אחת-עשרה שנים, דומני, חלפו מאז אותו יום שבו דרכה כף רגלי בביתה של שולמית אלוני בכפר שמריהו. לא, זאת לא טעות. כותב שורות אלו אכן התארח פעם בביתה של הגברת אלוני, אימת הדתיים, אויבת הימין הגדולה בכל הזמנים. היא קידמה אותי בלבביות, הגישה לי כוס מים ("שלא יגידו שלא נתתי לך אפילו מים"), ובסוף המפגש ההיסטורי אף הציעה לי טרמפ למרכז הכפר. אחרי שימלאו לה 120 שנה אתנדב להעיד למענה עדות אופי בבית דין של מעלה ולספר בפרוטרוט על המעשה הטוב הזה, כדי להקל, ולו במשהו, על גזר הדין הצפוי לה באותה ערכאה סופנית. מקורותיי הנאמנים מדווחים לי שהפרקליטות שם שוקדת כבר עשרות שנים על הכנת כתב האישום.
ועכשיו לעניין: במהלך השיחה המרתקת בינינו שאלה אותי פתאום בעלת הבית "איפה למדת?". מהקשר השיחה הבנתי, בטעות, שהיא מבקשת לדעת היכן רכשתי השכלה תורנית גבוהה. כיוון שבעוונותיי אני משולל השכלה זאת, השפלתי מבטי והשבתי שלמדתי בתיכון דתי רגיל.
"וזהו?", תהתה יושבת-ראש מר"צ.
"זהו", מלמלתי. רק בהמשך השיחה הבנתי, שהיא התכוונה בכלל להשכלה אקדמית. ברם, כבר לא היה לי נעים להבהיר ולהסביר שדווקא ביליתי כמה שנים מפרכות במיתקן אקדמי מכובד למדי בירושלים, לא בלטביה, ואפילו הצלחתי לסיים את חוק לימודי שם כדת וכדין. אלוני, מצידה, התאמצה להבליע בכל משפט שלישי רמז לבערותי ולדלות ידיעותיי. היא, למשל, אמרה: "כיוון שלמדת בתיכון אולי שמעת משהו על דרווין". או: "אם אתה עדיין זוכר מה זה פירוק לגורמים, אז ". וגם: "לצערי, עדיין לא מלמדים בתיכון על המפץ הגדול, בטח לא בתיכון שבו למדת".
מאז אותה שיחה, אשר תועדה בעיתון 'חדשות', מנוחתו שוקן, לא הזדמן לי לפגוש באלוני פעם נוספת, אך הזדמן לי גם הזדמן לי לחוש על גווי את מגע מגפיה המסומרים של ההתנשאות האינטלקטואלית השמאלנית חילונית. השמאלנים המלומדים דורכים עליי כל אימת שאני חורג מתחום עיסוקי הפובליציסטיים הקבועים, אוסלו וכולי, ומחווה את עניות דעתי בנושאי הגות ותרבות. ענקי רוח ממחנה השמאל מנסים אזי לא רק לבטל כעפרא דארעא את מכלול טיעוני, אלא בעיקר להדגיש את רוחב השכלתם לעומת עומק בערותי. הנחת היסוד שלהם אומרת שאין להם לדתיים אלא דל"ת אמות של הלכה, והם בורים ועמי-ארצות בכל מה שקרה, נכתב או הולחן בחוץ.
שתי דוגמאות, ברשותכם:
לפני חודשים אחדים הוצאתי לאור את המונכון הפרובוקטיבי של ערוץ 7. 'ידיעות אחרונות' דיווח עליו בהרחבה נאה, אך כרגיל הקפיד להביא תגובה עויינת של שמאלן תורן, ניסים קלדרון, דוקטור לספרות ולקולנוע באוניברסיטאות תל-אביב ובאר שבע. לפי כל הראיות הנסיבתיות, הוא לא קרא אפילו שורה אחת במונכון בטרם שיחרר לפרסום את הקביעה השחצנית הבאה: "סגל לא משתמש במלים מעצבנות ולא קורא ספרים מעצבנים. אילו קרא סגל את '1984' של אורוול היה יודע ש ".
הבנתם? קלדרון מסרב להאמין שגם אנשים חובשי כיפה מציצים פה ושם בספרות שאיננה מודפסת בכתב רש"י. מבחינתו, אנחנו מבינים רק בבבא בתרא ובקונטרסים של הרב גינצבורג. הוא בטוח שאפילו את אורוול לא קראנו. לדעתו, רק חילוניים נאורים צורכים חומרים רוחניים כגון דא. מבין השיטין ניכרת גם משוכנעותו שאורוול היה עשוי בצלם דמות תבניתו השמאלנית, החילונית, כך שאין לדתיים סיבה לנבור בכתביו. הרי מן המפורסמות הוא שאורוול אכל עם קלדרון מאותו מסטינג, שפינוזה לגם איתו שוקו חם במנזה של רמת אביב, וגתה הפגין איתו כתף אל כתף נגד הכיבוש.
דוגמה שניה: סמוך למועד גירושיי מ'מעריב' מחיתי שם נגד ההחלטה לקרוא בירושלים רחוב על שמו של המשורר המחונן, אך המשומד, היינריך היינה. כדי להבהיר שהתנגדותי זו אינה נובעת מדעותיי הפוליטיות המשוקצות טרחתי לצטט את ליבוביץ' המנוח ("יודו-נאצים"), שהתנגד בשעתו לחנינת היינה. אבל כעבור יומיים התברר לי שמנקודת מבטם של הקלדרונים אפילו ליבוביץ' הוא פרימיטיב דתי גרידא. מאמר תגובה כעוס מאת דוד שחם, שהתפרסם אף הוא ב'מעריב', היה רצוף רמיזות על חורים בהשכלתי ההיינית. "ואולי יעניין את סגל לשמוע", כתב שחם, "כי אינו לבדו בהתנגדות להנצחת זכרו של היינה. בדיסלדורף, עיר הולדתו של היינה, מתקשים להגיע לידי החלטה לקרוא אוניברסיטה מקומית על שמו".
תודה, שחם, תודה. בתור דתי נבער אני אכן לא אמור לדעת שגם בגרמניה עשו צרות להיינה. ממש תודה שהארת את עיניי והעשרת במעט את השכלתי הדלה. בעצם, אני אפילו לא בדיוק יודע איפה גרמניה ומה זה דיסלדורף מפני שאין אצלנו אטלסים, רק שלחן ערוך. עולמנו התרבותי משתרע בין קרית ארבע לקרית ספר, וזהו. הודות למאמר התגובה שלך התוודעתי לראשונה בחיי לואגנר, למנדלסון, ולמה שמו, בטהובן. סליחה, ממש סליחה, ששוב חטאתי בכתיבה בעניינים הנפלאים מידיעתו של חובש כיפה ממוצע. בלי נדר, זאת הפעם האחרונה שבה אני כותב על היינה ושות'. לא אכתוב עוד על עניינים שיש להם איזושהי נגיעה לאבולוציה, קוונטים, שכפול גנטי, ברברה טוכמן, ברברה סטרייסנד או דוסטויבסקי. אתם, ורק אתם, מבינים בדברים כאלה. אתם ניסחתם את חוקי קפלר, אתם עשיתם הגהות על החטא ועונשו, אתם לימדתם תווים את מוצרט, ומי אני שאכתוב עליהם. מהיום והלאה אצמד לכלל הקדוש שניסח רבנו ג'ורג' אורוול ב'חוות החיות' (עמ' 62): "לא יישן בעל חיים במיטה עם סדינים".
** הרשימה פורסמה ב"אפעס", תכתובת אי-מייל בין עיתונאים דתיים לחילוניים.
================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
ועכשיו לעניין: במהלך השיחה המרתקת בינינו שאלה אותי פתאום בעלת הבית "איפה למדת?". מהקשר השיחה הבנתי, בטעות, שהיא מבקשת לדעת היכן רכשתי השכלה תורנית גבוהה. כיוון שבעוונותיי אני משולל השכלה זאת, השפלתי מבטי והשבתי שלמדתי בתיכון דתי רגיל.
"וזהו?", תהתה יושבת-ראש מר"צ.
"זהו", מלמלתי. רק בהמשך השיחה הבנתי, שהיא התכוונה בכלל להשכלה אקדמית. ברם, כבר לא היה לי נעים להבהיר ולהסביר שדווקא ביליתי כמה שנים מפרכות במיתקן אקדמי מכובד למדי בירושלים, לא בלטביה, ואפילו הצלחתי לסיים את חוק לימודי שם כדת וכדין. אלוני, מצידה, התאמצה להבליע בכל משפט שלישי רמז לבערותי ולדלות ידיעותיי. היא, למשל, אמרה: "כיוון שלמדת בתיכון אולי שמעת משהו על דרווין". או: "אם אתה עדיין זוכר מה זה פירוק לגורמים, אז ". וגם: "לצערי, עדיין לא מלמדים בתיכון על המפץ הגדול, בטח לא בתיכון שבו למדת".
מאז אותה שיחה, אשר תועדה בעיתון 'חדשות', מנוחתו שוקן, לא הזדמן לי לפגוש באלוני פעם נוספת, אך הזדמן לי גם הזדמן לי לחוש על גווי את מגע מגפיה המסומרים של ההתנשאות האינטלקטואלית השמאלנית חילונית. השמאלנים המלומדים דורכים עליי כל אימת שאני חורג מתחום עיסוקי הפובליציסטיים הקבועים, אוסלו וכולי, ומחווה את עניות דעתי בנושאי הגות ותרבות. ענקי רוח ממחנה השמאל מנסים אזי לא רק לבטל כעפרא דארעא את מכלול טיעוני, אלא בעיקר להדגיש את רוחב השכלתם לעומת עומק בערותי. הנחת היסוד שלהם אומרת שאין להם לדתיים אלא דל"ת אמות של הלכה, והם בורים ועמי-ארצות בכל מה שקרה, נכתב או הולחן בחוץ.
שתי דוגמאות, ברשותכם:
לפני חודשים אחדים הוצאתי לאור את המונכון הפרובוקטיבי של ערוץ 7. 'ידיעות אחרונות' דיווח עליו בהרחבה נאה, אך כרגיל הקפיד להביא תגובה עויינת של שמאלן תורן, ניסים קלדרון, דוקטור לספרות ולקולנוע באוניברסיטאות תל-אביב ובאר שבע. לפי כל הראיות הנסיבתיות, הוא לא קרא אפילו שורה אחת במונכון בטרם שיחרר לפרסום את הקביעה השחצנית הבאה: "סגל לא משתמש במלים מעצבנות ולא קורא ספרים מעצבנים. אילו קרא סגל את '1984' של אורוול היה יודע ש ".
הבנתם? קלדרון מסרב להאמין שגם אנשים חובשי כיפה מציצים פה ושם בספרות שאיננה מודפסת בכתב רש"י. מבחינתו, אנחנו מבינים רק בבבא בתרא ובקונטרסים של הרב גינצבורג. הוא בטוח שאפילו את אורוול לא קראנו. לדעתו, רק חילוניים נאורים צורכים חומרים רוחניים כגון דא. מבין השיטין ניכרת גם משוכנעותו שאורוול היה עשוי בצלם דמות תבניתו השמאלנית, החילונית, כך שאין לדתיים סיבה לנבור בכתביו. הרי מן המפורסמות הוא שאורוול אכל עם קלדרון מאותו מסטינג, שפינוזה לגם איתו שוקו חם במנזה של רמת אביב, וגתה הפגין איתו כתף אל כתף נגד הכיבוש.
דוגמה שניה: סמוך למועד גירושיי מ'מעריב' מחיתי שם נגד ההחלטה לקרוא בירושלים רחוב על שמו של המשורר המחונן, אך המשומד, היינריך היינה. כדי להבהיר שהתנגדותי זו אינה נובעת מדעותיי הפוליטיות המשוקצות טרחתי לצטט את ליבוביץ' המנוח ("יודו-נאצים"), שהתנגד בשעתו לחנינת היינה. אבל כעבור יומיים התברר לי שמנקודת מבטם של הקלדרונים אפילו ליבוביץ' הוא פרימיטיב דתי גרידא. מאמר תגובה כעוס מאת דוד שחם, שהתפרסם אף הוא ב'מעריב', היה רצוף רמיזות על חורים בהשכלתי ההיינית. "ואולי יעניין את סגל לשמוע", כתב שחם, "כי אינו לבדו בהתנגדות להנצחת זכרו של היינה. בדיסלדורף, עיר הולדתו של היינה, מתקשים להגיע לידי החלטה לקרוא אוניברסיטה מקומית על שמו".
תודה, שחם, תודה. בתור דתי נבער אני אכן לא אמור לדעת שגם בגרמניה עשו צרות להיינה. ממש תודה שהארת את עיניי והעשרת במעט את השכלתי הדלה. בעצם, אני אפילו לא בדיוק יודע איפה גרמניה ומה זה דיסלדורף מפני שאין אצלנו אטלסים, רק שלחן ערוך. עולמנו התרבותי משתרע בין קרית ארבע לקרית ספר, וזהו. הודות למאמר התגובה שלך התוודעתי לראשונה בחיי לואגנר, למנדלסון, ולמה שמו, בטהובן. סליחה, ממש סליחה, ששוב חטאתי בכתיבה בעניינים הנפלאים מידיעתו של חובש כיפה ממוצע. בלי נדר, זאת הפעם האחרונה שבה אני כותב על היינה ושות'. לא אכתוב עוד על עניינים שיש להם איזושהי נגיעה לאבולוציה, קוונטים, שכפול גנטי, ברברה טוכמן, ברברה סטרייסנד או דוסטויבסקי. אתם, ורק אתם, מבינים בדברים כאלה. אתם ניסחתם את חוקי קפלר, אתם עשיתם הגהות על החטא ועונשו, אתם לימדתם תווים את מוצרט, ומי אני שאכתוב עליהם. מהיום והלאה אצמד לכלל הקדוש שניסח רבנו ג'ורג' אורוול ב'חוות החיות' (עמ' 62): "לא יישן בעל חיים במיטה עם סדינים".
** הרשימה פורסמה ב"אפעס", תכתובת אי-מייל בין עיתונאים דתיים לחילוניים.
================
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.