יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא הצלחה חינוכית כבירה. כל הזכויות שמורות למוסד יד ושם, קיבוץ לוחמי הגטאות, המסעות לפולין, התקשורת ותעשיית הקולנוע. הודות להם קשה למצוא היום ילד עברי, שאינו יודע מה עולל היטלר לעם היהודי. הפלסטיקה של הזוועה הוטמעה בנוער ובציבור הבוגר עד כדי תחושה של התנסות אישית. כל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים כאילו הוא עצמו יצא מאושוויץ, או לא יצא.
בעבר הרחוק נכשלה מערכת החינוך היהודית בהחדרת תודעת שואות קודמות שפקדו אותנו: הטבח הנורא שביצעו כאן הרומאים אחרי כשלון מרד בר-כוכבא (600 אלף הרוגים!), מסעי הצלב ופרעות ת"ח ות"ט. אנחנו יודעים היום מעט מאוד על הארועים האיומים ההם. לרשות הניצולים דאז לא עמדה מדינה שתפרוש את חסותה על מפעלי ההנצחה, וגם סטיבן שפילברג טרם נולד. בדורותינו הרבה יותר קל לזכור.
הצרה היא שאנחנו זוכרים, ותו לא. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא, בעיקר, מחווה לנספים. יארצייט קולקטיבי. מחנכי הדור ומעצבי התודעה הלאומית אינם מנסים לשאוב ממנו ערך מוסף. הדיבורים הגבוהים על חובת הזיכרון הם רק הצעת פורקן פיקטיבית למועקת היום. אף אחד לא אומר באופן צלול מה בדיוק צריך לעשות עם הזיכרון. איזו אנרגיה צריך להפיק ממנו?
לזכור רק כדי לזכור, אין טעם. אנחנו לא נהיה טובים ומשוכללים יותר אם נצליח לזכור, גם בעוד 1000 שנה, שהגרמנים רצחו לנו שליש מהעם. הזיכרון צריך להיות מלווה במעשה, בלקח אקטואלי או לפחות בכיסופים. אחרת, ניתקע לנצח עם צפירת דומיה שנויה במחלוקת ועם שירי שמאלץ נוגים.
בעצם, גם לא ברור מה בדיוק אנחנו אמורים לזכור. הרי אי אפשר לזכור שישה מיליון שמות. המוח האנושי אינו מסוגל להכיל אפילו את כינויי הקהילות שחרבו.
אז אולי לזכור את הרוצחים לדראון עולם?- ימח שמם וזכרם. את כל הגרמנים כמקשה אנטישמית אחת?- לא נעים, יש לנו איתם יחסים דיפלומטיים. את משתפי הפעולה בכל עמי אירופה?- זה עלול לפגוע בחינוך לאוניברסליות ולהעמיק את תסביך הפראנויה הלאומית.
הס גם מלהזכיר שהגרמנים ניסו להשמיד דווקא אותנו בגלל המטען הרוחני המסויים שאנחנו נושאים איתנו מקדמת דנא. רק לפני שנתיים הוחלט במשרד החינוך להנחיל לילדי ישראל את מורשת השואה הארמנית, וכידוע יש להם מטען רוחני שונה בתכלית והם ממש לא עם סגולה.
בקיצור, השלטונות מעדיפים שמצוות זכרון השואה תהיה ערטילאית ככל האפשר, כדי שלא תתנגש עם ערכים מודרניים או יעדים מדיניים. נוח להם שימי השואה יעברו עלינו בסיפור תלאותיהם של הקרבנות מאשר בקישורים אקטואליים. זו הסיבה שבגללה נהוג להתנפל כאן על כל מי שמעז להשוות בין ערפאת להיטלר ובין הפלשתינים לגרמנים. נואמים רמי מעלה אמנם מלהגים בעצרות זיכרון על הצורך להיות חזקים וריבוניים, אבל הצורך הזה כבר מזמן לא רלוונטי. רובם ככולם מאמינים יותר בשלום מאשר בצה"ל. בראש סולם ערכיהם עומד כרגע אתגר השיכחה.
==============
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
בעבר הרחוק נכשלה מערכת החינוך היהודית בהחדרת תודעת שואות קודמות שפקדו אותנו: הטבח הנורא שביצעו כאן הרומאים אחרי כשלון מרד בר-כוכבא (600 אלף הרוגים!), מסעי הצלב ופרעות ת"ח ות"ט. אנחנו יודעים היום מעט מאוד על הארועים האיומים ההם. לרשות הניצולים דאז לא עמדה מדינה שתפרוש את חסותה על מפעלי ההנצחה, וגם סטיבן שפילברג טרם נולד. בדורותינו הרבה יותר קל לזכור.
הצרה היא שאנחנו זוכרים, ותו לא. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא, בעיקר, מחווה לנספים. יארצייט קולקטיבי. מחנכי הדור ומעצבי התודעה הלאומית אינם מנסים לשאוב ממנו ערך מוסף. הדיבורים הגבוהים על חובת הזיכרון הם רק הצעת פורקן פיקטיבית למועקת היום. אף אחד לא אומר באופן צלול מה בדיוק צריך לעשות עם הזיכרון. איזו אנרגיה צריך להפיק ממנו?
לזכור רק כדי לזכור, אין טעם. אנחנו לא נהיה טובים ומשוכללים יותר אם נצליח לזכור, גם בעוד 1000 שנה, שהגרמנים רצחו לנו שליש מהעם. הזיכרון צריך להיות מלווה במעשה, בלקח אקטואלי או לפחות בכיסופים. אחרת, ניתקע לנצח עם צפירת דומיה שנויה במחלוקת ועם שירי שמאלץ נוגים.
בעצם, גם לא ברור מה בדיוק אנחנו אמורים לזכור. הרי אי אפשר לזכור שישה מיליון שמות. המוח האנושי אינו מסוגל להכיל אפילו את כינויי הקהילות שחרבו.
אז אולי לזכור את הרוצחים לדראון עולם?- ימח שמם וזכרם. את כל הגרמנים כמקשה אנטישמית אחת?- לא נעים, יש לנו איתם יחסים דיפלומטיים. את משתפי הפעולה בכל עמי אירופה?- זה עלול לפגוע בחינוך לאוניברסליות ולהעמיק את תסביך הפראנויה הלאומית.
הס גם מלהזכיר שהגרמנים ניסו להשמיד דווקא אותנו בגלל המטען הרוחני המסויים שאנחנו נושאים איתנו מקדמת דנא. רק לפני שנתיים הוחלט במשרד החינוך להנחיל לילדי ישראל את מורשת השואה הארמנית, וכידוע יש להם מטען רוחני שונה בתכלית והם ממש לא עם סגולה.
בקיצור, השלטונות מעדיפים שמצוות זכרון השואה תהיה ערטילאית ככל האפשר, כדי שלא תתנגש עם ערכים מודרניים או יעדים מדיניים. נוח להם שימי השואה יעברו עלינו בסיפור תלאותיהם של הקרבנות מאשר בקישורים אקטואליים. זו הסיבה שבגללה נהוג להתנפל כאן על כל מי שמעז להשוות בין ערפאת להיטלר ובין הפלשתינים לגרמנים. נואמים רמי מעלה אמנם מלהגים בעצרות זיכרון על הצורך להיות חזקים וריבוניים, אבל הצורך הזה כבר מזמן לא רלוונטי. רובם ככולם מאמינים יותר בשלום מאשר בצה"ל. בראש סולם ערכיהם עומד כרגע אתגר השיכחה.
==============
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.