לע"נ אמי, בלומה ע"ה, ירושלמית בהווייתה שעלתה לשמי מעלה ביום ירושלים אשתקד
וידבר...במדבר. לשון דומה הגם שהדמיון רחוק. ואולי גם מנוגד כלשהו. המדבר הוא מקום של שקט, של התבודדות ושל התבוננות. מקום שבו האדם נמצא לבדו מול ההוד הפרוש למרחקים. ואילו הדיבור הוא מהמאפיינים של בני האדם בחברותא. של ההמולה החברתית. הקול בוקע את השקט המדברי וחורג מאווירתו. הוא גם נישא בו למרחקים, ומגיע למקומות רחוקים ולאוזניים רבות, וגם בעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה.
במדבר סיני
אולי המקום בו סוף דבר נשמע. אין מתחרים אחרים. זו לא הארץ הנושבת. גם אין נוף שיתחרה, חידושים שצצים או צמחיה ובעלי חיים. אין דבר שמסיח את הדעת מהעיקר הנבחר. אף חקלאות איננה וצורכי העבודה והפרנסה אינם מטרידים והם קבועים שם מראש. למעשה, הנתונים הם שמגדירים כמעט הכל מראש. קצב החיים הוא איטי ושינוי של הזרימה האיטית כמעט ואיננו מורגש. והנה, דווקא שם נשמעים הדברים ביתר שאת. במקום כזה יש עוצמת יתר לבירור נוקב, להתכנסות פנימית, לעמידה אל מול העצמי, הן של הפרט והן של העם כולו. מקום אידיאלי להתארגנות ולליבון התוכניות.
אתה ואהרן
אין עוררין על מנהיגותם של משה הנביא, ושל אהרון הכהן הגדול. אך מה להם ולמפקד יוצאי צבא. האומנם הם צריכים להיות שם ולפקוד את בני ישראל? ימנו פוקד רשמי או יציבו שר צבא. והוא ידאג לאחראי על כוח אדם שיעשה את תפקידו. ואילו הם יהיו פנויים לעבודת ה', ללמוד במשכן וללמד את בני ישראל. משימות שהן שלהם, ואין אחר שיכול בכלל לעשותן. וכי לא די להם בכתרים שבידם שהם זקוקים גם לעסוק בסייפא. ואולי, זו בדיוק הנקודה. אין הפרדה בין זה לזה. היהודי אוחז בשלח ובתורה. ספר וסייף מלווים אותו, בהכרח, לאורך דרכו ההיסטורית. השילוב ביניהם יוצר גם הוא ייחודיות בעם הגדול הזה. ועצם העיסוק של המנהיגים גם בתחום הזה, יוצר הלכה לעתיד. ואולי גם נקודה נוספת. המנהיגים הפוקדים אישית את העם, פוגשים אותו פנים אל פנים. הם מתבוננים אל הלובן שבעיניים, ואל הצבע שלהן, אל עומקן המרצד או המבט הכבוי. ככה הם יכולים להכיר ולהתרשם ישירות. עוד הנחייה למעשה למנהיגי העתיד. שיהיו מעורבים ומכירים. שינהיגו את העם מגובה ההיכרות הפרטית עם כל אחד ואחד.
איש ראש
ראש לבית אבותיו הוא. ולכאורה, ברור הדבר מראשיתו של הפסוק. "ואתכם יהיו איש איש למטה". כלומר, נציגות לכל מטה. ונציגות כזאת, פירושה בדרך כלל, הראש עצמו. מה בא סופו של הפסוק להשמיע לנו, אם כך. ואולי, יש פה רמזים נוספים. צריך "איש ראש". איש שיש לו גם ראש, בעל יכולת להשתמש בנכס שהופקד בידיו, ולא סתם יצור אנושי מתפקד. ואולי עוד מובן שמסתתר כאן. שכל אחד הוא בקנה המידה של בית אבתיו. יתכן, שהאיש אינו מתאים להיות ראש בשבט אחר. במקום שהדרישות אחרות, שהאופי שונה, שהמטען ההיסטורי, החברתי, הערכי והתרבותי הוא אחר. אבל אצלו, בבית אבתיו שלו, הוא בהחלט ראש. שם הוא- זה הוא. ואולי, נלמד גם שהמשפחה והחברה יכולים ליצור ראש גדול ויכולים גם לעכב את ההתפתחות. האדם, הוא תבנית נוף מולדתו, ונוסיף- תבנית משפחתו והחברה שהוא חי בה.
והיא לא ידעה
ההפטרה עוסקת גם בכפיות טובה. אבל זאת כפיות טובה בעייתית. שהרי אם "היא לא ידעה", מה אשמתה. לכל היותר ניתן להאשימה בבורות. באי תפיסה נכונה של המציאות. ואולי, יש מדרגה שבה כבר בלתי אפשרי להסתתר אחרי תירוץ כזה. עם ישראל צריך להיות בעל רמת ידע והבנה אמיתיים, שרכש אותם הן בנסיון ובידע ההיסטורי, והן בכלי החשיבה וראיית העולם שהוקנו לו על ידי רבון העולמים. ולכן, אי ידיעה היא כתב האשמה בפני עצמו. היא עצמה ההרשעה. והיא מלמדת אותנו את הצורך בחשיבה עמוקה ובלימוד הנעשה מסביב, תוך רצון לרדת לשורשים.
וארשתיך לי
סיומה של ההפטרה של פרשת במדבר, יש בו סדר מעניין. הפסוק קובע בתחילתו "וארשתיך לי לעולם". אלו האירוסין הראשונים. לאחר מכן, הוא מציין "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". ולבסוף "וארשתיך לי באמונה". ולכאורה הסדר הפוך. ראשית, צריכה להיות האמונה. ההבנה והאמון. (גם אם מדובר בנאמנות). היסוד המונח בשורשה של כל התקשרות. אחר כך אנו מצפים לחיזוק הקשר בדרכי החיים ולביסוסו על אדנים של מעשים. ואם כל זה מצליח, יבוא החיבור הקבוע לאורך ימים. ממש הגיון שאינו תואם את סדר הפסוקים.
ואולי, יש פה הגיון אלוקי, שאיננו מושפע מזה האנושי. לקב"ה יש את דרכו שלו.. ראשית, הוא החליט שהוא רוצה בהתקשרות עם עם ישראל. זו החלטה בלתי מותנית והיא מוחלטת. "וארשתיך לי לעולם". זהו, המעשה נעשה. עתה, משאנו עם ה', הוא גם קובע את דרכי ההתנהלות שלנו. בצדק ובמשפט מזה, אך עם זאת, בחסד וברחמים. שהרי במידת הדין בלבד, היינו מתקשים לעמוד. ולבסוף, כשבני ישראל כבר יכירו וידעו, תבוא גם האמונה שעל סמך הנסיון, הנאמנות שלנו לבוראנו והאמון המוחלט בו. וזה יביא לידיעה ממשית, כזו שאינה תלויה רק באמונה אלא היא פרי הידיעה עצמה.
=============================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
וידבר...במדבר. לשון דומה הגם שהדמיון רחוק. ואולי גם מנוגד כלשהו. המדבר הוא מקום של שקט, של התבודדות ושל התבוננות. מקום שבו האדם נמצא לבדו מול ההוד הפרוש למרחקים. ואילו הדיבור הוא מהמאפיינים של בני האדם בחברותא. של ההמולה החברתית. הקול בוקע את השקט המדברי וחורג מאווירתו. הוא גם נישא בו למרחקים, ומגיע למקומות רחוקים ולאוזניים רבות, וגם בעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה.
במדבר סיני
אולי המקום בו סוף דבר נשמע. אין מתחרים אחרים. זו לא הארץ הנושבת. גם אין נוף שיתחרה, חידושים שצצים או צמחיה ובעלי חיים. אין דבר שמסיח את הדעת מהעיקר הנבחר. אף חקלאות איננה וצורכי העבודה והפרנסה אינם מטרידים והם קבועים שם מראש. למעשה, הנתונים הם שמגדירים כמעט הכל מראש. קצב החיים הוא איטי ושינוי של הזרימה האיטית כמעט ואיננו מורגש. והנה, דווקא שם נשמעים הדברים ביתר שאת. במקום כזה יש עוצמת יתר לבירור נוקב, להתכנסות פנימית, לעמידה אל מול העצמי, הן של הפרט והן של העם כולו. מקום אידיאלי להתארגנות ולליבון התוכניות.
אתה ואהרן
אין עוררין על מנהיגותם של משה הנביא, ושל אהרון הכהן הגדול. אך מה להם ולמפקד יוצאי צבא. האומנם הם צריכים להיות שם ולפקוד את בני ישראל? ימנו פוקד רשמי או יציבו שר צבא. והוא ידאג לאחראי על כוח אדם שיעשה את תפקידו. ואילו הם יהיו פנויים לעבודת ה', ללמוד במשכן וללמד את בני ישראל. משימות שהן שלהם, ואין אחר שיכול בכלל לעשותן. וכי לא די להם בכתרים שבידם שהם זקוקים גם לעסוק בסייפא. ואולי, זו בדיוק הנקודה. אין הפרדה בין זה לזה. היהודי אוחז בשלח ובתורה. ספר וסייף מלווים אותו, בהכרח, לאורך דרכו ההיסטורית. השילוב ביניהם יוצר גם הוא ייחודיות בעם הגדול הזה. ועצם העיסוק של המנהיגים גם בתחום הזה, יוצר הלכה לעתיד. ואולי גם נקודה נוספת. המנהיגים הפוקדים אישית את העם, פוגשים אותו פנים אל פנים. הם מתבוננים אל הלובן שבעיניים, ואל הצבע שלהן, אל עומקן המרצד או המבט הכבוי. ככה הם יכולים להכיר ולהתרשם ישירות. עוד הנחייה למעשה למנהיגי העתיד. שיהיו מעורבים ומכירים. שינהיגו את העם מגובה ההיכרות הפרטית עם כל אחד ואחד.
איש ראש
ראש לבית אבותיו הוא. ולכאורה, ברור הדבר מראשיתו של הפסוק. "ואתכם יהיו איש איש למטה". כלומר, נציגות לכל מטה. ונציגות כזאת, פירושה בדרך כלל, הראש עצמו. מה בא סופו של הפסוק להשמיע לנו, אם כך. ואולי, יש פה רמזים נוספים. צריך "איש ראש". איש שיש לו גם ראש, בעל יכולת להשתמש בנכס שהופקד בידיו, ולא סתם יצור אנושי מתפקד. ואולי עוד מובן שמסתתר כאן. שכל אחד הוא בקנה המידה של בית אבתיו. יתכן, שהאיש אינו מתאים להיות ראש בשבט אחר. במקום שהדרישות אחרות, שהאופי שונה, שהמטען ההיסטורי, החברתי, הערכי והתרבותי הוא אחר. אבל אצלו, בבית אבתיו שלו, הוא בהחלט ראש. שם הוא- זה הוא. ואולי, נלמד גם שהמשפחה והחברה יכולים ליצור ראש גדול ויכולים גם לעכב את ההתפתחות. האדם, הוא תבנית נוף מולדתו, ונוסיף- תבנית משפחתו והחברה שהוא חי בה.
והיא לא ידעה
ההפטרה עוסקת גם בכפיות טובה. אבל זאת כפיות טובה בעייתית. שהרי אם "היא לא ידעה", מה אשמתה. לכל היותר ניתן להאשימה בבורות. באי תפיסה נכונה של המציאות. ואולי, יש מדרגה שבה כבר בלתי אפשרי להסתתר אחרי תירוץ כזה. עם ישראל צריך להיות בעל רמת ידע והבנה אמיתיים, שרכש אותם הן בנסיון ובידע ההיסטורי, והן בכלי החשיבה וראיית העולם שהוקנו לו על ידי רבון העולמים. ולכן, אי ידיעה היא כתב האשמה בפני עצמו. היא עצמה ההרשעה. והיא מלמדת אותנו את הצורך בחשיבה עמוקה ובלימוד הנעשה מסביב, תוך רצון לרדת לשורשים.
וארשתיך לי
סיומה של ההפטרה של פרשת במדבר, יש בו סדר מעניין. הפסוק קובע בתחילתו "וארשתיך לי לעולם". אלו האירוסין הראשונים. לאחר מכן, הוא מציין "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". ולבסוף "וארשתיך לי באמונה". ולכאורה הסדר הפוך. ראשית, צריכה להיות האמונה. ההבנה והאמון. (גם אם מדובר בנאמנות). היסוד המונח בשורשה של כל התקשרות. אחר כך אנו מצפים לחיזוק הקשר בדרכי החיים ולביסוסו על אדנים של מעשים. ואם כל זה מצליח, יבוא החיבור הקבוע לאורך ימים. ממש הגיון שאינו תואם את סדר הפסוקים.
ואולי, יש פה הגיון אלוקי, שאיננו מושפע מזה האנושי. לקב"ה יש את דרכו שלו.. ראשית, הוא החליט שהוא רוצה בהתקשרות עם עם ישראל. זו החלטה בלתי מותנית והיא מוחלטת. "וארשתיך לי לעולם". זהו, המעשה נעשה. עתה, משאנו עם ה', הוא גם קובע את דרכי ההתנהלות שלנו. בצדק ובמשפט מזה, אך עם זאת, בחסד וברחמים. שהרי במידת הדין בלבד, היינו מתקשים לעמוד. ולבסוף, כשבני ישראל כבר יכירו וידעו, תבוא גם האמונה שעל סמך הנסיון, הנאמנות שלנו לבוראנו והאמון המוחלט בו. וזה יביא לידיעה ממשית, כזו שאינה תלויה רק באמונה אלא היא פרי הידיעה עצמה.
=============================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.