החדשות נפתחו בידיעה השגרתית. חזרה על מה ששודר זה יומיים בכל המהדורות. הרבנות הצבאית מסרבת לקבור את סגן מפקד הפלוגה, שנהרג תוך הסתערות על המחבלים שרצחו ליד מצובה, בבית הקברות הצבאי בקרית שמונה. משום שאין שם חלקה מיוחדת לחללים שאינם יהודים. והוא יקבר בקרית שאול, בחלקה המיוחדת. ויש מחאה וכו' וכו'. רק הידיעה השנייה ספרה למאזינים שקצין צה"ל נהרג ברמאללה. מסתבר שיש סדרי עדיפות שונים לתקשורת הישראלית ולציבור עצמו. סימפטום אחד למציאות שכבר קיימת בארץ ישראל. יש כבר שתי מדינות לשני עמים שונים, בעבר הירדן המערבי. בחלק הזה של ארץ ישראל שיהודים חיים בו. והחלוקה איננה לפי חבלי ארץ או לפי הלאום שיפסיק להיות רשום בתעודת הזהות. כמו בהארי פוטר, הן חיות יחדיו, אחת ליד השנייה, באותו מרחב גיאוגרפי, אבל במציאות שונה לחלוטין.
במדינה האחת, האמיתית אבל הלא מתוקשרת, מותו של חייל צה"ל היא הידיעה החשובה. במדינה השנייה, של דמיון המציאות, יש עדיפות לידיעה שיש עמה ניגוח של מישהו. משהו רע שאפשר למצוא. והחלוקה הזאת מלווה אותנו ביום יום. ומהמדינה העצמאית הזאת, קטנת האוכלוסין, כדאי מאד להיפרד. הפרדה חד צדדית ומיידית. לתת למדינה האמיתית לבוא לידי ביטוי.
מוטיבציה
במדינה האחת, יש סרבני גיוס. מטרטרים לנו את השכל יום יום ושעה שעה. מומחים מדברים על מוטיבציה ירודה וחוסר רצון להילחם. סטטיסטיקות של משתמטים ורוח נכאים בצבא. לא באים למילואים. בקורת מתמדת. אסור להיכנס לרמאללה, כי זה יגרום להרבה אבדות. והנה, פתאום, כשמתברר במציאות שגבורת הפלשתינים היא בעיקר בפה...של השמאל הישראלי, אנו שומעים טיעון חדש. אסור היה להיכנס כי זה משפיל את הרוצח ערפאת.
במדינה השנייה, צעירים רוצים להתגייס לקרבי. נערים, שנקבע להם פרופיל נמוך, משנים אותו בשיטות שונות, כדי להגיע ליחידה לוחמת. אצל הבני"שים [בני הישיבות] עושים הגרלות, כי כולם רוצים לחי"ר, אבל גם השריון והתותחנים רוצים אותם. הם מוכנים לדחות התחיילות, כדי להגיע לגולני ולגבעתי ולחטיבת הנח"ל. חיילים ותיקים מתנדבים למילואים. פלוגה, שרק סיימה שרות מילואים ארוך, מבקשת לחזור ולהתנדב למילואים.
תעצומות נפש
במדינה התקשורתית יש אחוזי ירידה גבוהים. בכל העיתונים יש כתבות עם "נפולת של נמושות". (הי, זה לא אני. זה רבין שהגדיר. וגם זה, חברים שאינם חסרים, הוא מורשת רבין! ) כתבות של הערצה לארמונות שבנו בחו"ל. שם יש יאוש מ"המצב". אין אופק מדיני ותקווה לעתיד. יש חדלון של "ככר החתולות", בילויים בפאב, ומסיבות אסיד. שורר פחד מיציאה לרחובות. טיולים בארץ, בניגוד לחו"ל, ירדו מן הפרק. ירושלים הפכה למשאת נפש עתידית, מאחר ובהווה לא מעיזים להגיע אליה. גיבורי התרבות הם מופרעים שמשתמטים מצה"ל, זמרים ובעלי פה מלוכלך.
במדינה הבלתי מתוקשרת, יש שקט נפשי ובטחון רב בנצחון. יש לילות לימוד וטיולים בארץ. יש "סמול טוק" על שיעורים של רבנים, תנ"ך בגובה העיניים וסמכות הלכתית. אם יש את נפשכם, יורשי ביאליק, לדעת את המעיין שממנו, לא השקו אתכם אבותיכם, אל בתי אבלים לכו, אל לוויות שימו פעמיכם. היכנסו בחרדת קודש אל ביתם של משפחת כהן בעפרה, ותפגשו את הוריו של פיני הי"ד, ותצאו בלב הומה וראש יהודי גאה וזקוף. סעו אל נווה דקלים, לבית משפחת גובי, ותראו הורים שאינם מקטרים או מאשימים. וסביבם ילדים בעלי שקט פנימי מדהים ועוצמה קורנת. בין הילדים קצין במילואים, מ"כ ועוד אחרים. שמעו את יעקב קרוגליאק, אביו של אריק הי"ד, מעצמונה. חסיד בעל אמונה עזה בעמו. הקשיבו לנערים הצעירים, חברים בוגרים, עם כיפות ובלעדיהן, ותבינו שהמעיין הוא בלתי נדלה. תבחינו כי הם ניזונים ממאגרי ענק של מים חיים.
אכפתיות
במדינת התקשורת יש נהנתנות ואגואיסטיות. שם סוקרים איש את רכוש רעהו, והראוותנות היא חזות הכל. שם עוסקים בחיפוש פגמים, השמצה ולפני עיוור שמים מכשול. הכלל של אין שמחה כמו שמחה לאיד, זו דרך חיים. בליל שבת, זו העת ללילה של קיטורים. כל חריג הופך למלך.
במדינת ישראל, תמצאו חבר'ה שיושבים על גבעות נידחות. ידם האחת במלאכה והאחת מחזקת בשלח. דור של הייתי ביום בעבודה ובבניין ובלילה, בלימוד, תרבות ושירה. שם היום נושק ללילה, וזה נפגש ביום, בסערת בניין ועשייה. שם ההיגד של "אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין", זו דרך חיים. בליל שבת תמצאו מסגרות לימוד תורה, כמו גם לאורך השבת כולה.
כיכר השוק
בישראל אחת (ההקשר אינו מקרי) יש קינה מתמדת על הכיכר הריקה, על הפחדים לצאת מן הבית. יש הצבעה על בתי הקפה הריקים והמסעדות ללא סועדים.
בישראל האמיתית, זו שאינה אמונה על בית הקפה היומי ועל סעודות העבודה, לא מבינים את מה שכתוב. והביטוי המעשי היה בהפגנה האחרונה בכיכר מלכי ישראל ע"ש רבין. עשרות אלפים הגיעו: מתל אביב, מרעננה, מחיפה, מירושלים ומיש"ע. נערות ונערים, זקנים, נשים וטף. חופשיים ומאושרים. הם אינם חיים על הירח. אבל הם בריאים בנפשם וחיים את חייהם. גם הם בבתי הקפה, ריאליים ואמיתיים. הם, הם העם שלי. הם מדינת ישראל. הנכונה והאמיתית שפה, בארץ ישראל.
================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
במדינה האחת, האמיתית אבל הלא מתוקשרת, מותו של חייל צה"ל היא הידיעה החשובה. במדינה השנייה, של דמיון המציאות, יש עדיפות לידיעה שיש עמה ניגוח של מישהו. משהו רע שאפשר למצוא. והחלוקה הזאת מלווה אותנו ביום יום. ומהמדינה העצמאית הזאת, קטנת האוכלוסין, כדאי מאד להיפרד. הפרדה חד צדדית ומיידית. לתת למדינה האמיתית לבוא לידי ביטוי.
מוטיבציה
במדינה האחת, יש סרבני גיוס. מטרטרים לנו את השכל יום יום ושעה שעה. מומחים מדברים על מוטיבציה ירודה וחוסר רצון להילחם. סטטיסטיקות של משתמטים ורוח נכאים בצבא. לא באים למילואים. בקורת מתמדת. אסור להיכנס לרמאללה, כי זה יגרום להרבה אבדות. והנה, פתאום, כשמתברר במציאות שגבורת הפלשתינים היא בעיקר בפה...של השמאל הישראלי, אנו שומעים טיעון חדש. אסור היה להיכנס כי זה משפיל את הרוצח ערפאת.
במדינה השנייה, צעירים רוצים להתגייס לקרבי. נערים, שנקבע להם פרופיל נמוך, משנים אותו בשיטות שונות, כדי להגיע ליחידה לוחמת. אצל הבני"שים [בני הישיבות] עושים הגרלות, כי כולם רוצים לחי"ר, אבל גם השריון והתותחנים רוצים אותם. הם מוכנים לדחות התחיילות, כדי להגיע לגולני ולגבעתי ולחטיבת הנח"ל. חיילים ותיקים מתנדבים למילואים. פלוגה, שרק סיימה שרות מילואים ארוך, מבקשת לחזור ולהתנדב למילואים.
תעצומות נפש
במדינה התקשורתית יש אחוזי ירידה גבוהים. בכל העיתונים יש כתבות עם "נפולת של נמושות". (הי, זה לא אני. זה רבין שהגדיר. וגם זה, חברים שאינם חסרים, הוא מורשת רבין! ) כתבות של הערצה לארמונות שבנו בחו"ל. שם יש יאוש מ"המצב". אין אופק מדיני ותקווה לעתיד. יש חדלון של "ככר החתולות", בילויים בפאב, ומסיבות אסיד. שורר פחד מיציאה לרחובות. טיולים בארץ, בניגוד לחו"ל, ירדו מן הפרק. ירושלים הפכה למשאת נפש עתידית, מאחר ובהווה לא מעיזים להגיע אליה. גיבורי התרבות הם מופרעים שמשתמטים מצה"ל, זמרים ובעלי פה מלוכלך.
במדינה הבלתי מתוקשרת, יש שקט נפשי ובטחון רב בנצחון. יש לילות לימוד וטיולים בארץ. יש "סמול טוק" על שיעורים של רבנים, תנ"ך בגובה העיניים וסמכות הלכתית. אם יש את נפשכם, יורשי ביאליק, לדעת את המעיין שממנו, לא השקו אתכם אבותיכם, אל בתי אבלים לכו, אל לוויות שימו פעמיכם. היכנסו בחרדת קודש אל ביתם של משפחת כהן בעפרה, ותפגשו את הוריו של פיני הי"ד, ותצאו בלב הומה וראש יהודי גאה וזקוף. סעו אל נווה דקלים, לבית משפחת גובי, ותראו הורים שאינם מקטרים או מאשימים. וסביבם ילדים בעלי שקט פנימי מדהים ועוצמה קורנת. בין הילדים קצין במילואים, מ"כ ועוד אחרים. שמעו את יעקב קרוגליאק, אביו של אריק הי"ד, מעצמונה. חסיד בעל אמונה עזה בעמו. הקשיבו לנערים הצעירים, חברים בוגרים, עם כיפות ובלעדיהן, ותבינו שהמעיין הוא בלתי נדלה. תבחינו כי הם ניזונים ממאגרי ענק של מים חיים.
אכפתיות
במדינת התקשורת יש נהנתנות ואגואיסטיות. שם סוקרים איש את רכוש רעהו, והראוותנות היא חזות הכל. שם עוסקים בחיפוש פגמים, השמצה ולפני עיוור שמים מכשול. הכלל של אין שמחה כמו שמחה לאיד, זו דרך חיים. בליל שבת, זו העת ללילה של קיטורים. כל חריג הופך למלך.
במדינת ישראל, תמצאו חבר'ה שיושבים על גבעות נידחות. ידם האחת במלאכה והאחת מחזקת בשלח. דור של הייתי ביום בעבודה ובבניין ובלילה, בלימוד, תרבות ושירה. שם היום נושק ללילה, וזה נפגש ביום, בסערת בניין ועשייה. שם ההיגד של "אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין", זו דרך חיים. בליל שבת תמצאו מסגרות לימוד תורה, כמו גם לאורך השבת כולה.
כיכר השוק
בישראל אחת (ההקשר אינו מקרי) יש קינה מתמדת על הכיכר הריקה, על הפחדים לצאת מן הבית. יש הצבעה על בתי הקפה הריקים והמסעדות ללא סועדים.
בישראל האמיתית, זו שאינה אמונה על בית הקפה היומי ועל סעודות העבודה, לא מבינים את מה שכתוב. והביטוי המעשי היה בהפגנה האחרונה בכיכר מלכי ישראל ע"ש רבין. עשרות אלפים הגיעו: מתל אביב, מרעננה, מחיפה, מירושלים ומיש"ע. נערות ונערים, זקנים, נשים וטף. חופשיים ומאושרים. הם אינם חיים על הירח. אבל הם בריאים בנפשם וחיים את חייהם. גם הם בבתי הקפה, ריאליים ואמיתיים. הם, הם העם שלי. הם מדינת ישראל. הנכונה והאמיתית שפה, בארץ ישראל.
================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.