גיל גיוס מאימתי?
בשבוע זה חל חג השבועות "זמן מתן תורתנו".
אך ראה זה פלא: השם "חג מתן תורה" מצוי רק בתורה שבעל פה, ואילו בתורה שבכתב אין הוא נזכר כלל. הרבה קולמוסין נשתברו בפתרון תעלומה זו, ואנו נציין כאן תשובה אחת, שגם אם אינה 'פשט' הרי היא 'פשט שבלב'.
התורה מבקשת לאותת לנו כביכול: אל תעשו לי 'יום הולדת' פעם אחת בשנה ותניחו אותי בקרן זווית בשאר הימים. הפגישה עמי מחייבת התחדשות מתמדת "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו', ב').
על כן מצניעה התורה את יום מתן תורה, כדי להכריז קבל עם ועדה: "יש לי יום יום חג!" לפיכך נעסוק גם בשבת זו, הצמודה לחג מתן תורה, ב"תמידין כסדרן", ונבקש לחשוף, אגב עיון בפרשת השבוע, את המסרים הרלוונטים המאירים את דרכינו בחיי יום יום.
השתלמות מקצועית בת חמש שנים!
פרשת נשא מהווה המשך ישיר לפרשת במדבר ובה מסתיים מפקדם של יוצאי הצבא בישראל ושל בני לוי הבאים "לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד" (במדבר ד', כג). לא מפקד אוכלוסין איפוא לפנינו, אל מפקד פונקציונלי, בו נמנים יוצאי הצבא ועובדי העבודה בלבד. אלא שכאן מתבלט ההבדל ב"גיל הגיוס". בני לוי נמנים "מבן שלושים ומעלה עד בן חמישים שנה" (ד, כ"ג) ואילו כל יוצא צבא בישראל נמנה מגיל עשרים ואילך.
מדוע גיל הגיוס של בני לוי הינו כה גבוה? מדוע אין עבודתם יכולה להעשות כהלכה מגיל עשרים שנה ומעלה.
על כרחנו עלינו לומר שגיל השרות אינו מותנה רק בעוצמה הפיזית, אלא בבשלות הרוחנית וביכולת ליטול אחריות כשליחי ציבור ואחריות זו מחייבת לדעת התורה בגרות מיוחדת "מבן שלושים שנה ומעלה". מנקודת מבט זו ניתן לישב את הסתירה הבולטת בין הגיל המצויין בפרשתנו לבין האמור בפרשת בהעלותך:
"זאת אשר ללויים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, יבוא לצבוא צבא באהל מועד" (ח', כ"ד).
במסכת חולין (כ"ד ע"א) עמדו על סתירה זו והשיבו:
הא כיצד: עשרים וחמש ללמוד ושלושים לעבודה.
ועדיין יש לתמוה: האמנם יש צור בחמש שנות שנות לימוד
לצורך משימה טכנית כה פשוטה כנשיאת המשכן. עלינו ללמוד מכאן שלא הכשרה מקצועית-טכנית היא זו, אלא השתלמות רוחנית גבוהה אשר נועדה להכשיר את נושאי כלי המשכן להיות ראויים למשימה כה נכבדה של נשיאת הארון "הנושא את נושאיו".
גיל הגיוס של הלויים, יהיה לנו ל'פתח עיניים', להתמודדות עם שאלה רלוונטית יותר: מהו גיל הגיוס הנאות בימינו, לכל יוצא בישראל?
התורה קובעת בפסקנות: "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל " (במדבר א', ג) ורש"י על אתר, אף מחדד את הדברים ולומד מכאן הלכה לדורות:
"מגיד שאין יוצא צבא פחות מגיל עשרים". גיל זה גבוה מהנורמה המקובלת בצה"ל, המגייס לשורותיו מבן שמונה עשרה שנה ומעלה, והדבר חריג במיוחד, על רקע המציאות שנהגה בימי קדם, להתחיל כבר מגחל שש עשרה בשיתוף נערים במערכות מלחמה.
יציאה לצבא אינה 'משחק ילדים'
אף כאן עלינו לומר אפוא שהתורה לא קבעה את גיל הגיוס רק על פי הכושר הגופני, אלא בהתאמה לבגרות הרוחנית. היציאה לצבא אינה 'משחק ילדים'! אדם יוצא לצבא מתוך מסירות נפש להרוג ולההרג, והדבר מחייב מודעות עמוקה לערך המלחמה ויעדיה.
זאת ועוד: החיים במערכות הצבא בצל המוות, עלולים להביא לשחיקה מוסרית ולא בכדי מדגישה התורה: "כי תצא מחנה על אויביך ומשרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג, י). תביעות קשות אלה מחייבות בגרות רוחנית, ולפיכך קבעה התורה את גיל עשרים, אשר ממנו ואילך מתחיל האדם, להתחייב בדיני שמים, כגיל הנאות ליציאה לצבא.
אם נבקש להרחיב את ההקבלה ללויים, נוכל להוסיף ולומר, כי כשם שנדרשים ללויים חמש שנות הבנה לשרותם במשכן, כך מן הראוי להקדים לשרות הצבאי מסגרות "מכינות" לגיבוש המסד הרוחני והחוסן הנפשי הנדרש לכל יוצא צבא בישראל.
שאלת גיל הגיוס העסיקה את הרמב"ן בפרושו לתורה ובעקבותיה הוא מציע פרוש מקורי ומפתיע לחטאו של דוד, אשר נכשל במפקד העם, וכה דבריו:
"ויתכן עוד שנפרש ונאמר, כי דוד צווה למנות כל איש ישראל "מבן שלש עשרה שנה ומעלה" וזה היה עונשו, כי הכתוב לא הרשה למנות (אלא) רק מבן עשרים שנה ומעלה.
כאסמכתא לדבריו מביא הרמב"ן ראייה נפלאה מפסוק "נידח" בדברי הימים המציין אגב אורחא את מפקד דוד "ולא נשא דוד את מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים" (דה"א כ"ז, כג-כד). הרמב"ן מפרש עפ"י פשוטו של מקרא שדוד אכן רצה למנות למבן עשרים שנה ומטה, אלא שהדבר לא עלה בידו שאין ה' חפץ שימנו כל הנערם אלא יוצאי צבא מבן עשרים שנה. ואע"פ שנמנו כל "שולף חרב" "אין עניינו שהיו כולם יוצאי צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה".
נמצינו למדים שחטאו של דוד נעוץ בניסיונו להקדים את גיל הגיוס ולשלב בו גם נערים "שולפי חרב".
לאור דברים אלה עלינו לבחון באומץ וביושר לבב את שאלת גיל הגיוס בימינו אנו. עובדה היא שבחוגים רחבים, ולא רק בקרב הציונות הדתית, הולכת ומבשילה ההכרה שיש לדחות את גיל הגיוס. ולאחרונה הוקמו מסגרות שונות כהכנה לגיוס.
לפי מיטב הכרתי עלינו לטפח כיוון זה ההולם את מגמת התורה, ולתבוע למצער אף באמצעות חקחקה מתן אפשרות לדחיית הגיוס עד גיל עשרים. במקביל, עלינו לעצב ב"דרך ממלכתית", מסגרות נרחבות להכנה רוחנית ונפשית לקראת היציאה לצבא. אין לי ספק כי צה"ל יצא נשכר מקבלת חיילים בוגרים ובשלים יותר לשורותיו,
ועוד יתברר לעין כל כי הנחיית התורה הקובעת:
"מבן עשרים שנה ומעלה" לא היה לשווא!
====================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
בשבוע זה חל חג השבועות "זמן מתן תורתנו".
אך ראה זה פלא: השם "חג מתן תורה" מצוי רק בתורה שבעל פה, ואילו בתורה שבכתב אין הוא נזכר כלל. הרבה קולמוסין נשתברו בפתרון תעלומה זו, ואנו נציין כאן תשובה אחת, שגם אם אינה 'פשט' הרי היא 'פשט שבלב'.
התורה מבקשת לאותת לנו כביכול: אל תעשו לי 'יום הולדת' פעם אחת בשנה ותניחו אותי בקרן זווית בשאר הימים. הפגישה עמי מחייבת התחדשות מתמדת "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו', ב').
על כן מצניעה התורה את יום מתן תורה, כדי להכריז קבל עם ועדה: "יש לי יום יום חג!" לפיכך נעסוק גם בשבת זו, הצמודה לחג מתן תורה, ב"תמידין כסדרן", ונבקש לחשוף, אגב עיון בפרשת השבוע, את המסרים הרלוונטים המאירים את דרכינו בחיי יום יום.
השתלמות מקצועית בת חמש שנים!
פרשת נשא מהווה המשך ישיר לפרשת במדבר ובה מסתיים מפקדם של יוצאי הצבא בישראל ושל בני לוי הבאים "לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד" (במדבר ד', כג). לא מפקד אוכלוסין איפוא לפנינו, אל מפקד פונקציונלי, בו נמנים יוצאי הצבא ועובדי העבודה בלבד. אלא שכאן מתבלט ההבדל ב"גיל הגיוס". בני לוי נמנים "מבן שלושים ומעלה עד בן חמישים שנה" (ד, כ"ג) ואילו כל יוצא צבא בישראל נמנה מגיל עשרים ואילך.
מדוע גיל הגיוס של בני לוי הינו כה גבוה? מדוע אין עבודתם יכולה להעשות כהלכה מגיל עשרים שנה ומעלה.
על כרחנו עלינו לומר שגיל השרות אינו מותנה רק בעוצמה הפיזית, אלא בבשלות הרוחנית וביכולת ליטול אחריות כשליחי ציבור ואחריות זו מחייבת לדעת התורה בגרות מיוחדת "מבן שלושים שנה ומעלה". מנקודת מבט זו ניתן לישב את הסתירה הבולטת בין הגיל המצויין בפרשתנו לבין האמור בפרשת בהעלותך:
"זאת אשר ללויים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, יבוא לצבוא צבא באהל מועד" (ח', כ"ד).
במסכת חולין (כ"ד ע"א) עמדו על סתירה זו והשיבו:
הא כיצד: עשרים וחמש ללמוד ושלושים לעבודה.
ועדיין יש לתמוה: האמנם יש צור בחמש שנות שנות לימוד
לצורך משימה טכנית כה פשוטה כנשיאת המשכן. עלינו ללמוד מכאן שלא הכשרה מקצועית-טכנית היא זו, אלא השתלמות רוחנית גבוהה אשר נועדה להכשיר את נושאי כלי המשכן להיות ראויים למשימה כה נכבדה של נשיאת הארון "הנושא את נושאיו".
גיל הגיוס של הלויים, יהיה לנו ל'פתח עיניים', להתמודדות עם שאלה רלוונטית יותר: מהו גיל הגיוס הנאות בימינו, לכל יוצא בישראל?
התורה קובעת בפסקנות: "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל " (במדבר א', ג) ורש"י על אתר, אף מחדד את הדברים ולומד מכאן הלכה לדורות:
"מגיד שאין יוצא צבא פחות מגיל עשרים". גיל זה גבוה מהנורמה המקובלת בצה"ל, המגייס לשורותיו מבן שמונה עשרה שנה ומעלה, והדבר חריג במיוחד, על רקע המציאות שנהגה בימי קדם, להתחיל כבר מגחל שש עשרה בשיתוף נערים במערכות מלחמה.
יציאה לצבא אינה 'משחק ילדים'
אף כאן עלינו לומר אפוא שהתורה לא קבעה את גיל הגיוס רק על פי הכושר הגופני, אלא בהתאמה לבגרות הרוחנית. היציאה לצבא אינה 'משחק ילדים'! אדם יוצא לצבא מתוך מסירות נפש להרוג ולההרג, והדבר מחייב מודעות עמוקה לערך המלחמה ויעדיה.
זאת ועוד: החיים במערכות הצבא בצל המוות, עלולים להביא לשחיקה מוסרית ולא בכדי מדגישה התורה: "כי תצא מחנה על אויביך ומשרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג, י). תביעות קשות אלה מחייבות בגרות רוחנית, ולפיכך קבעה התורה את גיל עשרים, אשר ממנו ואילך מתחיל האדם, להתחייב בדיני שמים, כגיל הנאות ליציאה לצבא.
אם נבקש להרחיב את ההקבלה ללויים, נוכל להוסיף ולומר, כי כשם שנדרשים ללויים חמש שנות הבנה לשרותם במשכן, כך מן הראוי להקדים לשרות הצבאי מסגרות "מכינות" לגיבוש המסד הרוחני והחוסן הנפשי הנדרש לכל יוצא צבא בישראל.
שאלת גיל הגיוס העסיקה את הרמב"ן בפרושו לתורה ובעקבותיה הוא מציע פרוש מקורי ומפתיע לחטאו של דוד, אשר נכשל במפקד העם, וכה דבריו:
"ויתכן עוד שנפרש ונאמר, כי דוד צווה למנות כל איש ישראל "מבן שלש עשרה שנה ומעלה" וזה היה עונשו, כי הכתוב לא הרשה למנות (אלא) רק מבן עשרים שנה ומעלה.
כאסמכתא לדבריו מביא הרמב"ן ראייה נפלאה מפסוק "נידח" בדברי הימים המציין אגב אורחא את מפקד דוד "ולא נשא דוד את מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים" (דה"א כ"ז, כג-כד). הרמב"ן מפרש עפ"י פשוטו של מקרא שדוד אכן רצה למנות למבן עשרים שנה ומטה, אלא שהדבר לא עלה בידו שאין ה' חפץ שימנו כל הנערם אלא יוצאי צבא מבן עשרים שנה. ואע"פ שנמנו כל "שולף חרב" "אין עניינו שהיו כולם יוצאי צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה".
נמצינו למדים שחטאו של דוד נעוץ בניסיונו להקדים את גיל הגיוס ולשלב בו גם נערים "שולפי חרב".
לאור דברים אלה עלינו לבחון באומץ וביושר לבב את שאלת גיל הגיוס בימינו אנו. עובדה היא שבחוגים רחבים, ולא רק בקרב הציונות הדתית, הולכת ומבשילה ההכרה שיש לדחות את גיל הגיוס. ולאחרונה הוקמו מסגרות שונות כהכנה לגיוס.
לפי מיטב הכרתי עלינו לטפח כיוון זה ההולם את מגמת התורה, ולתבוע למצער אף באמצעות חקחקה מתן אפשרות לדחיית הגיוס עד גיל עשרים. במקביל, עלינו לעצב ב"דרך ממלכתית", מסגרות נרחבות להכנה רוחנית ונפשית לקראת היציאה לצבא. אין לי ספק כי צה"ל יצא נשכר מקבלת חיילים בוגרים ובשלים יותר לשורותיו,
ועוד יתברר לעין כל כי הנחיית התורה הקובעת:
"מבן עשרים שנה ומעלה" לא היה לשווא!
====================================
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.