מוסף "הארץ" היפנה השבוע את תשומת ליבם של קוראיו לעובדה שצה"ל הפסיק לחלק צל"שים לגיבוריו. מאז מלחמת יום הכיפורים רק קומץ לוחמים זכה לקבל עיטור גבורה, לעומת מאות עיטורים שחולקו במלחמות הקודמות. אמנם לא פסו גיבורים מישראל, ההיפך, אבל מעמדו של ערך הגבורה הידרדר פלאים. אולי מפני שעל-פי התפיסה הציונית העדכנית, הקרבת חיים למען המולדת אינה גבורה אלא בזבוז.
ועדה מיוחדת לשיפוץ ערכים שללה מטרומפלדור את "טוב למות בעד ארצנו" ושמה בפיו קללה רוסית. היא מנעה מהמשפחות השכולות את היכולת למצוא ניחומים בידיעה שיקיריהן נפלו למען עמם וארצם. הללו ממעטות לפרסם היום בעיתונים מודעות אבל כמו זו שהופיעה אחרי מלחמת ששת הימים "יקירנו יקותיאל נוביק נפל בקרב בעמק דותן על קיומנו במולדת" (הארץ, 19.6.67). בימינו, כל חלל הוא כביכול קרבן שווא, בשר תותחים, מחיר החמצת השלום, מס הדמים של המשך הכיבוש.
אם בעבר הם ציוו לנו במותם את החיים, בשנים האחרונות הם ציוו לנו ועדות חקירה ונסיגות חד צדדיות. אמהות בוכיות ואבות רכי לבב קיבלו בעשור האחרון זמני שידור בכמויות סיטונאיות כדי לשכנע את הציבור שאין בארץ אף שעל אדמה ששווה למות למענו. לא בנצרים, לא בגבול הצפון, אפילו לא בהר הבית. בעצם הימים הללו נעשה נסיון להחיות מחדש את ארגון ארבע-אמהות, עמוד האש של תופעת "רע למות בעד ארצנו".
בעצם, כל הוויכוח הגדול על שטחים או שלום הוא ויכוח על השאלה אם ניתן בכלל לקיים מדינה עברית ללא תשלום מס דמים. השמאל טוען שאפשר, וממליץ על דיאטה טריטוריאלית. הימין אומר שאי אפשר ומצטט את אורי צבי גרינברג, לפיו "רק ההולך אחרי התותח בשדה זוכה ללכת אחרי מחרשתו הטובה על זה השדה שנכבש". או בתמצית: "ארץ נכבשת בדם".
בתנאי מעבדה אולי היה ניתן להמשיך לנהל את הוויכוח הזה במשך דורות, עד שתתקבל הכרעה אקדמית מסודרת, אבל הערבים כופים עלינו הכרעה מהירה. הם לא שואלים אם לנצח תאכל חרב, ולא תוהים מדי בוקר אם המחיר כדאי. הם הורגים ונהרגים. לפיכך אין לנו ברירה אלא להשיב מלחמה שערה, ובמידת הצורך גם להיהרג. ערפאת, ברגותי ונסראללה לא יעניקו לנו את הלוקסוס לנהל כאן חיים ריבוניים בלי להיאלץ להרחיב מפעם לפעם את בתי העלמין הצבאיים.
הנסיון להקריב שטחים במקום בנים הסתיים, כידוע, באסון. מאז נסנו מחזיתות שכם ועזה מעגל השכול רק הורחב ומפלס היגון האמיר. במקום להיהרג על משמר ארצנו בעמק דותן, אנחנו נהרגים לחינם באמצע כפר סבא, במלונות נתניה ובחוצות חיפה. זה לא מקרי שדווקא בשנים האחרונות, השנים שבהן כאילו מצאנו פטנט לקיים מולדת בלי ליפול על הגנתה, נאלצו השלטונות להרחיב את תחולת יום הזכרון גם על אזרחים קרבנות פיגועים. עם המהסס לחרף נפשו בשדות מערכה נופל בסוף חלל בסלון ביתו.
================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
ועדה מיוחדת לשיפוץ ערכים שללה מטרומפלדור את "טוב למות בעד ארצנו" ושמה בפיו קללה רוסית. היא מנעה מהמשפחות השכולות את היכולת למצוא ניחומים בידיעה שיקיריהן נפלו למען עמם וארצם. הללו ממעטות לפרסם היום בעיתונים מודעות אבל כמו זו שהופיעה אחרי מלחמת ששת הימים "יקירנו יקותיאל נוביק נפל בקרב בעמק דותן על קיומנו במולדת" (הארץ, 19.6.67). בימינו, כל חלל הוא כביכול קרבן שווא, בשר תותחים, מחיר החמצת השלום, מס הדמים של המשך הכיבוש.
אם בעבר הם ציוו לנו במותם את החיים, בשנים האחרונות הם ציוו לנו ועדות חקירה ונסיגות חד צדדיות. אמהות בוכיות ואבות רכי לבב קיבלו בעשור האחרון זמני שידור בכמויות סיטונאיות כדי לשכנע את הציבור שאין בארץ אף שעל אדמה ששווה למות למענו. לא בנצרים, לא בגבול הצפון, אפילו לא בהר הבית. בעצם הימים הללו נעשה נסיון להחיות מחדש את ארגון ארבע-אמהות, עמוד האש של תופעת "רע למות בעד ארצנו".
בעצם, כל הוויכוח הגדול על שטחים או שלום הוא ויכוח על השאלה אם ניתן בכלל לקיים מדינה עברית ללא תשלום מס דמים. השמאל טוען שאפשר, וממליץ על דיאטה טריטוריאלית. הימין אומר שאי אפשר ומצטט את אורי צבי גרינברג, לפיו "רק ההולך אחרי התותח בשדה זוכה ללכת אחרי מחרשתו הטובה על זה השדה שנכבש". או בתמצית: "ארץ נכבשת בדם".
בתנאי מעבדה אולי היה ניתן להמשיך לנהל את הוויכוח הזה במשך דורות, עד שתתקבל הכרעה אקדמית מסודרת, אבל הערבים כופים עלינו הכרעה מהירה. הם לא שואלים אם לנצח תאכל חרב, ולא תוהים מדי בוקר אם המחיר כדאי. הם הורגים ונהרגים. לפיכך אין לנו ברירה אלא להשיב מלחמה שערה, ובמידת הצורך גם להיהרג. ערפאת, ברגותי ונסראללה לא יעניקו לנו את הלוקסוס לנהל כאן חיים ריבוניים בלי להיאלץ להרחיב מפעם לפעם את בתי העלמין הצבאיים.
הנסיון להקריב שטחים במקום בנים הסתיים, כידוע, באסון. מאז נסנו מחזיתות שכם ועזה מעגל השכול רק הורחב ומפלס היגון האמיר. במקום להיהרג על משמר ארצנו בעמק דותן, אנחנו נהרגים לחינם באמצע כפר סבא, במלונות נתניה ובחוצות חיפה. זה לא מקרי שדווקא בשנים האחרונות, השנים שבהן כאילו מצאנו פטנט לקיים מולדת בלי ליפול על הגנתה, נאלצו השלטונות להרחיב את תחולת יום הזכרון גם על אזרחים קרבנות פיגועים. עם המהסס לחרף נפשו בשדות מערכה נופל בסוף חלל בסלון ביתו.
================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.