"אך את זה לא תאכלו
את הגמל ואת השפן ואת הארנבת ואת החזיר
טמאים הם לכם" (ויקרא י"א, ד-ח)
מספרים על ר' ישראל סלנטר, ראש תנועת המוסר, שבהגיעו לפרשת מאכלות אסורים נאנח ואמר: תמה אני על אלה שמדקדקים כל כך במה שהם מכניסים לפה ומזלזלים במה שהם מוציאים מן הפה.
אף אנו נלך בעקבותיו, ובעמדנו בפתח הלכות מאכלות אסורים המפורטים בפרשת שמיני, נבקש לטעום על קצה המזלג משהו מהלכות שמירת הלשון.
ההבחנה בין בהמה טהורה לטמאה, אינה נזכרת לראשונה בפרשתנו. כבר מראש מקדם, אנו עדים להבדלה זו, בין החיות הבאות לתיבתו של נח, מפני מי המבול:
"מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו
ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, שנים איש ואשתו" (בראשית ז', ב).
ובהמשך פרשת נח מתברר טעמה של הבדלה זו, בקרבנות ההודיה שמביא נח בצאתו מן התיבה:
"ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה
ומכל העוף הטהור, ויעל עלת במזבח" (בראשית ח', ב).
אלא שהביטוי "הבהמה אשר לא טהורה היא" אומר דרשני מדוע להאריך במילים, ולא לכתוב בפשטות: הבהמה הטמאה?
לכאורה ניתן להשיב: בעידן המבול לא היתה קיימת ההבחנה בין הבהמות אלא לצורך הקרבנות ולא לעניין מאכלות אסורים, בהם לא נצטווה נח, ולפיכך לא הוגדרו עדיין הבהמות האסורות למזבח כטמאות, אלא רק כ'לא טהורות'.
אבל חז"ל אינם מסתפקים בתשובה זו, שהרי גם לגבי קרבנות ניתן לנקוט בלשון המבדילה בין טמא לטהור, ועל כן לומדים הם מביטוי יוצא דופן זה הלכה גדולה לעניין שמירת הלשון:
"אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז', ח): "מן הבהמה הטהורה, ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (פסחים ג' ע"א) ופירש רש"י שם: ולא כתיב "הבהמה הטמאה", 'הטמאה' חמש אותיות הן, ו'אשר איננה טהורה' שלש עשרה אותיות הרי שמונה אותיות עיקם".
אלא שעל לימוד זה בהלכות דרך ארץ מוסיף רש"י ומעיר: ואף על גב דבאורייתא כתיב "טמא" (כמו בפרשתנו "טמאים הם לכם") שינה דרכו במקום אחד ללמדך לחזר על לשון נקיה.
שאלתו של רש"י שאלה גדולה היא, ברם תשובתו אינה מניחה את הדעת, שהרי אם לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, מדוע מקילה בכך התורה, הן עלולים אנו ללמוד ממנה חלילה, שגם אנו חייבים להקפיד על לשון נקיה רק בראשית דברינו ולאחר מכן אין עוד צורך בכך
בפי מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היתה מורגלת תשובה נפלאה לשאלה זו, ואני אישית שמעתיה מפיו לא רק כדרשה בעלמא אלא כדרכה מעשית בחינת: "מעשה רב".
היה זה בתקופת ההפגזות הגדולות לאחר מלחמת יום הכיפורים, נגד הנרי קיסינג'ר שר החוץ של ארה"ב, שהפעיל על ישראל לחץ ברוטלי לנסיגה מכל רמת הגולן.
הרצי"ה פרסם באותם ימים כרוז חריף נגד הנסיגה ובו תקף במילים קשות את הנרי קיסינג'ר. בשעה שמסר בידי כרוז זה כדי לפרסמו ברבים, שאלני לפתע לדעתי עליו.
אמרתי לו, "הן תלמידך אני, ומי אני שאשיב על דבריך, אבל אם הרב מוצא לנכון לשאול אותי, הרי שלדעתי היה מקום לעדן במקצת את הנוסח כדי שיהא מקובל יותר בציבור".
נתן בי הרצי"ה קוק את עיניו הטובות ואמר לי בחיוך: ידעתי שזו דעתך ולכן שאלתיך. אבל אני, לא כן עמי. ישנן שעות בהן צריך לתקוף מעשה נבלה במילים קשות ולא לברור במילים.
וכראייה לדבר הראה לי את קושייתו של רש"י במסכת פסחים: מדוע מופיעה בתורה פעמיים רבות המילה ה"מגונה" טמא?, ואמר לי: לי יש על כן תשובה פשוטה. במקום שבו התורה מביאה את הדברים בדרך של סיפור מעשה כבפרשת נח, מן הראוי להיזהר ולא להוציא את המילה טמא מהפה. אבל כשנדרש לפסוק הלכה או להדריך הלכה למעשה, צריך להבהיר דברים באופן חד ומדוייק.
אמר והוסיף: אילו היה נכתב בתורה על החזיר למשל שאינו טהור, היו אנשים מתחכמים ואומרים: נכון שאין החזיר טהור, אבל גם אינו טמא, אולי הוא בסך הכל פרווה, על כן כתבה התורה: "טמא הוא לכם". בלי חכמות ובלי פשרות.
בעת כתבי את הדברים, ניצבת לפני דמותו של בעל השמועה: מורי ורבי הרצי"ה, הניצב כתלמיד חכם קשה כברזל על משמר ארץ ישראל, ואני זועק באלם קול ושואל: מי יתן לנו תמורתו?
מי יעמוד לנו היום כעמוד אש לפני המחנה לתבוע את עלבונה של ארץ ישראל, וינפץ לרסיסים את 'מכבסת המילים', המלבינה שקרים והופכת "רב מרצחים" ל"ראש רשות מדינית", "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", 'נסיגה' ל'התקדמות', ו'מדינת טרור' ל'חזון שלום'.
השמירה על לשון נקיה מחייבת דרך כלל זהירות, שלא ל'לכלך' ולא לנקוט במילים בוטות ופוגעות. אבל לא פחות עלינו לשמור על 'לשון נקיה', ולהקפיד שלא ל'מרוח' ולטשטש דברים שעה שאנו נדרשים לקבל החלטות ולצאת למאבק נחוש נגד שחיתות. או אז עלינו ללכת בדרכה של תורה הקוראת בבהירות לטמא טמא ולטהור טהור.
עלינו 'לקרוא לילד בשמו' בלי לזגזג ובלי לכזב, מתוך רצון להראות נחמדים ומתוך דאגה לתדמית:
"שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא תמצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג', יג).
==================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
את הגמל ואת השפן ואת הארנבת ואת החזיר
טמאים הם לכם" (ויקרא י"א, ד-ח)
מספרים על ר' ישראל סלנטר, ראש תנועת המוסר, שבהגיעו לפרשת מאכלות אסורים נאנח ואמר: תמה אני על אלה שמדקדקים כל כך במה שהם מכניסים לפה ומזלזלים במה שהם מוציאים מן הפה.
אף אנו נלך בעקבותיו, ובעמדנו בפתח הלכות מאכלות אסורים המפורטים בפרשת שמיני, נבקש לטעום על קצה המזלג משהו מהלכות שמירת הלשון.
ההבחנה בין בהמה טהורה לטמאה, אינה נזכרת לראשונה בפרשתנו. כבר מראש מקדם, אנו עדים להבדלה זו, בין החיות הבאות לתיבתו של נח, מפני מי המבול:
"מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו
ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, שנים איש ואשתו" (בראשית ז', ב).
ובהמשך פרשת נח מתברר טעמה של הבדלה זו, בקרבנות ההודיה שמביא נח בצאתו מן התיבה:
"ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה
ומכל העוף הטהור, ויעל עלת במזבח" (בראשית ח', ב).
אלא שהביטוי "הבהמה אשר לא טהורה היא" אומר דרשני מדוע להאריך במילים, ולא לכתוב בפשטות: הבהמה הטמאה?
לכאורה ניתן להשיב: בעידן המבול לא היתה קיימת ההבחנה בין הבהמות אלא לצורך הקרבנות ולא לעניין מאכלות אסורים, בהם לא נצטווה נח, ולפיכך לא הוגדרו עדיין הבהמות האסורות למזבח כטמאות, אלא רק כ'לא טהורות'.
אבל חז"ל אינם מסתפקים בתשובה זו, שהרי גם לגבי קרבנות ניתן לנקוט בלשון המבדילה בין טמא לטהור, ועל כן לומדים הם מביטוי יוצא דופן זה הלכה גדולה לעניין שמירת הלשון:
"אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז', ח): "מן הבהמה הטהורה, ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (פסחים ג' ע"א) ופירש רש"י שם: ולא כתיב "הבהמה הטמאה", 'הטמאה' חמש אותיות הן, ו'אשר איננה טהורה' שלש עשרה אותיות הרי שמונה אותיות עיקם".
אלא שעל לימוד זה בהלכות דרך ארץ מוסיף רש"י ומעיר: ואף על גב דבאורייתא כתיב "טמא" (כמו בפרשתנו "טמאים הם לכם") שינה דרכו במקום אחד ללמדך לחזר על לשון נקיה.
שאלתו של רש"י שאלה גדולה היא, ברם תשובתו אינה מניחה את הדעת, שהרי אם לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, מדוע מקילה בכך התורה, הן עלולים אנו ללמוד ממנה חלילה, שגם אנו חייבים להקפיד על לשון נקיה רק בראשית דברינו ולאחר מכן אין עוד צורך בכך
בפי מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היתה מורגלת תשובה נפלאה לשאלה זו, ואני אישית שמעתיה מפיו לא רק כדרשה בעלמא אלא כדרכה מעשית בחינת: "מעשה רב".
היה זה בתקופת ההפגזות הגדולות לאחר מלחמת יום הכיפורים, נגד הנרי קיסינג'ר שר החוץ של ארה"ב, שהפעיל על ישראל לחץ ברוטלי לנסיגה מכל רמת הגולן.
הרצי"ה פרסם באותם ימים כרוז חריף נגד הנסיגה ובו תקף במילים קשות את הנרי קיסינג'ר. בשעה שמסר בידי כרוז זה כדי לפרסמו ברבים, שאלני לפתע לדעתי עליו.
אמרתי לו, "הן תלמידך אני, ומי אני שאשיב על דבריך, אבל אם הרב מוצא לנכון לשאול אותי, הרי שלדעתי היה מקום לעדן במקצת את הנוסח כדי שיהא מקובל יותר בציבור".
נתן בי הרצי"ה קוק את עיניו הטובות ואמר לי בחיוך: ידעתי שזו דעתך ולכן שאלתיך. אבל אני, לא כן עמי. ישנן שעות בהן צריך לתקוף מעשה נבלה במילים קשות ולא לברור במילים.
וכראייה לדבר הראה לי את קושייתו של רש"י במסכת פסחים: מדוע מופיעה בתורה פעמיים רבות המילה ה"מגונה" טמא?, ואמר לי: לי יש על כן תשובה פשוטה. במקום שבו התורה מביאה את הדברים בדרך של סיפור מעשה כבפרשת נח, מן הראוי להיזהר ולא להוציא את המילה טמא מהפה. אבל כשנדרש לפסוק הלכה או להדריך הלכה למעשה, צריך להבהיר דברים באופן חד ומדוייק.
אמר והוסיף: אילו היה נכתב בתורה על החזיר למשל שאינו טהור, היו אנשים מתחכמים ואומרים: נכון שאין החזיר טהור, אבל גם אינו טמא, אולי הוא בסך הכל פרווה, על כן כתבה התורה: "טמא הוא לכם". בלי חכמות ובלי פשרות.
בעת כתבי את הדברים, ניצבת לפני דמותו של בעל השמועה: מורי ורבי הרצי"ה, הניצב כתלמיד חכם קשה כברזל על משמר ארץ ישראל, ואני זועק באלם קול ושואל: מי יתן לנו תמורתו?
מי יעמוד לנו היום כעמוד אש לפני המחנה לתבוע את עלבונה של ארץ ישראל, וינפץ לרסיסים את 'מכבסת המילים', המלבינה שקרים והופכת "רב מרצחים" ל"ראש רשות מדינית", "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", 'נסיגה' ל'התקדמות', ו'מדינת טרור' ל'חזון שלום'.
השמירה על לשון נקיה מחייבת דרך כלל זהירות, שלא ל'לכלך' ולא לנקוט במילים בוטות ופוגעות. אבל לא פחות עלינו לשמור על 'לשון נקיה', ולהקפיד שלא ל'מרוח' ולטשטש דברים שעה שאנו נדרשים לקבל החלטות ולצאת למאבק נחוש נגד שחיתות. או אז עלינו ללכת בדרכה של תורה הקוראת בבהירות לטמא טמא ולטהור טהור.
עלינו 'לקרוא לילד בשמו' בלי לזגזג ובלי לכזב, מתוך רצון להראות נחמדים ומתוך דאגה לתדמית:
"שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא תמצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג', יג).
==================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.