ב שנת 91' הצליח הרמטכ"ל קולין פאוול לשכנע את הנשיא בוש (האב) לסיים את "מלחמת המפרץ" בטרם עת, ולהשאיר על כנו את משטר הטרור של סדאם חוסיין. כתוצאה מכך, נפגע כוח ההרתעה של ארה"ב, התעצם גל הטרור האנטי-אמריקאי שהגיע לשיאו ב-11 בספטמבר 01', סדאם התאושש והופך לאיום גרעיני-כימי-ביולוגי על העולם החופשי המחייב את ארה"ב למאמץ צבאי גדול יותר מ 91'.
ב-02' מנסה מזכיר המדינה קולין פאוול לשכנע את הנשיא בוש (הבן) ללחוץ על ישראל לקטוע את מלחמתה בטרור הפלשטיני בטרם עת, ולהשאיר על כנו את משטר הטרור של רש"פ \ אש"פ. אי-הפקת לקחים משגיאות פאוול ב-91' תחשוף את ישראל לגל טרור אשר יגמד את "טבח פסח", ויחייבה למאמץ מלחמתי גדול שבעתיים מ"חומת מגן", כדי לשמור על קיומה.
מזכיר המדינה פאוול הוא אמנם אישיות מרכזית בממשל האמריקאי והיה רמטכ"ל מעוטר, אך אין הוא נתפש כ"אורים ותומים" בעיני הממסד האמריקאי. הוא אינו בעל השפעה דומיננטית ואינו מעצב ומבצע-על של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, כפי שהיו קודמיו לתפקיד ג'ימס בייקר, ג'ורג' שולץ והנרי קיסינג'ר. אין הוא מבטא באופן אותנטי את מדיניות נשיא ארה"ב כפי שעשתה קודמתו, מדלין אולברייט. אין לו כימיה מיוחדת עם הנשיא כפי שהיתה לקודמיו, וכפי שיש ליועצת לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס, שהפכה לבת-בית בחוותה של המשפחה הנשיאותית. בעוד שקיסינג'ר ובייקר האפילו על סגני הנשיא, מזכירי ההגנה והיועצים לביטחון לאומי, מכהן פאוול לצדו של סגן הנשיא החזק בתולדות ארה"ב המפקח גם על מדיניות החוץ והביטחון (צ'ייני). הוא גם מכהן לצדו של מזכיר הגנה סמכותי שיוקרתו מרקיעה שחקים מאז ה-11.9.01 (ראמספלד) ולצידה של היועצת לביטחון לאומי המדריכה את הנשיא בוש בדקויות הזירה הבינלאומית מאז 99' (ר"ס). על המגבלות להשפעת פאוול על הנשיא תעיד העובדה שמזכיר ההגנה וסגנו ראמספלד ווולפוויץ מונו לתפקידיהם חרף התנגדות מזכיר המדינה. הוא אף נאלץ "לבלוע" את מינוי יריבו הרעיוני ג'והן בולטון לתפקיד תת-מזכיר המדינה לענייני בטחון לאומי.
אבל, אין לזלזל במשקלו של פאוול, שהשפיע על הנשיא בוש להגביר את מעורבותו בתהליך המדיני בין ישראל לאש"פ, להכריז על "חזון המדינה הפלסטינית" ולהסכים להיפגש עם ערפאת במסדרונות האו"ם. הפיגועים ב-11 לספטמבר קטעו את המהלך ומנעו את הפגישה, אך לא שינה את המגמה של פאוול, כפי שקיבלה ביטוי בנאומו באוניברסיטת קנטאקי ב- 19 לנובמבר ("מדינה פלסטינית", "סוף לכיבוש", וכו'). כדי להבין את הרקע לחיזוריו של פאוול אחר ערפאת, נכונותו להיפגש עימו למרות הראיות המרשיעות, והלחץ שהוא מפעיל על ישראל להצלת עורם של ערפאת, אש"פ והרש"פ, מן הראוי לבחון את תפישת עולמו של פאוול, כפי שמתבטאת גם כלפי אפגניסטן ועיראק.
בניגוד לנשיא, סגנו ומזכיר ההגנה אשר חרתו על דגלם את העקרון שאת הטרור יש להדביר, מאמין פאוול שעם הטרור רצוי לדבר. לכן התנגד לחיסול תשתית הטליבאן וטען שיש לשלבה בממשלה עתידית באפגניסטן. הוא אף פעל לעיכוב הפצצות חיל האוויר האמריקאי עד שישורטטו מיבנה השלטון העתידי באפגניסטן ומתווה האופק המדיני. גם כאשר גברה אסכולת צ'ייני-ראמספאלד והובהר שאין לעכב את המלחמה בטרור, ביקש פאוול למנוע את חיסול הטליבאן ולבלום את "החזית הצפונית" הפרו-אמריקאית, פן יתפתחו מוקדי אי-יציבות נוספים.
בשנת 90' המעיט פאוול בערכו של המידע על כוונותיו התוקפניות של סדאם, ואף התנגד להפגנת כח של הצי האמריקאי במפרץ הפרסי, שנועדה להרתיע את סדאם. לאחר פלישת עיראק לכווית, התנגד הרמטכ"ל פאוול למלחמה לשחרור כווית, ופעל לקטיעתה בטרם חוסל משטר סדאם "פן תוחמר אי-היציבות באזור". המלצותיו להורדת הפרופיל האמריקאי אפשרו לסדאם לטבוח את מתנגדיו השיעים והכורדים ולחסל את תשתית ה- CIA בעיראק. כמזכיר מדינה, מנסה פאוול לרכך את הסנקציות נגד סדאם ואת הפיקוח המגביל את חופש התנועה של חיל האוויר העיראקי. הוא מסתייג מן המאמץ להוכיח את מעורבות סדאם באירועי 11.9.01, ומזהיר שהעברת שדה המערכה מאפגניסטן לעיראק תחבל במאמצי ארצות הברית לגבש קואליציה ערבית נגד הטרור.
פאוול הוא ידידו של מזכ"ל האו"ם קופי ענאן. הוא מעריך את מוסדות האו"ם והחלטותיהם, ואינו שותף לספקנות ולעוינות השורשיים שמגלים רוב אזרחי ארה"ב, הנשיא, סגנו ומזכיר ההגנה כלפי גוף זה. בעוד שצ'ייני וראמספלד מצדדים בפעילות צבאית חד-צדדית של ארה"ב נגד הטרור והטילים הבליסטים, מצדד פאוול בפעילות בין-לאומית ורב-לאומית המעדיפה את הנשק הדיפלומטי, המשפטי והפיננסי על פני הנשק הצבאי. הוא נהנה מתמיכתם וייעוצם של ברנט סקאוקרופט ואדוארד דג'רג'יאן שכיהנו בתפקידי היועץ לביטחון לאומי ועוזר מזכיר המדינה של בוש האב, והתנגדו ל"מלחמת המפרץ" ב-91' . שניהם נמנו על האגף "הערביסטי" של הממשל (למרות שדג'רג'יאן גם כיהן כשגריר בישראל), וסקאקרופט אף חבר במועצות המנהלים של חברות הענק Penzoil ו Qualcomm המרושתות באופן אינטימי עם סעודיה.
גם המינויים של פאוול מעידים על תפישת עולמו. יועצו המיוחד לענייני המזרח התיכון, הגנרל בדימוס אנתוני זיני, התנגד ל"מלחמת המפרץ", מתנגד למלחמה הצפויה נגד סדאם, מתנגד לסיוע למחתרת העיראקית, רואה בטרור בעיה דיפלומטית ומשפטית יותר מאשר צבאית, ומרגיש כבן-בית בבירות ערב ובמיוחד בריאד. עוזרו של פאוול לתכנון מדיני הוא ריצ'ארד האס, שהיה היועץ למזרח התיכון של בוש (האב) ושפך שמן על עוינות הנשיא כלפי ראש הממשלה שמיר. האס תומך בנסיגת ישראל לקווי 67', חלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשטינית מערבית לירדן. הוא מתנגד למלחמה נגד עיראק, שולל כל סיוע לאופוזיציה העיראקית רואה באיראן ישות קונסטרוקטיבית. וויליאם ברנס, הידוע בקשריו עם רדיקלים ערבים, מונה לעוזר לענייני המזה"ת ודן קרצר יהודי הדבק בעמדות "שלום עכשיו" - מונה לתפקיד השגריר בישראל.
הרמטכ"ל פאוול השתלב בממסד הצבאי ולא זכור כמנהיג שהביא לשינויים מבניים או אסטרטגים. מזכיר המדינה פאוול מעניק גיבוי מלא לממסד מחלקת המדינה, ואף מאמץ את עמדותיו: הבנה כלפי משטרים וארגונים רדיקלים, התנגדות לתקצוב מסיבי של הגנה נגד טילים בליסטים, ריכוך המדיניות כלפי סין, צפון קוריאה, איראן ועיראק ותמיכה מוחלטת בתהליך אוסלו. פאוול אף אימץ מונחי יסוד השגורים בפי פקידי מחלקת המדינה: "אמצעים בוני אימון" (ויתורים ישראלים), "הקפאת התנחלויות", "מעגל אלימות", "אין פתרון צבאי לטרור", "מדיניות מאוזנת", "לא להתסיס את הערבים" והבחנה בין "טרור פוליטי" (אש"פ) לבין "טרור בלתי אנושי" (אל-קאעידה).
מן הראוי להכיר את משקלו האמיתי של המזכיר פאוול בממשל בוש ואת השקפת עולמו, כדי להימנע מאופוריה או מדיכאון בתגובה להתבטאויותיו ולפגישותיו עם ערפאת, שהוא רב-טרוריסט, אב טיפוס של בוגדנות בין-ערבית, מפר הסכמים סדרתי, זייפן, דורס זכויות אדם, רודף נוצרים ובעל ברית מושחת של סדאם, איראן, סודן ומדינות וארגוני טרור נוספים.
===============
ירום אטינגר הוא מומחה לענייני ממשל ארה"ב. בעבר הוא היה ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון
ב-02' מנסה מזכיר המדינה קולין פאוול לשכנע את הנשיא בוש (הבן) ללחוץ על ישראל לקטוע את מלחמתה בטרור הפלשטיני בטרם עת, ולהשאיר על כנו את משטר הטרור של רש"פ \ אש"פ. אי-הפקת לקחים משגיאות פאוול ב-91' תחשוף את ישראל לגל טרור אשר יגמד את "טבח פסח", ויחייבה למאמץ מלחמתי גדול שבעתיים מ"חומת מגן", כדי לשמור על קיומה.
מזכיר המדינה פאוול הוא אמנם אישיות מרכזית בממשל האמריקאי והיה רמטכ"ל מעוטר, אך אין הוא נתפש כ"אורים ותומים" בעיני הממסד האמריקאי. הוא אינו בעל השפעה דומיננטית ואינו מעצב ומבצע-על של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, כפי שהיו קודמיו לתפקיד ג'ימס בייקר, ג'ורג' שולץ והנרי קיסינג'ר. אין הוא מבטא באופן אותנטי את מדיניות נשיא ארה"ב כפי שעשתה קודמתו, מדלין אולברייט. אין לו כימיה מיוחדת עם הנשיא כפי שהיתה לקודמיו, וכפי שיש ליועצת לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס, שהפכה לבת-בית בחוותה של המשפחה הנשיאותית. בעוד שקיסינג'ר ובייקר האפילו על סגני הנשיא, מזכירי ההגנה והיועצים לביטחון לאומי, מכהן פאוול לצדו של סגן הנשיא החזק בתולדות ארה"ב המפקח גם על מדיניות החוץ והביטחון (צ'ייני). הוא גם מכהן לצדו של מזכיר הגנה סמכותי שיוקרתו מרקיעה שחקים מאז ה-11.9.01 (ראמספלד) ולצידה של היועצת לביטחון לאומי המדריכה את הנשיא בוש בדקויות הזירה הבינלאומית מאז 99' (ר"ס). על המגבלות להשפעת פאוול על הנשיא תעיד העובדה שמזכיר ההגנה וסגנו ראמספלד ווולפוויץ מונו לתפקידיהם חרף התנגדות מזכיר המדינה. הוא אף נאלץ "לבלוע" את מינוי יריבו הרעיוני ג'והן בולטון לתפקיד תת-מזכיר המדינה לענייני בטחון לאומי.
אבל, אין לזלזל במשקלו של פאוול, שהשפיע על הנשיא בוש להגביר את מעורבותו בתהליך המדיני בין ישראל לאש"פ, להכריז על "חזון המדינה הפלסטינית" ולהסכים להיפגש עם ערפאת במסדרונות האו"ם. הפיגועים ב-11 לספטמבר קטעו את המהלך ומנעו את הפגישה, אך לא שינה את המגמה של פאוול, כפי שקיבלה ביטוי בנאומו באוניברסיטת קנטאקי ב- 19 לנובמבר ("מדינה פלסטינית", "סוף לכיבוש", וכו'). כדי להבין את הרקע לחיזוריו של פאוול אחר ערפאת, נכונותו להיפגש עימו למרות הראיות המרשיעות, והלחץ שהוא מפעיל על ישראל להצלת עורם של ערפאת, אש"פ והרש"פ, מן הראוי לבחון את תפישת עולמו של פאוול, כפי שמתבטאת גם כלפי אפגניסטן ועיראק.
בניגוד לנשיא, סגנו ומזכיר ההגנה אשר חרתו על דגלם את העקרון שאת הטרור יש להדביר, מאמין פאוול שעם הטרור רצוי לדבר. לכן התנגד לחיסול תשתית הטליבאן וטען שיש לשלבה בממשלה עתידית באפגניסטן. הוא אף פעל לעיכוב הפצצות חיל האוויר האמריקאי עד שישורטטו מיבנה השלטון העתידי באפגניסטן ומתווה האופק המדיני. גם כאשר גברה אסכולת צ'ייני-ראמספאלד והובהר שאין לעכב את המלחמה בטרור, ביקש פאוול למנוע את חיסול הטליבאן ולבלום את "החזית הצפונית" הפרו-אמריקאית, פן יתפתחו מוקדי אי-יציבות נוספים.
בשנת 90' המעיט פאוול בערכו של המידע על כוונותיו התוקפניות של סדאם, ואף התנגד להפגנת כח של הצי האמריקאי במפרץ הפרסי, שנועדה להרתיע את סדאם. לאחר פלישת עיראק לכווית, התנגד הרמטכ"ל פאוול למלחמה לשחרור כווית, ופעל לקטיעתה בטרם חוסל משטר סדאם "פן תוחמר אי-היציבות באזור". המלצותיו להורדת הפרופיל האמריקאי אפשרו לסדאם לטבוח את מתנגדיו השיעים והכורדים ולחסל את תשתית ה- CIA בעיראק. כמזכיר מדינה, מנסה פאוול לרכך את הסנקציות נגד סדאם ואת הפיקוח המגביל את חופש התנועה של חיל האוויר העיראקי. הוא מסתייג מן המאמץ להוכיח את מעורבות סדאם באירועי 11.9.01, ומזהיר שהעברת שדה המערכה מאפגניסטן לעיראק תחבל במאמצי ארצות הברית לגבש קואליציה ערבית נגד הטרור.
פאוול הוא ידידו של מזכ"ל האו"ם קופי ענאן. הוא מעריך את מוסדות האו"ם והחלטותיהם, ואינו שותף לספקנות ולעוינות השורשיים שמגלים רוב אזרחי ארה"ב, הנשיא, סגנו ומזכיר ההגנה כלפי גוף זה. בעוד שצ'ייני וראמספלד מצדדים בפעילות צבאית חד-צדדית של ארה"ב נגד הטרור והטילים הבליסטים, מצדד פאוול בפעילות בין-לאומית ורב-לאומית המעדיפה את הנשק הדיפלומטי, המשפטי והפיננסי על פני הנשק הצבאי. הוא נהנה מתמיכתם וייעוצם של ברנט סקאוקרופט ואדוארד דג'רג'יאן שכיהנו בתפקידי היועץ לביטחון לאומי ועוזר מזכיר המדינה של בוש האב, והתנגדו ל"מלחמת המפרץ" ב-91' . שניהם נמנו על האגף "הערביסטי" של הממשל (למרות שדג'רג'יאן גם כיהן כשגריר בישראל), וסקאקרופט אף חבר במועצות המנהלים של חברות הענק Penzoil ו Qualcomm המרושתות באופן אינטימי עם סעודיה.
גם המינויים של פאוול מעידים על תפישת עולמו. יועצו המיוחד לענייני המזרח התיכון, הגנרל בדימוס אנתוני זיני, התנגד ל"מלחמת המפרץ", מתנגד למלחמה הצפויה נגד סדאם, מתנגד לסיוע למחתרת העיראקית, רואה בטרור בעיה דיפלומטית ומשפטית יותר מאשר צבאית, ומרגיש כבן-בית בבירות ערב ובמיוחד בריאד. עוזרו של פאוול לתכנון מדיני הוא ריצ'ארד האס, שהיה היועץ למזרח התיכון של בוש (האב) ושפך שמן על עוינות הנשיא כלפי ראש הממשלה שמיר. האס תומך בנסיגת ישראל לקווי 67', חלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשטינית מערבית לירדן. הוא מתנגד למלחמה נגד עיראק, שולל כל סיוע לאופוזיציה העיראקית רואה באיראן ישות קונסטרוקטיבית. וויליאם ברנס, הידוע בקשריו עם רדיקלים ערבים, מונה לעוזר לענייני המזה"ת ודן קרצר יהודי הדבק בעמדות "שלום עכשיו" - מונה לתפקיד השגריר בישראל.
הרמטכ"ל פאוול השתלב בממסד הצבאי ולא זכור כמנהיג שהביא לשינויים מבניים או אסטרטגים. מזכיר המדינה פאוול מעניק גיבוי מלא לממסד מחלקת המדינה, ואף מאמץ את עמדותיו: הבנה כלפי משטרים וארגונים רדיקלים, התנגדות לתקצוב מסיבי של הגנה נגד טילים בליסטים, ריכוך המדיניות כלפי סין, צפון קוריאה, איראן ועיראק ותמיכה מוחלטת בתהליך אוסלו. פאוול אף אימץ מונחי יסוד השגורים בפי פקידי מחלקת המדינה: "אמצעים בוני אימון" (ויתורים ישראלים), "הקפאת התנחלויות", "מעגל אלימות", "אין פתרון צבאי לטרור", "מדיניות מאוזנת", "לא להתסיס את הערבים" והבחנה בין "טרור פוליטי" (אש"פ) לבין "טרור בלתי אנושי" (אל-קאעידה).
מן הראוי להכיר את משקלו האמיתי של המזכיר פאוול בממשל בוש ואת השקפת עולמו, כדי להימנע מאופוריה או מדיכאון בתגובה להתבטאויותיו ולפגישותיו עם ערפאת, שהוא רב-טרוריסט, אב טיפוס של בוגדנות בין-ערבית, מפר הסכמים סדרתי, זייפן, דורס זכויות אדם, רודף נוצרים ובעל ברית מושחת של סדאם, איראן, סודן ומדינות וארגוני טרור נוספים.
===============
ירום אטינגר הוא מומחה לענייני ממשל ארה"ב. בעבר הוא היה ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון