כשהסתובבתי בין שלוליות הדם בקניון קרני שומרון לא יכולתי להבין למה הוא התאבד. הרי לא היתה כאן שום שמירה, הוא יכול היה לבוא, להניח תיק עם חומר נפץ, לחמוק, ולחזור הביתה בריא ושלם. זה חוזר על עצמו בכל מני מקרים אחרים. החלאות הללו הרי תוקפות נשים זקנים ותינוקות. הם לא מנסים לחדור לבונקר הפיקוד של מדינת ישראל. שם אולי נדרשת גבורה עילאית שכזו, משימת התאבדות וודאית, אבל למה אצלי בחצר, בקרני שומרון.
זה מאוד מבלבל אותנו העניין הזה. בכל נימי נפשנו אנו חשים שאין כאן לא גבורה ולא כוחות נפש אלא ההפך הגמור מזה. ובכל זאת, באופן טכני, מדובר באקט שנחשב היה עד לפני זמן לא רב כאקט השייך ליחידי סגולה. והנה ציבור שלם מוכן להתאבד נגדנו. מה קורה פה?
אני חושב שאת המתאבדים אנחנו, היהודים, יצרנו. כלומר אנחנו אשמים.
זה נשמע מוזר, אבל בשביל להסביר את זה צריך להניח על השולחן עוד שאלה. לפני כעשר שנים השבטים הערבים בארץ ישראל היו רחוקים הרבה יותר מהשגת שאיפותיהם. אף אחד לא דיבר איתם, איש לא חלם לשבת עם המנהיגות הטוניסאית שלהם, ופה בארץ הם היו לכל היותר ראשי רשויות מוניציפאליות במסגרת המנהל האזרחי. באותה תקופה עברו כ-150,000 פועלים ערבים במחסום ארז בכל בוקר וחזרו בכל ערב. כיצד הצליח אז צה"ל, לשמור על הגבול ועל בטחון אזרחי ישראל? התשובה מאוד פשוטה: באמצעות חבל. כן!
במחסום ארז עמד מילואימניק משועמם עם רובה על הכתף, ולפעמים גם זה לא, ובידו הוא אחז בקצהו של חבל שהיה קשור לצד השני של הכביש. ברצותו שיחרר וברצותו קיצר, וזה עבד.
היום יושבים על הגבול טנקי מרכבה, בשמים מסוקי אפאצ'י, וזה לא עובד.
אז מה קורה פה בעצם? על פי ההגיון המערבי שלנו, כשהם לא קיבלו כלום, הם היו אמורים להלחם בנו, וככל שנתנו להם יותר, הם היו אמורים להירגע, ולהפחית את מידת האלימות. במקום זה קרה בדיוק ההיפך.
כשלא היה להם כלום היתה שנאה על אש קטנטנה של אלימות, פה ושם אבן, לעיתים נדירות משהו מעבר לזה שום מתאבד לא הסתובב ברחובותינו, שום דבר ממה שאנו עדים לו היום. ככל שנתנו להם יותר, גברה האלימות. ושיא האלימות מתי פרץ החוצה? כשויתרנו על הר הבית. אז הפכה המלחמה למלחמת יריות מטענים ומתאבדים.
העניין הוא שככל שויתרנו יותר הראנו למסכנים שבצד השני שהצדק איתם. כשויתרנו על הר הבית הראנו להם שזהו כבר כל הצדק איתם, לנו כבר לא נשאר שום אלוקים.
המילואימניק עם החבל לא היה חמוש בגדודי מרכבות ובמסוקי אפאצ'י. הוא היה חמוש בצדק. לפחות כך נדמה היה לצד השני. המלחמה בין היהודים לערבים בארץ הזו איננה סתם מלחמה על שטח מחיה, היא משהו הרבה יותר עמוק. ככל שהתקדמה האינתיפאדה התברר לערבים שליהודים אין צדק. ככל שקיבלו יותר, כך הבינו שכל הישראליות הזו שמולם אינה אלא בלון ריק. איך אמר הרוצח ההוא, דחלן, "התברר לנו שאתם סתם מדינה...".
ובחלל התודעתי האזורי שלנו אין ריק. ככל שצד אחד מוותר על הצדק שלו, כך מתמלא הצד השני בתחושת צדק משלו. אם במחלוקת רגילה יש לכל אחד את הצדק שלו, הרי שאצלנו עבר כל הצדק לצד השני. עכשיו התגלגל אל השבטים הפרימיטיביים האלה, שבטים שהקוד התרבותי שלהם היה תמיד קוד של גזל, וודאי לא של צדק, פתאום התגלגל לפתחם הצדק בטהרתו. עכשיו הם צדיקים, קדושים, שאהידים.
זה בערך כמו ילד קטן שמקבל לידיו מפתחות של משאית. מדובר כאן בזוהמה תרבותית שקיבלה לידיה פתאום כלי רב עוצמה: צדק ומוסר. היהודים הרי מודים שהערבים צודקים, הם מוכנים לתת להם מדינה בארץ ישראל, מוכנים לתת להם את ירושלים, מוכנים לתת להם את המקום הקדוש ביותר שלהם. היהודים הרי מודים שכל הצדק איתם. ומה המסכנים הערבים האלה כבר מסוגלים לעשות עם המוסר הזה. האם הם מסוגלים לשלב צדק וקדושה בחיי המעשה? האם תרבות שרוצחת בנות משפחה בגלל שעברו אונס מסוגלת לקבל לידיה את המפתחות האלה? נוצר כאן עיוות מוחלט של מושגי הטוב והרע, פיל שהוכנס בעל כורחו לחנות חרסינה. הם הרי לא מסוגלים לפרש את הקודים המוסריים שמסרו בידם היהודים באופן של חיים בעולם הזה נשאר להם רק למות. הפכנו את כולם למתאבדים. זו מחלת הנפש שלהם ושלנו.
ברור אם כן שאין שום טעם לבצע את מה שהימין דורש. אין טעם לכבוש שוב את שטחי יהודה ושומרון, אין טעם בהכנסת כוחות צה"ל ובסיכון חיילים בסמטאות. כפי שכבר ראינו אפשר לכבוש חמישים פעם את רמאללה בלי צדק זה לא ילך.
לא את רמאללה צריך לכבוש, מה שצריך הוא לכבוש בחזרה את הצדק. הוא הרי שלנו, ואנחנו השלכנו אותו בזילזול לפתחם של הערבים.
ברגע שנכבוש בחזרה את הצדק יהיה אפשר להחזיר את המרכבות לימ"ח"ם. לא יהיו יותר מתאבדים, ובגבול ישב מילואימניק עם חבל.
איך כובשים את הצדק?
חוזרים למקום שבו איבדנו אותו: להר הבית.
=================
משה פייגלין הוא ראש תנועת "מנהיגות יהודית" ומועמד לראשות הליכוד.
זה מאוד מבלבל אותנו העניין הזה. בכל נימי נפשנו אנו חשים שאין כאן לא גבורה ולא כוחות נפש אלא ההפך הגמור מזה. ובכל זאת, באופן טכני, מדובר באקט שנחשב היה עד לפני זמן לא רב כאקט השייך ליחידי סגולה. והנה ציבור שלם מוכן להתאבד נגדנו. מה קורה פה?
אני חושב שאת המתאבדים אנחנו, היהודים, יצרנו. כלומר אנחנו אשמים.
זה נשמע מוזר, אבל בשביל להסביר את זה צריך להניח על השולחן עוד שאלה. לפני כעשר שנים השבטים הערבים בארץ ישראל היו רחוקים הרבה יותר מהשגת שאיפותיהם. אף אחד לא דיבר איתם, איש לא חלם לשבת עם המנהיגות הטוניסאית שלהם, ופה בארץ הם היו לכל היותר ראשי רשויות מוניציפאליות במסגרת המנהל האזרחי. באותה תקופה עברו כ-150,000 פועלים ערבים במחסום ארז בכל בוקר וחזרו בכל ערב. כיצד הצליח אז צה"ל, לשמור על הגבול ועל בטחון אזרחי ישראל? התשובה מאוד פשוטה: באמצעות חבל. כן!
במחסום ארז עמד מילואימניק משועמם עם רובה על הכתף, ולפעמים גם זה לא, ובידו הוא אחז בקצהו של חבל שהיה קשור לצד השני של הכביש. ברצותו שיחרר וברצותו קיצר, וזה עבד.
היום יושבים על הגבול טנקי מרכבה, בשמים מסוקי אפאצ'י, וזה לא עובד.
אז מה קורה פה בעצם? על פי ההגיון המערבי שלנו, כשהם לא קיבלו כלום, הם היו אמורים להלחם בנו, וככל שנתנו להם יותר, הם היו אמורים להירגע, ולהפחית את מידת האלימות. במקום זה קרה בדיוק ההיפך.
כשלא היה להם כלום היתה שנאה על אש קטנטנה של אלימות, פה ושם אבן, לעיתים נדירות משהו מעבר לזה שום מתאבד לא הסתובב ברחובותינו, שום דבר ממה שאנו עדים לו היום. ככל שנתנו להם יותר, גברה האלימות. ושיא האלימות מתי פרץ החוצה? כשויתרנו על הר הבית. אז הפכה המלחמה למלחמת יריות מטענים ומתאבדים.
העניין הוא שככל שויתרנו יותר הראנו למסכנים שבצד השני שהצדק איתם. כשויתרנו על הר הבית הראנו להם שזהו כבר כל הצדק איתם, לנו כבר לא נשאר שום אלוקים.
המילואימניק עם החבל לא היה חמוש בגדודי מרכבות ובמסוקי אפאצ'י. הוא היה חמוש בצדק. לפחות כך נדמה היה לצד השני. המלחמה בין היהודים לערבים בארץ הזו איננה סתם מלחמה על שטח מחיה, היא משהו הרבה יותר עמוק. ככל שהתקדמה האינתיפאדה התברר לערבים שליהודים אין צדק. ככל שקיבלו יותר, כך הבינו שכל הישראליות הזו שמולם אינה אלא בלון ריק. איך אמר הרוצח ההוא, דחלן, "התברר לנו שאתם סתם מדינה...".
ובחלל התודעתי האזורי שלנו אין ריק. ככל שצד אחד מוותר על הצדק שלו, כך מתמלא הצד השני בתחושת צדק משלו. אם במחלוקת רגילה יש לכל אחד את הצדק שלו, הרי שאצלנו עבר כל הצדק לצד השני. עכשיו התגלגל אל השבטים הפרימיטיביים האלה, שבטים שהקוד התרבותי שלהם היה תמיד קוד של גזל, וודאי לא של צדק, פתאום התגלגל לפתחם הצדק בטהרתו. עכשיו הם צדיקים, קדושים, שאהידים.
זה בערך כמו ילד קטן שמקבל לידיו מפתחות של משאית. מדובר כאן בזוהמה תרבותית שקיבלה לידיה פתאום כלי רב עוצמה: צדק ומוסר. היהודים הרי מודים שהערבים צודקים, הם מוכנים לתת להם מדינה בארץ ישראל, מוכנים לתת להם את ירושלים, מוכנים לתת להם את המקום הקדוש ביותר שלהם. היהודים הרי מודים שכל הצדק איתם. ומה המסכנים הערבים האלה כבר מסוגלים לעשות עם המוסר הזה. האם הם מסוגלים לשלב צדק וקדושה בחיי המעשה? האם תרבות שרוצחת בנות משפחה בגלל שעברו אונס מסוגלת לקבל לידיה את המפתחות האלה? נוצר כאן עיוות מוחלט של מושגי הטוב והרע, פיל שהוכנס בעל כורחו לחנות חרסינה. הם הרי לא מסוגלים לפרש את הקודים המוסריים שמסרו בידם היהודים באופן של חיים בעולם הזה נשאר להם רק למות. הפכנו את כולם למתאבדים. זו מחלת הנפש שלהם ושלנו.
ברור אם כן שאין שום טעם לבצע את מה שהימין דורש. אין טעם לכבוש שוב את שטחי יהודה ושומרון, אין טעם בהכנסת כוחות צה"ל ובסיכון חיילים בסמטאות. כפי שכבר ראינו אפשר לכבוש חמישים פעם את רמאללה בלי צדק זה לא ילך.
לא את רמאללה צריך לכבוש, מה שצריך הוא לכבוש בחזרה את הצדק. הוא הרי שלנו, ואנחנו השלכנו אותו בזילזול לפתחם של הערבים.
ברגע שנכבוש בחזרה את הצדק יהיה אפשר להחזיר את המרכבות לימ"ח"ם. לא יהיו יותר מתאבדים, ובגבול ישב מילואימניק עם חבל.
איך כובשים את הצדק?
חוזרים למקום שבו איבדנו אותו: להר הבית.
=================
משה פייגלין הוא ראש תנועת "מנהיגות יהודית" ומועמד לראשות הליכוד.