מעולם לא היה מצבו הדמוגרפי של השמאל רע יותר. הפגנות זעומות משתתפים ומשאלי דעת קהל חושפים בשיטתיות את גודל תבוסתו. הסקר השנתי המקיף של מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, שהתפרסם לאחרונה, מצביע על ירידה היסטורית במספר התומכים בהקמת מדינה פלשתינית ובשיעור תומכי עקירת ההתנחלויות. סקר גל"ץ מהשבוע שעבר קובע שעל כל שמאלני בארץ יש שני ימניים וחצי.
אפילו הירידה התלולה בפופולאריות שרון איננה אות מבשר טובות לשמאל. רוב הציבור מאוכזב משרון מימין, לא משמאל. הוא מתוסכל מההתנהלות המגושמת של מר ביטחון מול הרצחנות הפלשתינית המסחררת. זו הסיבה שלמרות היחלשות התמיכה הציבורית בו אין כרגע אף מועמד שמאלני שמצליח לדגדג אותו בסקרים. חלק מהסוקרים ויתרו בכלל על הצגת מועמד מטעם השמאל, והם בודקים בעיקר את מאזן הכוחות בין שרון לנתניהו.
על הסיבות להצטמקות השמאל אין טעם להכביר מילים. ארועי 18 החודשים האחרונים היו תשדיר תעמולה אפקטיבי לעמדות הימין. הם עזרו לציבור לרדת לסוף דעתו של בני בגין ולהשתכנע בתבונת הסיסמה "אל תתנו להם רובים". רק בתקשורת שומר עדיין השמאל על כוחו משכבר הימים, אבל היא אף פעם לא היתה מדגם מייצג.
=================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
השאלה הבוערת עכשיו היא מה עושה עכשיו הימין עם המהפך הזה? כיצד הוא מתרגם אותו להישג פוליטי בבחירות הקרובות, הממשמשות ובאות?
תרחישי העבר מעוררים חשש שדווקא מפלגת המרכז הגדולה, הלא היא הליכוד, תגרוף את הקופה. בבוקר שלמחרת הבחירות עלול הימין להיתקל שוב בפרצופו הזחוח של מאיר שטרית, שחלקו בתהליך אוסלו לא קטן מזה של דליה איציק, או לשמוע בכירי ליכוד אחרים מדברים נכבדות על הצורך בוויתורים כואבים. החבורה הוותרנית הזאת מצליחה תמיד לעשות הון פוליטי ממצבי רוח ניציים של הציבור. היא רוכבת על מצע הימין בדרך לקלפי, אך מיד אחריהן מציעה טרמפ לאידיאולוגיות של השמאל.
את החודשים הלא-רבים שנותרו עד לבחירות אפשר לנצל כדי לשים קץ לתעלול המסורתי הזה. מלחמת אוסלו יצרה הזדמנות נדירה להצלחה אלקטוראלית מרשימה של גוש פוליטי חדש מימין לליכוד. בתנאי, כמובן, שהוא יהיה רחב דיו ומאוייש כדבעי. שילוב של מפלגות הימין הקיימות עם אישים כמו אריה אלדד, הרב מוטי אלון, אפי איתם ושמואל ארד מסוגל לשים קץ להגמוניה של הליכוד במחנה הלאומי ולמנוע עיוות נוסף של רצון העם.
תנאי לא פחות חשוב להצלחתו של גוש כזה הוא יושר אינטלקטואלי. כדי לזכות באמון הציבור, חייב הימין להשתחרר מנוהגו הנפסד להסתיר רעיונות קשי עיכול מאחורי אידיאולוגיה טקטית. הוא יכול ללמוד מהשמאלנים האמיצים, שלא חששו להציע מדינה פלשתינית גם כשהיא הייתה מאוד לא פופולארית. הגיע הזמן שדובריו הבכירים ידברו פחות על בטחון ויותר על זכות אבות; פחות על ירושלים ויותר על הר הבית. אפילו את רעיון הטרנספר בהסכמה אפשר להניח עכשיו על השולחן בלי למצמץ. דעת הקהל בשלה לעכל אותו כמעט כמו את רעיון גירוש המתנחלים.
אפילו הירידה התלולה בפופולאריות שרון איננה אות מבשר טובות לשמאל. רוב הציבור מאוכזב משרון מימין, לא משמאל. הוא מתוסכל מההתנהלות המגושמת של מר ביטחון מול הרצחנות הפלשתינית המסחררת. זו הסיבה שלמרות היחלשות התמיכה הציבורית בו אין כרגע אף מועמד שמאלני שמצליח לדגדג אותו בסקרים. חלק מהסוקרים ויתרו בכלל על הצגת מועמד מטעם השמאל, והם בודקים בעיקר את מאזן הכוחות בין שרון לנתניהו.
על הסיבות להצטמקות השמאל אין טעם להכביר מילים. ארועי 18 החודשים האחרונים היו תשדיר תעמולה אפקטיבי לעמדות הימין. הם עזרו לציבור לרדת לסוף דעתו של בני בגין ולהשתכנע בתבונת הסיסמה "אל תתנו להם רובים". רק בתקשורת שומר עדיין השמאל על כוחו משכבר הימים, אבל היא אף פעם לא היתה מדגם מייצג.
=================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
השאלה הבוערת עכשיו היא מה עושה עכשיו הימין עם המהפך הזה? כיצד הוא מתרגם אותו להישג פוליטי בבחירות הקרובות, הממשמשות ובאות?
תרחישי העבר מעוררים חשש שדווקא מפלגת המרכז הגדולה, הלא היא הליכוד, תגרוף את הקופה. בבוקר שלמחרת הבחירות עלול הימין להיתקל שוב בפרצופו הזחוח של מאיר שטרית, שחלקו בתהליך אוסלו לא קטן מזה של דליה איציק, או לשמוע בכירי ליכוד אחרים מדברים נכבדות על הצורך בוויתורים כואבים. החבורה הוותרנית הזאת מצליחה תמיד לעשות הון פוליטי ממצבי רוח ניציים של הציבור. היא רוכבת על מצע הימין בדרך לקלפי, אך מיד אחריהן מציעה טרמפ לאידיאולוגיות של השמאל.
את החודשים הלא-רבים שנותרו עד לבחירות אפשר לנצל כדי לשים קץ לתעלול המסורתי הזה. מלחמת אוסלו יצרה הזדמנות נדירה להצלחה אלקטוראלית מרשימה של גוש פוליטי חדש מימין לליכוד. בתנאי, כמובן, שהוא יהיה רחב דיו ומאוייש כדבעי. שילוב של מפלגות הימין הקיימות עם אישים כמו אריה אלדד, הרב מוטי אלון, אפי איתם ושמואל ארד מסוגל לשים קץ להגמוניה של הליכוד במחנה הלאומי ולמנוע עיוות נוסף של רצון העם.
תנאי לא פחות חשוב להצלחתו של גוש כזה הוא יושר אינטלקטואלי. כדי לזכות באמון הציבור, חייב הימין להשתחרר מנוהגו הנפסד להסתיר רעיונות קשי עיכול מאחורי אידיאולוגיה טקטית. הוא יכול ללמוד מהשמאלנים האמיצים, שלא חששו להציע מדינה פלשתינית גם כשהיא הייתה מאוד לא פופולארית. הגיע הזמן שדובריו הבכירים ידברו פחות על בטחון ויותר על זכות אבות; פחות על ירושלים ויותר על הר הבית. אפילו את רעיון הטרנספר בהסכמה אפשר להניח עכשיו על השולחן בלי למצמץ. דעת הקהל בשלה לעכל אותו כמעט כמו את רעיון גירוש המתנחלים.