כללי הטקס של אכזבות המתנחלים מממשלות ליכוד מכילים מתקפת נגד קבועה. באיזשהו שלב, כשהאכזבה מתפרצת ומפגינים מחלחלים לרחובות, חובט ראש הממשלה התורן על השולחן ומבהיר שאיש לא ילמד אותו אהבת ארץ ישראל מהי. בגין אמר את זה כשמסר לסאדאת 60 אחוז מאדמת המולדת, נתניהו אמר כשהפקיר את חברון, ועכשיו הגיע תורו של שרון.
אם לדייק, שרון אמר לפני שבוע שליברמן ואלון אינם יותר לאומיים ממנו, אבל זה אותו דבר. גם הוא ניסה לגייס את הביוגרפיה הימנית שלו כדי להדוף ביקורת אידיאולוגית מבית. אולי האמין שדי באזכור טראומות אוסלו וקמפ-דייוויד כדי להרתיע את שוחרי הדחתו בחוגי יש"ע.
ראש הממשלה לא הבין שלימין כבר אין מה להפסיד. נזיפותיו בימין, שכאילו יורה לעצמו ברגל, מסגירות אטימות והתנשאות. מי שלא למד לקח ממה שקרה, הם דווקא מנהיגי הליכוד, לא האיחוד הלאומי. מדי מערכת בחירות הם מתחזים לאבירי שלמות הארץ, ומתנהגים אחר כך כסטאז'רים של יוסי שריד. כשהם זקוקים לתמיכה הלוגיסטית והמוסרית של מועצת יש"ע הם עושים פוזה של זוללי ערפאת, אבל מיד אחרי הרכבת הקואליציה מתגלים כפודלים של ג'יבריל ראג'וב.
ומה שיותר מקומם: תמיד הם מסבירים שדברים שרואים מכאן לא רואים שם, ובעצם לועגים לאינטליגנציה של בוחריהם, שכאילו אינם מבינים שתפיסת עולם אנטי אוסלואית יפה מאוד באופן תיאורטי, אך בלתי ישימה בעליל. העלבון הזה קשה מנשוא וכך גם הקנס הפוליטי עליו.
אילו היינו כולנו צעירים בשנתיים שלוש, ניחא. בסוף המאה שעברה עוד היה אפשר להסביר למחנה הלאומי שאין דרך מבלעדי אוסלו, ושכל האתגר עכשיו הוא להציל כמה שיותר התנחלויות מצפורני ערפאת. למזער נזקים, כביכול. אבל אחרי כל מה שקרה, אחרי שהוכח כי הזמבישים קוראים את מפת המזרח התיכון הרבה יותר טוב מהביילינים, לא יעלה על הדעת שדווקא שרון יעשה לערפאת טיפול החייאה. אם כל מה שיש לו להציע עכשיו לאומה זה מדינה פלשתינית, אולי באמת הגיע העת שיפרוש לכתיבת זכרונות בחוות השקמים.
אגב, טרם הוכח שהימין אכן המיט על עצמו אסון כשהפיל את שמיר ואת נתניהו. סביר להניח ששמיר היה מודח בידי רבין גם בלעדי תרומת "התחיה" ורחבעם זאבי להפלתו. סביר אף להניח שהליכוד עצמו היה נגרר להסכם דמוי-אוסלו אילו ניצח ב-92'. העובדה שראש ממשלת ליכוד הוא ראש ממשלה ראשון בישראל אשר מציע פומבית מדינה לפלשתינים, מוכיחה שאין גבול להסתאבות האידיאולוגית של המפלגה הזו. אחרי שהיא ויתרה על שתי גדות הירדן, היא מסוגלת לעקור התנחלויות ולשלוח יד אפילו בירושלים.
גם הדחת נתניהו ב-98' לא התבררה כאסון גדול. ההיפך. היא הביאה להקמת ממשלת שמאל קיצונית שבסופו של דבר הוכיחה שההתנחלויות ואפילו ירושלים אינן מכשול לשלום, אלא עצם קיומנו. בזכות ועידת קמפ-דייוויד רוב הציבור מבין היום שאין שחר למתכוני השלום של השמאל. בסוף גם שרון יבין, אבל אולי הוא כבר לא יהיה אז ראש ממשלה.
==============
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
אם לדייק, שרון אמר לפני שבוע שליברמן ואלון אינם יותר לאומיים ממנו, אבל זה אותו דבר. גם הוא ניסה לגייס את הביוגרפיה הימנית שלו כדי להדוף ביקורת אידיאולוגית מבית. אולי האמין שדי באזכור טראומות אוסלו וקמפ-דייוויד כדי להרתיע את שוחרי הדחתו בחוגי יש"ע.
ראש הממשלה לא הבין שלימין כבר אין מה להפסיד. נזיפותיו בימין, שכאילו יורה לעצמו ברגל, מסגירות אטימות והתנשאות. מי שלא למד לקח ממה שקרה, הם דווקא מנהיגי הליכוד, לא האיחוד הלאומי. מדי מערכת בחירות הם מתחזים לאבירי שלמות הארץ, ומתנהגים אחר כך כסטאז'רים של יוסי שריד. כשהם זקוקים לתמיכה הלוגיסטית והמוסרית של מועצת יש"ע הם עושים פוזה של זוללי ערפאת, אבל מיד אחרי הרכבת הקואליציה מתגלים כפודלים של ג'יבריל ראג'וב.
ומה שיותר מקומם: תמיד הם מסבירים שדברים שרואים מכאן לא רואים שם, ובעצם לועגים לאינטליגנציה של בוחריהם, שכאילו אינם מבינים שתפיסת עולם אנטי אוסלואית יפה מאוד באופן תיאורטי, אך בלתי ישימה בעליל. העלבון הזה קשה מנשוא וכך גם הקנס הפוליטי עליו.
אילו היינו כולנו צעירים בשנתיים שלוש, ניחא. בסוף המאה שעברה עוד היה אפשר להסביר למחנה הלאומי שאין דרך מבלעדי אוסלו, ושכל האתגר עכשיו הוא להציל כמה שיותר התנחלויות מצפורני ערפאת. למזער נזקים, כביכול. אבל אחרי כל מה שקרה, אחרי שהוכח כי הזמבישים קוראים את מפת המזרח התיכון הרבה יותר טוב מהביילינים, לא יעלה על הדעת שדווקא שרון יעשה לערפאת טיפול החייאה. אם כל מה שיש לו להציע עכשיו לאומה זה מדינה פלשתינית, אולי באמת הגיע העת שיפרוש לכתיבת זכרונות בחוות השקמים.
אגב, טרם הוכח שהימין אכן המיט על עצמו אסון כשהפיל את שמיר ואת נתניהו. סביר להניח ששמיר היה מודח בידי רבין גם בלעדי תרומת "התחיה" ורחבעם זאבי להפלתו. סביר אף להניח שהליכוד עצמו היה נגרר להסכם דמוי-אוסלו אילו ניצח ב-92'. העובדה שראש ממשלת ליכוד הוא ראש ממשלה ראשון בישראל אשר מציע פומבית מדינה לפלשתינים, מוכיחה שאין גבול להסתאבות האידיאולוגית של המפלגה הזו. אחרי שהיא ויתרה על שתי גדות הירדן, היא מסוגלת לעקור התנחלויות ולשלוח יד אפילו בירושלים.
גם הדחת נתניהו ב-98' לא התבררה כאסון גדול. ההיפך. היא הביאה להקמת ממשלת שמאל קיצונית שבסופו של דבר הוכיחה שההתנחלויות ואפילו ירושלים אינן מכשול לשלום, אלא עצם קיומנו. בזכות ועידת קמפ-דייוויד רוב הציבור מבין היום שאין שחר למתכוני השלום של השמאל. בסוף גם שרון יבין, אבל אולי הוא כבר לא יהיה אז ראש ממשלה.
==============
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.