החומש אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, נקרא בפי חז"ל "חומש הפקודים", על שם שני המפקדים המתועדים בו. המפקד הראשון, בפרשתנו, מפקד דור יוצאי מצרים והשני מפקד דור כובשי כנען בסוף מסע הנדודים, על סף הכניסה לארץ. למרות שבמפקד השני "לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את ישראל במדבר סיני", ולמרות ארבעים השנים שחלפו, מספר המתפקדים בשני המפקדים, דומה מאד ונע סביב שש מאות אלף יוצאי צבא.
לולא עוון המרגלים אשר גזר כליה על הדור ועיכב את הכניסה לארץ ארבעים שנה, היו יוצאי מצרים, מתפקדי המפקד הראשון, כובשים ונוחלים את הארץ. נראה, אם כן, שהמספר הזה של ששים ריבוא, איננו מקרי והוא הריבוי המתאים להתגלות העניין הלאומי המאחד את כל הגוונים הפרטיים הנדרשים, לחטיבה לאומית שלמה הראויה לארץ משלה ארץ ישראל (על פי הרב קוק זצ"ל, עולת ראיה ח"א עמ' שפ"ח).
על פי זה קבעו חז"ל (ברכות נ"ח) ברכה מיוחדת למי שרואה אוכלוסי ישראל שהם ששים ריבוא בארץ ישראל, "ברוך את ה' וכו' חכם הרזים", ועל פי זה כתב הרב: "והאוכלוסא שתהיה, לא בארץ הגלות, כי אם בארץ ישראל, ובמספר הראוי ששים רבא, תהיה תחילת צמיחת קרן לבית יעקב" (עולת ראיה, שם). כך אמנם זכינו להכרזת המדינה בתש"ח, כאשר מניינו של הישוב היה כשש מאות אלף נפש.
כשם שמספרם של כלל המתפקדים איננו מקרי, כן יש להניח שמספר הנמנים בכל שבט ושבט, גם הוא איננו מקרי. והנה בהשוואת גודלם של השבטים, בולטת תופעה מעניינת; שבט לוי היה קטן בצורה מאד חריגה לעומת שאר השבטים. מניינו מבן חדש ומעלה, עשרים ושנים אלף (במדבר ג', לט), ומבן שלשים שנה ועד חמישים, שמונת אלפים חמש מאות ושמונים (ד', מח), ולעומתו, מנשה הקטן מבין שאר השבטים, שלושים ושנים אלף בני עשרים שנה ומעלה, "והנה לא יגיעו (בני לוי) מבן כ' שנה ומעלה (לפי הערכה) לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם" "וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם" (לשון הרמב"ן ג', יד). הרמב"ן עונה שתי תשובות: האחת, על פי מה שאמרו חז"ל ששבט לוי לא היה בשעבוד מלאכת מצרים, ועל כן לא נתברכו בריבוי על טבעי שברך ה' את ישראל: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והם היו "פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים".
הסבר אחר מציע הרמב"ן; "ואולי היה זה מכעס הזקן (יעקב) עליהם" (על שמעון ולוי) שארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אמנם שמעון מונה במפקד הזה למעלה מחמישים ותשעה אלף, אבל לפני הכניסה לארץ מתמעט מספרו במגפה ואינו מונה כעשרים ושנים אלף.
ה"אור החיים" הקדוש מבאר באופן אחר: חז"ל מגלים לנו שאחר גזירת השלכת הבנים ליאור, פרש עמרם מיוכבד אשתו ורק בהפצרתה של מרים נאות לקחתה ליקוחין חדשים. מסתבר שתופעת הפרישות מחיי אישות היתה נפוצה אצל כל בני לוי, דווקא עמרם שהחזיר את אשתו היה יוצא דופן. בני לוי אשר כאמור היו פטורים מגזירת השעבוד "לצד שהיו מעונגים" לא מלאם לבם "לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה, הוזל והוקל בעיניהם לראות ילדיהם מושלכים ביאור, גם שהיו מזלזלים בעצמם לילד ולעזוב (ילדיהם) בשדות ובמחילות הארץ אשר אין אדם נכבד שנפשו מכובדת עליו כשבט לוי עושה כן".
מצירופן של שלש התשובות הללו נמצא למדים:
א לעיתים, דווקא הקושי, השעבוד, הצרה, מצמיחים ישועה גדולה וגילוי על טבעי של כוח החיים.
ב הגילוי הגדול של כוח החיים של בני האומה, מותנה בקשר עם אבותיה. מי שמעורר עליו בהתנהגותו את הקפדתם של אבות האומה, מקטין את חלקו בבניין הכלל.
ג דווקא בשכבות העממיות בנות המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, הנמנעות משיקולים "רציונליים" בתכנון הילודה, מתגלית החיוניות הטבעית במלא עצמתה. זאת החיוניות הנדרשת לשבי גולה ולנוחלי ארץ.
==============================
הרב מנחם פליקס הוא ראש מיכללת אורות ישראל ומראשי ההתיישבות ביש"ע.
מתפרסם בעלון "מעט מן האור".
לולא עוון המרגלים אשר גזר כליה על הדור ועיכב את הכניסה לארץ ארבעים שנה, היו יוצאי מצרים, מתפקדי המפקד הראשון, כובשים ונוחלים את הארץ. נראה, אם כן, שהמספר הזה של ששים ריבוא, איננו מקרי והוא הריבוי המתאים להתגלות העניין הלאומי המאחד את כל הגוונים הפרטיים הנדרשים, לחטיבה לאומית שלמה הראויה לארץ משלה ארץ ישראל (על פי הרב קוק זצ"ל, עולת ראיה ח"א עמ' שפ"ח).
על פי זה קבעו חז"ל (ברכות נ"ח) ברכה מיוחדת למי שרואה אוכלוסי ישראל שהם ששים ריבוא בארץ ישראל, "ברוך את ה' וכו' חכם הרזים", ועל פי זה כתב הרב: "והאוכלוסא שתהיה, לא בארץ הגלות, כי אם בארץ ישראל, ובמספר הראוי ששים רבא, תהיה תחילת צמיחת קרן לבית יעקב" (עולת ראיה, שם). כך אמנם זכינו להכרזת המדינה בתש"ח, כאשר מניינו של הישוב היה כשש מאות אלף נפש.
כשם שמספרם של כלל המתפקדים איננו מקרי, כן יש להניח שמספר הנמנים בכל שבט ושבט, גם הוא איננו מקרי. והנה בהשוואת גודלם של השבטים, בולטת תופעה מעניינת; שבט לוי היה קטן בצורה מאד חריגה לעומת שאר השבטים. מניינו מבן חדש ומעלה, עשרים ושנים אלף (במדבר ג', לט), ומבן שלשים שנה ועד חמישים, שמונת אלפים חמש מאות ושמונים (ד', מח), ולעומתו, מנשה הקטן מבין שאר השבטים, שלושים ושנים אלף בני עשרים שנה ומעלה, "והנה לא יגיעו (בני לוי) מבן כ' שנה ומעלה (לפי הערכה) לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם" "וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם" (לשון הרמב"ן ג', יד). הרמב"ן עונה שתי תשובות: האחת, על פי מה שאמרו חז"ל ששבט לוי לא היה בשעבוד מלאכת מצרים, ועל כן לא נתברכו בריבוי על טבעי שברך ה' את ישראל: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והם היו "פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים".
הסבר אחר מציע הרמב"ן; "ואולי היה זה מכעס הזקן (יעקב) עליהם" (על שמעון ולוי) שארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אמנם שמעון מונה במפקד הזה למעלה מחמישים ותשעה אלף, אבל לפני הכניסה לארץ מתמעט מספרו במגפה ואינו מונה כעשרים ושנים אלף.
ה"אור החיים" הקדוש מבאר באופן אחר: חז"ל מגלים לנו שאחר גזירת השלכת הבנים ליאור, פרש עמרם מיוכבד אשתו ורק בהפצרתה של מרים נאות לקחתה ליקוחין חדשים. מסתבר שתופעת הפרישות מחיי אישות היתה נפוצה אצל כל בני לוי, דווקא עמרם שהחזיר את אשתו היה יוצא דופן. בני לוי אשר כאמור היו פטורים מגזירת השעבוד "לצד שהיו מעונגים" לא מלאם לבם "לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה, הוזל והוקל בעיניהם לראות ילדיהם מושלכים ביאור, גם שהיו מזלזלים בעצמם לילד ולעזוב (ילדיהם) בשדות ובמחילות הארץ אשר אין אדם נכבד שנפשו מכובדת עליו כשבט לוי עושה כן".
מצירופן של שלש התשובות הללו נמצא למדים:
א לעיתים, דווקא הקושי, השעבוד, הצרה, מצמיחים ישועה גדולה וגילוי על טבעי של כוח החיים.
ב הגילוי הגדול של כוח החיים של בני האומה, מותנה בקשר עם אבותיה. מי שמעורר עליו בהתנהגותו את הקפדתם של אבות האומה, מקטין את חלקו בבניין הכלל.
ג דווקא בשכבות העממיות בנות המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, הנמנעות משיקולים "רציונליים" בתכנון הילודה, מתגלית החיוניות הטבעית במלא עצמתה. זאת החיוניות הנדרשת לשבי גולה ולנוחלי ארץ.
==============================
הרב מנחם פליקס הוא ראש מיכללת אורות ישראל ומראשי ההתיישבות ביש"ע.
מתפרסם בעלון "מעט מן האור".