיחוד ארצות ההתמודדות למען השלמת שיחרור כל
הטריטוריה הפלשתינית, וכצעד בדרך לאיחוד ערבי כולל.
במהלך הדיונים על אסטרטגיית השלבים, היו ראשי אש"ף ערים לסכנה שהמהלך עלול להתקע באחד השלבים, שבו יאבדו ההמונים את הרצון להמשיך אל שלב הבא. הם ניסחו לעצמם אמצעים ודרכים להבחין בין "תורת שלבים חסומה", שעלולה להתקע, לבין "תורת שלבים מסלימה", שבה בכל שלב הולכת ועולה ההתלהבות והמוטיבציה להמשיך. (המקור שלי הוא סיפרם של יובל ארנון-אוחנה ואריה יודפת מ1985-. "תרגמתי" כמה מונחים מעברית של אז לעברית של היום, בלי לשנות את המשמעות).
וזה פתרון החידה: ערפאת לא חושב שהטרור הנוכחי יביא לו את הסכמת ישראל לזכות השיבה, ואפילו לא לגבולות 67'. הוא יודע שאין לזה שום סיכוי. הוא מבין אותנו יותר טוב מלא מעט פרשנים משלנו. הוא לא רוצה את הסכמת ישראל לשום דבר. זה כל העניין. ערפאת רוצה בשלב הזה לקבל מדינה קטנה, אבל בשני תנאים: במלחמה ולא בשלום, מהעולם ולא מישראל.
אלה שני הנצחונות הקריטיים כדי לגרוף את ההמונים הערביים (משני צידי כל הקווים) אל השלבים הבאים, שגם הם ידועים וכתובים בתוכנית מזה כמעט שלושים שנה: השתלטות על ירדן, ואחר כך גרירת כל העולם הערבי למלחמה בישראל.
רעיון ההפרדה בצד שלנו, שמציע בריחה חד צדדית והקמת קו מז'ינו בכפר סבא, הוא בדיוק הנצחון הערבי המפואר והמלהיב, שעליו בונה תוכנית השלבים את הפריצה לשלב הבא.
==============
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".