"יום שחרור ירושלים", ובמידה מסוימת אחיו ה"צעיר" יום שחרור חברון, כבר נחגגים במקומותינו כדבר מקובל ורגיל. המהדרין נוהגים לומר "הלל", ולעלות לירושלים לחגיגות וריקודים, והמהדרין מן המהדרין מציינים גם את יום שחרור חברון באופן כל שהוא תפילה, ערב זכרונות או ארוחה חגיגית. אך אלו וגם אלו שואלים את עצמם בימים אלו -"לשמחה מה זו עושה", או לפחות: "האם הגיע כבר הזמן לשמוח?". הרי אנו רואים בעינינו מה מצבה של ירושלים וחברון המשוחררות; אנו רואים את חרפתו של הר הבית, הנטוש והמופקר, המחולל בציפורני ובדחפורי הערבים, ויהודי אינו יכול אפילו לעלות אליו שלא לומר להתפלל.
כולנו רואים חלקים נרחבים בירושלים כבושים בידי ערבים אויבים עוינים, ויהודי מרגיש בהם כמו בביירות או בריאד. כולנו רואים את חברון עיר האבות, הכבושה ברובה, עקרונית ומעשית, בידי צר, סגורה ואסורה ליהודים, ויהודי העובר ברוב חלקיה שם נפשו בכפו; את אתרינו המקודשים וההיסטוריים רחוקים מאיתנו, כבגלות ואף גרוע מכך, שכן אלפי שנים, תחת שלטון הכובשים השונים, יכולנו להגיע ולפקוד את אלוני ממרא, מערת עתניאל בן קנז, אשל אברהם ועוד ועוד וכעת הם כאילו מעבר לגבול עוין ומאיים. ועוד, כאילו כדי להגביר את התסכול והמבוכה, מי שהביאנו למצב זה היא ממשלת ישראל, אשר את שליטתה בירושלים ובחברון אנו חוגגים כ"יום שחרור". אכן, מצב לא פשוט.
אבל, אפשר לראות את הימים הללו לא כיום שמציין אירוע שהיה ונגמר, כפי שכולנו רואים, במצב חלקי מאד, אלא כציון דרך בתהליך, תהליך שחרור- והתהליך בעיצומו: תהליך ארוך ומורכב, רצוף קשיים ותיסכולים אך, בד בבד, תהליך ממריץ וממלא אתגר, מעורר ומחייב. הימים האלו, ימי שחרור הם קודם כל ימי שחרור עצמנו; ימי שחרור רוחני ורעיוני, שחרור מקיבעונות וקיפאונות, שחרור מעצבות ועייפות והתמכרות לחיפוש נוחות. אנו חוגגים על ההזדמנות שניתנה לנו להמשיך במשימת הדורות ההיסטורית לשוב שיבה מלאה לכל מרחבי ארצנו וערינו. וזו הזדמנות, זה אתגר, זו משימה וזו עדיין איננה המטרה.
קיבלנו את הזכות והחובה להתמודד, הוצבנו על תחילתה של הישורת האחרונה במרוץ ההיסטורי. בשלב הזה אסור להתעייף ואי אפשר להתחמק. יש להמשיך ויכולים להמשיך. ובדרך הזו יש מהמורות ומכשולים, והרבה נסיונות. אך אנחנו יודעים, שמשימתנו איננה קלה, ולא עלינו המלאכה לגמור. משימתנו היא לפעול להמשיך לפעול במלוא יכולתנו.
ולכן, חגיגות יום שחרור ירושלים וחברון אין פירושה שמשימת השחרור הסתיימה או התמלאה. משימה כזו אינה יכולה להסתיים, אלא בגאולה השלמה. אך עלינו עלייה עצומה, למדרגה גבוהה ומאתגרת, של עם עצמאי הנאבק על גאולת ארצו, אתריו ועריו. עם עצמאי הנאבק על הגדרת זהותו, המתמודד עם עצמו ועם סביבתו, וחותר את דרכו באומץ ובהתמדה. כשם שביום העצמאות לא באנו אל המנוחה והנחלה, אך קיבלנו הזדמנות להילחם ולעצב את חיינו הלאומיים, כך גם בימים הגדולים הללו, המשכו של יום העצמאות, שבהם נפתחו שערי אתגר היסטורי שעוד לא היה כמותו מאז ימי בר - כוכבא.
ברוך ה', שזוהי המשימה שלנו. לדורות קודמים היו משימות קשות הרבה יותר: להמשיך את חייו של העם ללא מסגרת לאומית, לשאת עול זרים, רדיפות ופורענויות, ללא יכולת תגובה והמתמודדות; אנו זכינו לאתגר מלהיב ומרומם. ברוך ה', שהדור החדש שצומח כאן יחד איתנו הוא שותף מלא אמונה ועוצמה שהולך ומוליך אותנו קדימה, ואינו מאפשר לנו להתעייף או לשכוח.
על כך נודה לה' בהלל וקול תודה, קול המון חוגג, נרקוד ברחבות ירושלים ונפקוד בהמונינו את מערת המכפלה, נדע שאנו ממשיכים לשאת את הלפיד במשימה הנצחית, ונישא אותו בגאוה ובשמחה אל העתיד, עד נזכה ונשמח בבנין שלם.
================
נועם ארנון הוא דובר היישוב היהודי בחברון
כולנו רואים חלקים נרחבים בירושלים כבושים בידי ערבים אויבים עוינים, ויהודי מרגיש בהם כמו בביירות או בריאד. כולנו רואים את חברון עיר האבות, הכבושה ברובה, עקרונית ומעשית, בידי צר, סגורה ואסורה ליהודים, ויהודי העובר ברוב חלקיה שם נפשו בכפו; את אתרינו המקודשים וההיסטוריים רחוקים מאיתנו, כבגלות ואף גרוע מכך, שכן אלפי שנים, תחת שלטון הכובשים השונים, יכולנו להגיע ולפקוד את אלוני ממרא, מערת עתניאל בן קנז, אשל אברהם ועוד ועוד וכעת הם כאילו מעבר לגבול עוין ומאיים. ועוד, כאילו כדי להגביר את התסכול והמבוכה, מי שהביאנו למצב זה היא ממשלת ישראל, אשר את שליטתה בירושלים ובחברון אנו חוגגים כ"יום שחרור". אכן, מצב לא פשוט.
אבל, אפשר לראות את הימים הללו לא כיום שמציין אירוע שהיה ונגמר, כפי שכולנו רואים, במצב חלקי מאד, אלא כציון דרך בתהליך, תהליך שחרור- והתהליך בעיצומו: תהליך ארוך ומורכב, רצוף קשיים ותיסכולים אך, בד בבד, תהליך ממריץ וממלא אתגר, מעורר ומחייב. הימים האלו, ימי שחרור הם קודם כל ימי שחרור עצמנו; ימי שחרור רוחני ורעיוני, שחרור מקיבעונות וקיפאונות, שחרור מעצבות ועייפות והתמכרות לחיפוש נוחות. אנו חוגגים על ההזדמנות שניתנה לנו להמשיך במשימת הדורות ההיסטורית לשוב שיבה מלאה לכל מרחבי ארצנו וערינו. וזו הזדמנות, זה אתגר, זו משימה וזו עדיין איננה המטרה.
קיבלנו את הזכות והחובה להתמודד, הוצבנו על תחילתה של הישורת האחרונה במרוץ ההיסטורי. בשלב הזה אסור להתעייף ואי אפשר להתחמק. יש להמשיך ויכולים להמשיך. ובדרך הזו יש מהמורות ומכשולים, והרבה נסיונות. אך אנחנו יודעים, שמשימתנו איננה קלה, ולא עלינו המלאכה לגמור. משימתנו היא לפעול להמשיך לפעול במלוא יכולתנו.
ולכן, חגיגות יום שחרור ירושלים וחברון אין פירושה שמשימת השחרור הסתיימה או התמלאה. משימה כזו אינה יכולה להסתיים, אלא בגאולה השלמה. אך עלינו עלייה עצומה, למדרגה גבוהה ומאתגרת, של עם עצמאי הנאבק על גאולת ארצו, אתריו ועריו. עם עצמאי הנאבק על הגדרת זהותו, המתמודד עם עצמו ועם סביבתו, וחותר את דרכו באומץ ובהתמדה. כשם שביום העצמאות לא באנו אל המנוחה והנחלה, אך קיבלנו הזדמנות להילחם ולעצב את חיינו הלאומיים, כך גם בימים הגדולים הללו, המשכו של יום העצמאות, שבהם נפתחו שערי אתגר היסטורי שעוד לא היה כמותו מאז ימי בר - כוכבא.
ברוך ה', שזוהי המשימה שלנו. לדורות קודמים היו משימות קשות הרבה יותר: להמשיך את חייו של העם ללא מסגרת לאומית, לשאת עול זרים, רדיפות ופורענויות, ללא יכולת תגובה והמתמודדות; אנו זכינו לאתגר מלהיב ומרומם. ברוך ה', שהדור החדש שצומח כאן יחד איתנו הוא שותף מלא אמונה ועוצמה שהולך ומוליך אותנו קדימה, ואינו מאפשר לנו להתעייף או לשכוח.
על כך נודה לה' בהלל וקול תודה, קול המון חוגג, נרקוד ברחבות ירושלים ונפקוד בהמונינו את מערת המכפלה, נדע שאנו ממשיכים לשאת את הלפיד במשימה הנצחית, ונישא אותו בגאוה ובשמחה אל העתיד, עד נזכה ונשמח בבנין שלם.
================
נועם ארנון הוא דובר היישוב היהודי בחברון