אי שם באמצע אירופה, משך פתאום בזרועי אדם נכבד למראה, זר לחלוטין, ובלי להציג את עצמו לחש במהירות: "אומרים שהיו שני פיגועים, שמעת משהו?" לא, לא שמעתי, אבל נאנחנו זה על כתפי זה, ושאלנו כמקובל מה יהיה הסוף ואמרנו כמקובל שהמצב על הפנים, והלכנו איש לדרכו. אין ספק שהטרור החזיר לנו את מדורת השבט האבודה. שוב אנחנו נוהגים באנשים זרים מנהג אחים, ושוב אנחנו צמודים לרדיו ולטלוויזיה, משוטטים בין הערוצים כדי לשמוע בכולם אותו דבר, וכועסים על הערוץ שאיחר לפתוח את הגל הפתוח או שהקדים להפסיק אותו וחזר למתכונת השידורים הרגילה לאחר שלושים פעמים בלבד, שבהן דיווחה כתבתנו מבית החולים בהתרגשות רבה אותו דיווח עצמו, ומי שטרח להקשיב לדבריה קלט שאין לה מושג ירוק מה באמת מצבם של הפצועים.
לכאורה הנה חזרנו להתלכד סביב משהו, ואם כולנו מאוחדים הרי לא יפחידונו. אלא שבעניין הזה, הדינמיקה פועלת בכיוון ההפוך. מדורת השבט היא האמצעי העיקרי שבו משתמש הטרור כדי להפחיד אותנו.
שלוש מאות ומשהו ישראלים נהרגו בחודשים האלה בפיגועי טרור. במקביל נהרגו בתאונות דרכים כשש מאות איש. כלומר ההסתברות של אזרח ישראלי לההרג בתאונת דרכים, גדולה פי שניים מן הסיכוייים שלו לההרג בפעולת טרור. ובכל זאת לא שמעתי שאנשים פוחדים פחד מוות לעלות על הכביש פן תקרה להם תאונה, או שהם שוקלים ירידה מהארץ בשל מכת תאונות הדרכים.
כמובן, תאונה איננה פיגוע. אי אפשר להשוות את המתח והדרמה, והרוצח הרי מתכוון לכולנו, ולכן הרוג בתאונה הוא אדם זר, והרוג בפיגוע הוא אחי. אבל העובדה הסטטיסטית היא שהסיכוי של כל אחד מאיתנו לההרג בפעולת טרור הוא זעיר. סיכון כפול מזה, סכנת התאונות, אנחנו לוקחים כל יום, כל החיים, בששון ושמחה, ומוכנים לעלות על הכביש ולנסוע, עם הילדים, גם למען דבר של מה בכך. מה הופך את הסיכון היותר קטן, סיכון הפיגועים, למפחיד ללא נשוא? למה אנשים מדירים רגליהם מהקולנוע ומהקניונים, מהמסעדה ומהמידרחוב, ולא עולה על דעתם להמנע מנסיעה בכביש, פעולה יותר מסוכנת בעליל?
לא התקשורת אשמה, אבל היא גורם ההיסטריה העיקרי. יכול להיות שהיתה מתפתחת היסטריה דומה אילו בכל מקרה של תאונה קטלנית, היו מפסיקים את השידורים בכל הערוצים ועוברים לשדר גל פתוח של דיווחים על התאונה במשך שלוש ארבע שעות, ושולחים מייד כתב למקום התאונה ושלושה כתבים אחרים לבתי החולים, ומסקרים את ההלוויות, ומדווחים בטון דרמטי ממטה המשטרה, ותוקפים בשידור חי את שר התחבורה, ולוחצים על ראש הממשלה להגיב על התאונה, ושואלים שוב ושוב עד מתי ומה הפתרון, ומה אפשר עוד לעשות ולא עשינו.
אבל סביר יותר להניח שלא היסטריה היתה מתפתחת, אלא שיעמום. הקהל היה דורש מהתקשורת להפסיק את זה ולחזור לפרופורציות. כיוון שכל התאונות דומות זו לזו, וכל הכתבים חוזרים על עצמם ומברברים שעות בדיבורים שלא מוסיפים למאזינים ולצופים שום אינפורמציה חדשה, והטלוויזיה מקרינה שוב ושוב אותן תמונות, ומורחת סרט של שלוש דקות על פני שעתיים, הצופה היה אומר בדרכים שונות: מספיק חברים, עם כל הצער על התאונה הטרגית, תנו לי את זה בשתי דקות בסוף החדשות בערב, ולא בחצי יום של ברברת.
ואת הפיגועים אנחנו אוהבים לראות. שוב ושוב ועוד פעם. ואם אין לנו תנאים לראות, תנו לנו לשמוע. ביומן הבוקר וביומן הצהריים, ובין שניהם בגל פתוח. ולא איכפת לנו שהם מקשקשים ומגששים בערפל, וכתב הטלוויזיה מספר לנו מה ששמענו לפני שעה וחצי ברדיו. ולא משעמם לנו כשזה נראה בדיוק כמו אתמול וממש כמו לפני שעה. התקשורת בסך הכל נותנת לנו את מה שאנחנו מבקשים. ובכל זאת, הגיע הזמן להפסיק.
התרגום המילולי של המילה טרור, הוא אימה. שידורי הגל הפתוח, והדיווחים ההיסטריים, אכן מייצרים אימה. אילו היתה לזה הצדקה מקצועית, אילו היתה בזה תרומה גדולה לזכות הציבור לדעת, היה אולי מקום לוויכוח ערכי בין חובות המקצוע העיתונאי לבין האינטרס של הרגעת הציבור. אבל לא מדובר בשום עניין עיתונאי, אלא רק בסיפוק צהוב למדי של יצר המדורה השבטית, בתוספת מידה מסויימת של יצר המציצנות.
התקשורת האמריקנית לא נפלה לפח הזה ב-11 בספטמבר. הם לא צילמו פצועים ואמבולנסים, לא נכנסו לבתי החולים, לא הציקו בשאלות סרק, ולא חדרו לתוך המעגל האינטימי של משפחות אבלות. גם בימי בהלת האנטרקס שבאו אחר כך, לא עשו שם גל פתוח של דיווחים היסטריים, ולא יצרו את ההרגשה כאילו מצבה של אמריקה על הפנים.
יש דברים שמותר לנו ללמוד מהם. גם מצבנו לא על הפנים. יחסית להיסטוריה של העם היהודי אנחנו חיים בדור מאושר, ונהנים משפע ושלווה חסרי תקדים. יחסית לימינו אלה, אחרי 3 שנות מיתון ושנה וחצי של מלחמה, עדיין אנחנו מדורגים במקום גבוה בעשירון העליון של מדינות העולם בדירוג איכות החיים. יש לנו בעיה קשה, אבל ברוך ה' מצבנו טוב, רוב אוכלוסיית העולם מקנאה בנו.
==================
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
לכאורה הנה חזרנו להתלכד סביב משהו, ואם כולנו מאוחדים הרי לא יפחידונו. אלא שבעניין הזה, הדינמיקה פועלת בכיוון ההפוך. מדורת השבט היא האמצעי העיקרי שבו משתמש הטרור כדי להפחיד אותנו.
שלוש מאות ומשהו ישראלים נהרגו בחודשים האלה בפיגועי טרור. במקביל נהרגו בתאונות דרכים כשש מאות איש. כלומר ההסתברות של אזרח ישראלי לההרג בתאונת דרכים, גדולה פי שניים מן הסיכוייים שלו לההרג בפעולת טרור. ובכל זאת לא שמעתי שאנשים פוחדים פחד מוות לעלות על הכביש פן תקרה להם תאונה, או שהם שוקלים ירידה מהארץ בשל מכת תאונות הדרכים.
כמובן, תאונה איננה פיגוע. אי אפשר להשוות את המתח והדרמה, והרוצח הרי מתכוון לכולנו, ולכן הרוג בתאונה הוא אדם זר, והרוג בפיגוע הוא אחי. אבל העובדה הסטטיסטית היא שהסיכוי של כל אחד מאיתנו לההרג בפעולת טרור הוא זעיר. סיכון כפול מזה, סכנת התאונות, אנחנו לוקחים כל יום, כל החיים, בששון ושמחה, ומוכנים לעלות על הכביש ולנסוע, עם הילדים, גם למען דבר של מה בכך. מה הופך את הסיכון היותר קטן, סיכון הפיגועים, למפחיד ללא נשוא? למה אנשים מדירים רגליהם מהקולנוע ומהקניונים, מהמסעדה ומהמידרחוב, ולא עולה על דעתם להמנע מנסיעה בכביש, פעולה יותר מסוכנת בעליל?
לא התקשורת אשמה, אבל היא גורם ההיסטריה העיקרי. יכול להיות שהיתה מתפתחת היסטריה דומה אילו בכל מקרה של תאונה קטלנית, היו מפסיקים את השידורים בכל הערוצים ועוברים לשדר גל פתוח של דיווחים על התאונה במשך שלוש ארבע שעות, ושולחים מייד כתב למקום התאונה ושלושה כתבים אחרים לבתי החולים, ומסקרים את ההלוויות, ומדווחים בטון דרמטי ממטה המשטרה, ותוקפים בשידור חי את שר התחבורה, ולוחצים על ראש הממשלה להגיב על התאונה, ושואלים שוב ושוב עד מתי ומה הפתרון, ומה אפשר עוד לעשות ולא עשינו.
אבל סביר יותר להניח שלא היסטריה היתה מתפתחת, אלא שיעמום. הקהל היה דורש מהתקשורת להפסיק את זה ולחזור לפרופורציות. כיוון שכל התאונות דומות זו לזו, וכל הכתבים חוזרים על עצמם ומברברים שעות בדיבורים שלא מוסיפים למאזינים ולצופים שום אינפורמציה חדשה, והטלוויזיה מקרינה שוב ושוב אותן תמונות, ומורחת סרט של שלוש דקות על פני שעתיים, הצופה היה אומר בדרכים שונות: מספיק חברים, עם כל הצער על התאונה הטרגית, תנו לי את זה בשתי דקות בסוף החדשות בערב, ולא בחצי יום של ברברת.
ואת הפיגועים אנחנו אוהבים לראות. שוב ושוב ועוד פעם. ואם אין לנו תנאים לראות, תנו לנו לשמוע. ביומן הבוקר וביומן הצהריים, ובין שניהם בגל פתוח. ולא איכפת לנו שהם מקשקשים ומגששים בערפל, וכתב הטלוויזיה מספר לנו מה ששמענו לפני שעה וחצי ברדיו. ולא משעמם לנו כשזה נראה בדיוק כמו אתמול וממש כמו לפני שעה. התקשורת בסך הכל נותנת לנו את מה שאנחנו מבקשים. ובכל זאת, הגיע הזמן להפסיק.
התרגום המילולי של המילה טרור, הוא אימה. שידורי הגל הפתוח, והדיווחים ההיסטריים, אכן מייצרים אימה. אילו היתה לזה הצדקה מקצועית, אילו היתה בזה תרומה גדולה לזכות הציבור לדעת, היה אולי מקום לוויכוח ערכי בין חובות המקצוע העיתונאי לבין האינטרס של הרגעת הציבור. אבל לא מדובר בשום עניין עיתונאי, אלא רק בסיפוק צהוב למדי של יצר המדורה השבטית, בתוספת מידה מסויימת של יצר המציצנות.
התקשורת האמריקנית לא נפלה לפח הזה ב-11 בספטמבר. הם לא צילמו פצועים ואמבולנסים, לא נכנסו לבתי החולים, לא הציקו בשאלות סרק, ולא חדרו לתוך המעגל האינטימי של משפחות אבלות. גם בימי בהלת האנטרקס שבאו אחר כך, לא עשו שם גל פתוח של דיווחים היסטריים, ולא יצרו את ההרגשה כאילו מצבה של אמריקה על הפנים.
יש דברים שמותר לנו ללמוד מהם. גם מצבנו לא על הפנים. יחסית להיסטוריה של העם היהודי אנחנו חיים בדור מאושר, ונהנים משפע ושלווה חסרי תקדים. יחסית לימינו אלה, אחרי 3 שנות מיתון ושנה וחצי של מלחמה, עדיין אנחנו מדורגים במקום גבוה בעשירון העליון של מדינות העולם בדירוג איכות החיים. יש לנו בעיה קשה, אבל ברוך ה' מצבנו טוב, רוב אוכלוסיית העולם מקנאה בנו.
==================
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".