באיחור רב, ואחרי מאות קורבנות, התחילו ראש הממשלה שרון והממשלה שבראשותו לתפקד כמו במלחמה. עם זאת, עדיין חסרים למלחמה זו, שנכפתה על ישראל מבית ומחוץ, הן שם והן יעדים. בלעדיהם היא עלולה להוביל לכיוונים לא נכונים.
המלחמה לא באה עלינו כהפתעה. היא התוצאה הישירה, הצפויה מראש והבלתי נמנעת של "שלום" אוסלו, של מחדל אוסלו שטרם נחקר, ושל תרגיל ההונאה רב-הממדים של פושעי אוסלו. על כן ראוי שתיקרא בשם הראוי לה ביותר: מלחמת אוסלו. כל תחזיותיהם של מי שחזו אותה, התריעו מפניה, ועשו ככל הניתן כדי למזער את נזקיה התגשמו, ועדיין הם מוצגים כמחרחרי מלחמה. כל הנחותיהם של מי שגרמו לה התבדו, ועדיין הם מככבים על כל במה תקשורתית ומול כל מיקרופון רענן, וממשיכים להיות מוצגים בפיהם ובפי שופרותיהם כ"מחנה השלום".
ממשלת ישראל קמה כדי להחזיר את הביטחון ואת התקווה למדינת היהודים, או בעגה הנוכחית, לתת "אופק מדיני", אבל ליהודים. היא לא נבחרה כדי לתת "אופק מדיני" לרוצח ערפאת ולרשות הטרור שלו. לפיכך היעד המרכזי של המלחמה איננו להחזיר את ערפאת ו/או את מחליפיו ו/או את רשות הטרור הפלשתינית אל שולחן הדיונים במטרה לתת להם את מבוקשם: מדינה פלשתינית בעבר-הירדן המערבי. ערפאת איננו בן-שיח אלא בן-מוות. אבל, גם אם ראש הנחש ירוצץ/יבודד/יגורש, היעד המרכזי של מלחמת אוסלו חייב להיות מוגדר בברור, קודם כל לעצמנו, ואח"כ לאויב ולעולם כולו: מחיקת הרעיון של הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן. החזון של שתי מדינות לשני עמים אפשרי רק אם מדובר בארץ ישראל השלמה באמת, בשתי גדות הירדן. לרעיון של מדינה פלשתינית ממערב לירדן אין הצדקה היסטורית או מוסרית, אין לו מקום גיאוגרפי, אין לו תוחלת דמוגרפית, אין לו סיכוי כלכלי כל עוד מדובר על חלוקה/הפרדה/ביתור של כבשת הרש של העם היהודי: ארץ ישראל המערבית.
תפישת הביטחון של ישראל גרסה מאז ומתמיד ועד 1993 שיש להעביר את המלחמה לשטח האויב, כי ממדיה של ישראל אינם מאפשרים מלחמה על אדמתה. אדריכלי אוסלו הפכו את היוצרות ויצרו תפישת ביטחון מעוותת: יש להעביר את האויב לשטח ארץ ישראל, לתת לו בסיסים ורובים, להעלים עין מהכנותיו למלחמה, להפקיר את ביטחוננו בידיו. התוצאה: כל הארץ חזית, ללא קשר ל"קו ירוק" חסר משמעות גיאוגרפית/היסטורית/צבאית, קו שהתקיים 19 שנים בלבד, מחצית האחוז מתולדות עם ישראל. לפיכך יעד נוסף של מלחמת אוסלו חייב להיות שיקום תפישת הביטחון של ישראל והדיפת צבא הכיבוש הפלשתיני אל מחוץ לארץ ישראל המערבית.
החשיבה על "היום שאחרי" אינה צריכה לעסוק באתנן לאויב, אלא בבדק-בית במערכת החינוך היהודית-ציונית, שיחסן את ישראל בעתיד מפני נכונות להפקרת לב הארץ לאויב, מפני עשבים שוטים כמו סרבנים/עריקים/מורדים, מפני גזענות שאחד מביטוייה הוא הנכונות לטרנספר של יהודים. האופק המדיני האמיתי צריך לעסוק בהגברת העלייה ארצה. לא ניתן להגשים את יעדי המדינה היהודית-ציונית כל עוד "חזון אוסלו" קיים, לפיו יהודים עלולים להיות מגורשים מבתיהם, או מועברים לשלטון זר וכובש בארצם. "חזון אוסלו" - חזון המדינה הפלשתינית בארץ ישראל המערבית - הוא היפוכם של הציונות ושל השלום.
===============
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
המלחמה לא באה עלינו כהפתעה. היא התוצאה הישירה, הצפויה מראש והבלתי נמנעת של "שלום" אוסלו, של מחדל אוסלו שטרם נחקר, ושל תרגיל ההונאה רב-הממדים של פושעי אוסלו. על כן ראוי שתיקרא בשם הראוי לה ביותר: מלחמת אוסלו. כל תחזיותיהם של מי שחזו אותה, התריעו מפניה, ועשו ככל הניתן כדי למזער את נזקיה התגשמו, ועדיין הם מוצגים כמחרחרי מלחמה. כל הנחותיהם של מי שגרמו לה התבדו, ועדיין הם מככבים על כל במה תקשורתית ומול כל מיקרופון רענן, וממשיכים להיות מוצגים בפיהם ובפי שופרותיהם כ"מחנה השלום".
ממשלת ישראל קמה כדי להחזיר את הביטחון ואת התקווה למדינת היהודים, או בעגה הנוכחית, לתת "אופק מדיני", אבל ליהודים. היא לא נבחרה כדי לתת "אופק מדיני" לרוצח ערפאת ולרשות הטרור שלו. לפיכך היעד המרכזי של המלחמה איננו להחזיר את ערפאת ו/או את מחליפיו ו/או את רשות הטרור הפלשתינית אל שולחן הדיונים במטרה לתת להם את מבוקשם: מדינה פלשתינית בעבר-הירדן המערבי. ערפאת איננו בן-שיח אלא בן-מוות. אבל, גם אם ראש הנחש ירוצץ/יבודד/יגורש, היעד המרכזי של מלחמת אוסלו חייב להיות מוגדר בברור, קודם כל לעצמנו, ואח"כ לאויב ולעולם כולו: מחיקת הרעיון של הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן. החזון של שתי מדינות לשני עמים אפשרי רק אם מדובר בארץ ישראל השלמה באמת, בשתי גדות הירדן. לרעיון של מדינה פלשתינית ממערב לירדן אין הצדקה היסטורית או מוסרית, אין לו מקום גיאוגרפי, אין לו תוחלת דמוגרפית, אין לו סיכוי כלכלי כל עוד מדובר על חלוקה/הפרדה/ביתור של כבשת הרש של העם היהודי: ארץ ישראל המערבית.
תפישת הביטחון של ישראל גרסה מאז ומתמיד ועד 1993 שיש להעביר את המלחמה לשטח האויב, כי ממדיה של ישראל אינם מאפשרים מלחמה על אדמתה. אדריכלי אוסלו הפכו את היוצרות ויצרו תפישת ביטחון מעוותת: יש להעביר את האויב לשטח ארץ ישראל, לתת לו בסיסים ורובים, להעלים עין מהכנותיו למלחמה, להפקיר את ביטחוננו בידיו. התוצאה: כל הארץ חזית, ללא קשר ל"קו ירוק" חסר משמעות גיאוגרפית/היסטורית/צבאית, קו שהתקיים 19 שנים בלבד, מחצית האחוז מתולדות עם ישראל. לפיכך יעד נוסף של מלחמת אוסלו חייב להיות שיקום תפישת הביטחון של ישראל והדיפת צבא הכיבוש הפלשתיני אל מחוץ לארץ ישראל המערבית.
החשיבה על "היום שאחרי" אינה צריכה לעסוק באתנן לאויב, אלא בבדק-בית במערכת החינוך היהודית-ציונית, שיחסן את ישראל בעתיד מפני נכונות להפקרת לב הארץ לאויב, מפני עשבים שוטים כמו סרבנים/עריקים/מורדים, מפני גזענות שאחד מביטוייה הוא הנכונות לטרנספר של יהודים. האופק המדיני האמיתי צריך לעסוק בהגברת העלייה ארצה. לא ניתן להגשים את יעדי המדינה היהודית-ציונית כל עוד "חזון אוסלו" קיים, לפיו יהודים עלולים להיות מגורשים מבתיהם, או מועברים לשלטון זר וכובש בארצם. "חזון אוסלו" - חזון המדינה הפלשתינית בארץ ישראל המערבית - הוא היפוכם של הציונות ושל השלום.
===============
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.