מה באמת התחולל אתמול בלילה במרכז הליכוד. ממבט שטחי אל כותרות העיתונים הבוקר ניתן ללמוד שכל הסיפור היה קרב פנים אל פנים של הסוס הזקן שרון – מול הסוס הצעיר נתניהו – קרב שבו נתניהו מכה את יריבו שוק על ירך. זו דרכה של תקשורת – אין היא עוסקת בתהליכי עומק, אלא עטה כמוצאת שלל רב על דרמות מסוג זה. אולם מה שקרה אתמול במרכז הליכוד היה דבר אחר לגמרי, מה שראינו אתמול היו ניצניהם של תהליכי עומק, זרעים אשר תנועת מנהיגות יהודית החלה לזרוע לפני שש שנים בתודעת הציבור האמוני, זרעים שהתפתחו לשתילים רכים, ונשתלו בתוך המערכת הפוליטית לפני כשנתיים.

מי שרואה את התמונה כולה, מכיר את רצף התפתחות העניינים ומבין את תהליכי העומק, מבין גם - שניצחונו של נתניהו אתמול היה ניצחון לאגו בלבד. נתניהו נגרר למהלך שיזמו מנהיגות יהודית ונאמני ארץ ישראל בליכוד מחוסר ברירה. הוא לא יכול היה לנקוט בעמדה העומדת בסתירה לקו הימני אותו נקט במאות ראיונות בתקופה האחרונה. אלא שעכשיו נקבע התקדים שדברים שאומרים כאן – צריך לקיים גם שם....ויש מי שידרוש זאת.

לא נתניהו ניצח אתמול ומובן שגם לא שרון. באופן הבסיסי ביותר – שניהם הפסידו.
ומי ניצח? מי שניצח אתמול היה עם ישראל אשר חזר ואישש את נאמנותו לארצו ולערכיו והוכיח כי יש לו את הכלים והרצון להיאבק לשמירת הנאמנות הזו. מכיוון שמטרותיהם של שני המנהיגים שהתמודדו אתמול במרכז הליכוד אינן מסונכרנות עם ייעודו הבסיסי של עם ישראל, הרי שתהליך חזרתו של עם ישראל אל עצמו יביא בהכרח לנפילתם של שניהם כאחד.

הליכוד והמרכז שלו הם ה'מיקרו-קוסמוס' של עם ישראל. שם מצוי הישראלי המסורתי שאינו מתכחש לזהותו ואוהב את מולדתו. שם נמצא מעמד הביניים הנושא בעול, שם נמצאים כל העדות, החילוניים, הדתיים, ומה שביניהם. שם, בליכוד - נמצא עם ישראל.

ניצחונו של עם ישראל אתמול מתבטא בשני מישורים:

הראשון והמידי הוא ההישג הטקטי – חסימת רכבת המדינה הפלסטינית. מתברר שכאשר מנהלים את המאבק בשדה המערכה הנכון, ניתן לחסום תהליכים שנראים כבלתי הפיכים ולהחזיר את שד המדינה הפלסטינית לבקבוק. מתברר שניתוח אידיאולוגי נכון – כלומר ההבנה בצורך במנהיגות יהודית לישראל, מוביל בהכרח אל אותו 'מיקרו-קוסמוס' דרכו מנהיג המחנה הלאומי את המדינה. כך קרה ש אנשים שנסיונם הפוליטי "לא משהו...", הגיעו בכל זאת אל הפתרון הטקטי הנכון.

אולם הניצחון של עם ישראל עמוק בהרבה מעצם הבעיה הטקטית שנוצרה אתמול לאריאל שרון בדרכו להקמתה של מדינה פלסטינית. לראשונה מאז קמפ-דייויד הראשון, חזר שדה המערכה האידיאולוגי, שדה המערכה על עתידם של עם ישראל וארץ ישראל – מן השוליים למרכז, למרכז תרתי משמע. לפני שבועיים שלושה, נדמה היה שהמדינה הפלסטינית הנה עובדה מוגמרת. הקולות נגד הקמתה של מדינה שכזו באו – אם בכלל – מן השוליים הימניים והדתיים. איש לא התייחס אליהם והם נמוגו מאליהם. והנה מתברר שהמאבק הזה לא רק שלא נמוג אלא התפרץ באנרגיה עצומה, והיכן? במרכז המפה הפוליטית, בלב ליבה של מפלגת השלטון הישראלית.
זה כבר לא ניצחון טקטי – זו מהפכה שקטה, מהפכה אסטרטגית.

עכשיו כבר ברור לכל כי הנחות היסוד של תנועת מנהיגות יהודית, נכונות הן. הנשיא בוש לא התעניין אתמול כלל במנהיגה של ישראל ביתנו, בשר התיירות לשעבר - מנהיגה של 'מולדת' – או בחבר הקבינט ומנהיג המפד"ל. מי שעניין אתמול בלילה את הנשיא בוש היה חבר המרכז - עוזי כהן מרעננה...
הוא עניין אותו מסיבה אחת פשוטה – בשונה מהאחרים, הוא יושב במגרש האמיתי, מגרש ההנהגה הלאומית, וממילא פעולותיו במגרש זה, הן הן הפעולות הרלוונטיות למציאות.

ועכשיו חשבון פשוט. אם כך ניתן להשפיע ולקדם בתוך הליכוד כאשר אלפי המתפקדים והתומכים שצירפה מנהיגות יהודית לליכוד, טרם באו לידי ביטוי בפריימריס. אם ניתן להשיג הישגים שכאלה עוד בטרם הכנסנו ולו חבר מרכז אחד, מה ניתן יהיה לעשות כאשר מאות מחברי המרכז יהיו אנשי מנהיגות יהודית, כשרבים מחברי הכנסת של הליכוד יהיו שליחי מנהיגות יהודית, ובע"ה – כשאיש מנהיגות יהודית יעמוד בראש מפלגת השלטון של המחנה הלאומי.

=================================

משה פייגלין הוא ראש תנועת "מנהיגות יהודית" ומועמד לראשות הליכוד.