אילו בחנו אזרחי ישראל את אירועי התקופה האחרונה בעין אובייקטיבית, ללא דעות קדומות ובלי קשר לעמדתם המדינית, היו מגיעים מיד למסקנה האחת: עם לבדד ישכון!
אולם, שנה וחצי אחרי פרוץ האינתיפאדה הרצחנית, כאשר כל תינוק נוכח במו-עיניו לאן דרדרו אותנו הפתרונות המדיניים, עדיין מתווכחים אצלנו על פתרון מדיני כזה או אחר. כיצד אפשר להסביר את התופעה האבסורדית הזאת? היכן ה"עם-חכם-ונבון", שלעתים נדמה כי כל בינתו נסתתרה?
כדי להבין זאת, במיוחד בעמדנו ערב חג מתן-תורה, מן הראוי להצביע על נקודת-העומק האמיתית שממנה נבקעת ונפערת התהום העמוקה כל-כך בעמדות הבסיסיות המאפיינות את הציבור בישראל.
כשנתבונן בנקודה זו, נמצא עצמנו, אולי בהפתעה מסויימת, הרחק מאוד מהשאלות הספציפיות - הגורליות כשלעצמן - של גבולות ושל ביטחון ושל מדינה פלסטינית, ונגלה גם שנקודת הוויכוח אינה מצויה אפילו בשאלות האידאולוגיות יותר של שלמות הארץ, אמונה בצדקת הדרך, וכיוצא באלו נושאים ושאלות המהווים ממבט ראשון את נקודות הוויכוח המהותי ואת סלעי המחלוקת המרכזית במדינה.
כי השאלה האמיתית באמת - והיא נוגעת בעצם לכלל העם היהודי - באיזו מידה השלמנו עם העובדה שאיננו 'עם נורמלי' ולעולם לא נהיה עם ככל העמים. מהנקודה המרכזית הזאת, מתפצלים למעשה כל העמדות, ההשקפות, חילוקי-הדעות, והלכי-הרוח בכל הנושאים הבסיסיים המסעירים את אשיות קיומנו.
כללית, ניתן לחלק את ההשקפות הבסיסיות הרווחות בציבור לשלוש קטגוריות:
מצד אחד - אלו שאינם מוכנים, בשום פנים ואופן, להשלים עם 'מוזרותו' של העם היהודי. אלו ששום לקח מהעבר ומההווה אין בו כדי לשכנעם לזנוח את החלום של עם נורמלי, ככל העמים. הללו יעשו הכל-בכל-מכל כדי להגשים את החלום הבלתי-אפשרי של 'עם נורמלי', ומשום שאינם מוכנים להכיר במציאות ונלחמים בכוח לשנות את מה שלא ניתן לשנות - הם עושים בסופו-של-דבר את כל הטעויות האפשריות. וככל שנוכחים שנכשלו במאמציהם להשיג את המטרה, יעשו טעויות גדולות יותר וימיטו על עמם אסונות קשים יותר.
לאחר שנוכחו שפתרון מדיני פלוני לא הביא את שכנינו להתייחס אלינו כאל עם נורמלי - רצו מיד לפתרון דרסטי יותר. וכשלא הועיל גם הפתרון ההוא - המשיכו להימור נועז יותר. הם לא עצרו לרגע כדי לשאול עצמם: שמא יש סיבה עמוקה ובסיסית יותר לשנאה המקיפה אותנו? שמא הסיבה הזאת אינה קשורה כלל במה שנוותר או לא נוותר?
ומשום שלא עצרו - הם רצו ונפלו ומכרו מכל הבא ליד, ובריצתם הבהולה דרדרו את המדינה כולה לתהום של סכנה קיומית, עד למצב הנוכחי.
מהעבר השני - אלו החיים בכל ישותם ואורחות-חייהם עם ה"אתה בחרתנו מכל העמים" ועם ההכרה הבסיסית ש"לא ככל העמים בית-ישראל" ו"עם לבדד ישכון". אלו הרוצים אמנם, בכל ליבם, לחיות בשלום ובשכנות טובה עם כל העמים שעל-פני תבל - ובוודאי עם השכנים המקיפים אותם - אך בה בשעה יודעים היטב כי את 'שנאת-עולם לעם-עולם' לא ניתן לבטל על-ידי ויתורים והתקפלות ומכירת חלקי ארץ.
ובתווך - יהודים רבים שאולי אינם חיים עמוק כל-כך עם ה'אתה בחרתנו', אך בליבם הרבה יותר מסימן-שאלה על האפשרות להיות עם נורמלי ככל העמים. משום כך אין הם מוכנים בשום פנים ואופן להפקיר ולסכן את הביטחון עבור מטרה שלעולם לא תהיה מושגת, אך מצד שני אינם יכולים להשתחרר מרגשי התסכול והמועקה נוכח הבעיה הקיומית שאת פתרונה אינם רואים באופק.
לראשונים ולאחרונים כאחד - נציע ערב חג מתן-תורה להתבונן מעט באחת המשמעויות המרכזיות של החג הזה.
כבר אז, לפני יותר משלושת-אלפים שנה, כשהתורה מתארת את מעמד הר-סיני, מתוך התייחסות לעם-ישראל בעבר ובהווה, היא גם גילתה למעשה את כל צפונות העתיד:
"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים... ככל אשר עשה לכם...?"
מאז ועד היום, בכל ההיסטוריה האנושית, על כל מרכיביה וגלגוליה - אין תופעת-פלא בולטת יותר מנצחיותו ומיוחדותו של העם היהודי. העם הזה, שחרבו עליו שני בתי-מקדשיו ויצא לגלות קשה ונוראה שלא היתה כמותה בתולדות העמים, הוסיף להתקיים ולשמור על ייחודו, שעה שעמים גדולים ואימפריות אדירות לאין-ערוך נעלמו כלא היו.
נצחיותו וייחודו של עם-ישראל - שתי חוליות, כרוכות זו בזו, של טבעת-הפלאים שהוצקה במעמד הר-סיני, במתן-תורה, לעד ולעולמי-עולמים. כל הניסיונות שנעשו במהלך הדורות לקעקע ולערער את הקביעה הנצחית הזאת, נידונו לכישלון. כשם שלא הצליחו ולא יצליחו גויים מחוץ לנפץ את נצחיותו של העם - להשמידו ולהכחידו היל"ת - כך, להבדיל, נכשלו כל הניסיונות 'מבית' להיפטר מייחודיותו של העם ולעשותו עם ככל העמים.
מה שהוגדר על-ידי בלעם "הן עם לבדד ישכון", הוא תמונת-מצב אמיתית, בלתי-ניתנת לשינוי. זה ביטוי נכון, גם אם בצידו השני של המטבע, לברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולשירת-הנפש הנצחית הנאמרת בתפילת החג: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות".
אילו השכילו כל עריצי תבל ושונאי ישראל להתבונן במהלך ההיסטוריה, היו למדים זה כבר כי לשאיפתם ש"לא ייזכר שם ישראל עוד", אין ולא יהיה לעולם שום סיכוי. כי נבחרנו, מכל העמים, להיות עם-הנצח.
ולהבדיל, באותה תקיפות ודאות, כלפי אחים תועים מבית, שמתאמצים בכל כוחם להיות "ככל העמים", שמתקשים להשלים עם ה"עם לבדד ישכון", ולכן מסרבים לאמץ את ה"ובגויים לא יתחשב" - הם ובניהם, בני-דור המדינה, שתוהים ושואלים את עצמם ואת הסובבים אותם: "מתי סוף-סוף נהיה עם 'נורמלי'?"; "מדוע איננו יכולים להיות אחת ולתמיד 'מדינה נורמלית'", מדוע לא יתייחסו אלינו כולם כאל שווייצים והולנדים ואוסטרלים ויניחו לנו לחיות את חיינו בשקט ובמנוחה?
אחים יקרים! איננו 'עם נורמלי' ולעולם לא נהיה 'עם נורמלי'. הקריאה "לא ככל הגויים בית-ישראל" איננה רק ציווי והוראת-דרך, אלא קביעת עובדה נצחית שאי-אפשר לשנותה. רק מי שמאבדים את התחושה של "גוי אחד בארץ" וחשים כ'עוד' עם בין האומות - מפסיקים, ממילא, להרגיש את ההצדקה הטבעית להמשך הקיום כ"כבשה אחת בין שבעים זאבים".
כשם שבתחילת היותנו לעם, התרחש והתנהל הכול באותות ובמופתים ובפלא נפלא שמאז בריאת העולם לא היה כמוהו ואין לו דמיון מקצה השמים ועד קצה השמים - כך בבוא הרגע המיוחל, בקרוב ממש, שבו תבוא לידי שלמות, לעיני כל העמים, התכלית שבשבילה נברא העולם, אף כאן יתרחשו דברים נפלאים, לאין ערוך.
מתוך ידיעה והכרה זו, נתחזק באמונת-אומן, כי המלך הנאמן והרחמן, הבוחר בתורה ובישראל עמו, שכל דבריו אמת וצדק, ירחם על ציון, בית-חיינו, יושיע לעלובת-נפש וישמחנו במהרה במלכות משיח בן-דוד שנרו יאיר ויזרח לעולם ועד.
================================
הרב אהרון דב הלפרין הוא עורך הבטאון של כפר חב"ד.
אולם, שנה וחצי אחרי פרוץ האינתיפאדה הרצחנית, כאשר כל תינוק נוכח במו-עיניו לאן דרדרו אותנו הפתרונות המדיניים, עדיין מתווכחים אצלנו על פתרון מדיני כזה או אחר. כיצד אפשר להסביר את התופעה האבסורדית הזאת? היכן ה"עם-חכם-ונבון", שלעתים נדמה כי כל בינתו נסתתרה?
כדי להבין זאת, במיוחד בעמדנו ערב חג מתן-תורה, מן הראוי להצביע על נקודת-העומק האמיתית שממנה נבקעת ונפערת התהום העמוקה כל-כך בעמדות הבסיסיות המאפיינות את הציבור בישראל.
כשנתבונן בנקודה זו, נמצא עצמנו, אולי בהפתעה מסויימת, הרחק מאוד מהשאלות הספציפיות - הגורליות כשלעצמן - של גבולות ושל ביטחון ושל מדינה פלסטינית, ונגלה גם שנקודת הוויכוח אינה מצויה אפילו בשאלות האידאולוגיות יותר של שלמות הארץ, אמונה בצדקת הדרך, וכיוצא באלו נושאים ושאלות המהווים ממבט ראשון את נקודות הוויכוח המהותי ואת סלעי המחלוקת המרכזית במדינה.
כי השאלה האמיתית באמת - והיא נוגעת בעצם לכלל העם היהודי - באיזו מידה השלמנו עם העובדה שאיננו 'עם נורמלי' ולעולם לא נהיה עם ככל העמים. מהנקודה המרכזית הזאת, מתפצלים למעשה כל העמדות, ההשקפות, חילוקי-הדעות, והלכי-הרוח בכל הנושאים הבסיסיים המסעירים את אשיות קיומנו.
כללית, ניתן לחלק את ההשקפות הבסיסיות הרווחות בציבור לשלוש קטגוריות:
מצד אחד - אלו שאינם מוכנים, בשום פנים ואופן, להשלים עם 'מוזרותו' של העם היהודי. אלו ששום לקח מהעבר ומההווה אין בו כדי לשכנעם לזנוח את החלום של עם נורמלי, ככל העמים. הללו יעשו הכל-בכל-מכל כדי להגשים את החלום הבלתי-אפשרי של 'עם נורמלי', ומשום שאינם מוכנים להכיר במציאות ונלחמים בכוח לשנות את מה שלא ניתן לשנות - הם עושים בסופו-של-דבר את כל הטעויות האפשריות. וככל שנוכחים שנכשלו במאמציהם להשיג את המטרה, יעשו טעויות גדולות יותר וימיטו על עמם אסונות קשים יותר.
לאחר שנוכחו שפתרון מדיני פלוני לא הביא את שכנינו להתייחס אלינו כאל עם נורמלי - רצו מיד לפתרון דרסטי יותר. וכשלא הועיל גם הפתרון ההוא - המשיכו להימור נועז יותר. הם לא עצרו לרגע כדי לשאול עצמם: שמא יש סיבה עמוקה ובסיסית יותר לשנאה המקיפה אותנו? שמא הסיבה הזאת אינה קשורה כלל במה שנוותר או לא נוותר?
ומשום שלא עצרו - הם רצו ונפלו ומכרו מכל הבא ליד, ובריצתם הבהולה דרדרו את המדינה כולה לתהום של סכנה קיומית, עד למצב הנוכחי.
מהעבר השני - אלו החיים בכל ישותם ואורחות-חייהם עם ה"אתה בחרתנו מכל העמים" ועם ההכרה הבסיסית ש"לא ככל העמים בית-ישראל" ו"עם לבדד ישכון". אלו הרוצים אמנם, בכל ליבם, לחיות בשלום ובשכנות טובה עם כל העמים שעל-פני תבל - ובוודאי עם השכנים המקיפים אותם - אך בה בשעה יודעים היטב כי את 'שנאת-עולם לעם-עולם' לא ניתן לבטל על-ידי ויתורים והתקפלות ומכירת חלקי ארץ.
ובתווך - יהודים רבים שאולי אינם חיים עמוק כל-כך עם ה'אתה בחרתנו', אך בליבם הרבה יותר מסימן-שאלה על האפשרות להיות עם נורמלי ככל העמים. משום כך אין הם מוכנים בשום פנים ואופן להפקיר ולסכן את הביטחון עבור מטרה שלעולם לא תהיה מושגת, אך מצד שני אינם יכולים להשתחרר מרגשי התסכול והמועקה נוכח הבעיה הקיומית שאת פתרונה אינם רואים באופק.
לראשונים ולאחרונים כאחד - נציע ערב חג מתן-תורה להתבונן מעט באחת המשמעויות המרכזיות של החג הזה.
כבר אז, לפני יותר משלושת-אלפים שנה, כשהתורה מתארת את מעמד הר-סיני, מתוך התייחסות לעם-ישראל בעבר ובהווה, היא גם גילתה למעשה את כל צפונות העתיד:
"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים... ככל אשר עשה לכם...?"
מאז ועד היום, בכל ההיסטוריה האנושית, על כל מרכיביה וגלגוליה - אין תופעת-פלא בולטת יותר מנצחיותו ומיוחדותו של העם היהודי. העם הזה, שחרבו עליו שני בתי-מקדשיו ויצא לגלות קשה ונוראה שלא היתה כמותה בתולדות העמים, הוסיף להתקיים ולשמור על ייחודו, שעה שעמים גדולים ואימפריות אדירות לאין-ערוך נעלמו כלא היו.
נצחיותו וייחודו של עם-ישראל - שתי חוליות, כרוכות זו בזו, של טבעת-הפלאים שהוצקה במעמד הר-סיני, במתן-תורה, לעד ולעולמי-עולמים. כל הניסיונות שנעשו במהלך הדורות לקעקע ולערער את הקביעה הנצחית הזאת, נידונו לכישלון. כשם שלא הצליחו ולא יצליחו גויים מחוץ לנפץ את נצחיותו של העם - להשמידו ולהכחידו היל"ת - כך, להבדיל, נכשלו כל הניסיונות 'מבית' להיפטר מייחודיותו של העם ולעשותו עם ככל העמים.
מה שהוגדר על-ידי בלעם "הן עם לבדד ישכון", הוא תמונת-מצב אמיתית, בלתי-ניתנת לשינוי. זה ביטוי נכון, גם אם בצידו השני של המטבע, לברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולשירת-הנפש הנצחית הנאמרת בתפילת החג: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות".
אילו השכילו כל עריצי תבל ושונאי ישראל להתבונן במהלך ההיסטוריה, היו למדים זה כבר כי לשאיפתם ש"לא ייזכר שם ישראל עוד", אין ולא יהיה לעולם שום סיכוי. כי נבחרנו, מכל העמים, להיות עם-הנצח.
ולהבדיל, באותה תקיפות ודאות, כלפי אחים תועים מבית, שמתאמצים בכל כוחם להיות "ככל העמים", שמתקשים להשלים עם ה"עם לבדד ישכון", ולכן מסרבים לאמץ את ה"ובגויים לא יתחשב" - הם ובניהם, בני-דור המדינה, שתוהים ושואלים את עצמם ואת הסובבים אותם: "מתי סוף-סוף נהיה עם 'נורמלי'?"; "מדוע איננו יכולים להיות אחת ולתמיד 'מדינה נורמלית'", מדוע לא יתייחסו אלינו כולם כאל שווייצים והולנדים ואוסטרלים ויניחו לנו לחיות את חיינו בשקט ובמנוחה?
אחים יקרים! איננו 'עם נורמלי' ולעולם לא נהיה 'עם נורמלי'. הקריאה "לא ככל הגויים בית-ישראל" איננה רק ציווי והוראת-דרך, אלא קביעת עובדה נצחית שאי-אפשר לשנותה. רק מי שמאבדים את התחושה של "גוי אחד בארץ" וחשים כ'עוד' עם בין האומות - מפסיקים, ממילא, להרגיש את ההצדקה הטבעית להמשך הקיום כ"כבשה אחת בין שבעים זאבים".
כשם שבתחילת היותנו לעם, התרחש והתנהל הכול באותות ובמופתים ובפלא נפלא שמאז בריאת העולם לא היה כמוהו ואין לו דמיון מקצה השמים ועד קצה השמים - כך בבוא הרגע המיוחל, בקרוב ממש, שבו תבוא לידי שלמות, לעיני כל העמים, התכלית שבשבילה נברא העולם, אף כאן יתרחשו דברים נפלאים, לאין ערוך.
מתוך ידיעה והכרה זו, נתחזק באמונת-אומן, כי המלך הנאמן והרחמן, הבוחר בתורה ובישראל עמו, שכל דבריו אמת וצדק, ירחם על ציון, בית-חיינו, יושיע לעלובת-נפש וישמחנו במהרה במלכות משיח בן-דוד שנרו יאיר ויזרח לעולם ועד.
================================
הרב אהרון דב הלפרין הוא עורך הבטאון של כפר חב"ד.