הקרב בליכוד בין אריאל שרון לבנימין נתניהו הוגדר באמצעי התקשורת כקרב בין טיטאנים. למעשה, חזינו בקרב שבין שני אופורטוניסטים, תאבי שלטון, שכל אחד מהם ביקש לנצל את הבמה כדי להרוויח נקודות על חשבון יריבו. שרון תקע (אה, אה) מרפק בנתניהו, כאשר הזכיר את לחיצת היד המפורסמת בין נתניהו לערפאת, והוא צדק. לא נשכח לנתניהו את לחיצת היד עם ערפאת, את מסירת חברון ואת הסכמי וואי. אבל באותה נשימה לא נשכח לשרון (אה, אה) את הפיתות שהעביר לערפאת במהלך הפסח למוקטעה, את חלקו בהסכמי וואי, ואת תמיכתו במדינה פלשתינית.
מי שרואה בהחלטת מרכז הליכוד נגד מדינה פלשתינית ממערב לירדן, הצבעת נאמנות לארץ ישראל אינו מבין את ערכו של השלטון בעיני חברי המרכז. אמנם, מרכז הליכוד אמר את שלו והוא ראוי לברכה, האינדיאנים של עומרי שרון, הוכיחו שהם הרבה יותר חכמים מהצ'יף שלהם - אבל אסור לשכוח שגם הם לא פעלו ממניעים אידיאולוגיים טהורים. לנגד עיניהם של חלק ניכר מחברי מרכז הליכוד עמד ציבור הבוחרים הכללי והחשש שהחלטה פזיזה בעניין המדינה הפלשתינית, תהפוך את הליכוד למפלגה השלישית בגודלה אחרי ש"ס.
מי שמנתח את מה שקרה במרכז הליכוד כנצחון לחזון ארץ ישראל אינו מבין עד כמה שברירית האידיאולוגיה במפלגת שלטון, המקדשת את השלטון. לליכוד אין מה להציע. אין לו תוכנית מדינית משלו. האופק המדיני שלו מסתכם במילים "ימינה ממפלגת העבודה". כל עוד הליכוד מסוגל להגדיר את עצמו ימני ממפלגת העבודה, יש סיבה לקיומו והצדקה למאבקו על השלטון. הליכוד אינו צריך לשכנע את הציבור שהוא אלטרנטיבה ממשית. מספיק לו לשכנע את הציבור שהוא יתן פחות, ושהוא לא פראייר גמור. אם הפתרון של מפלגת העבודה הוא מדינה פלשתינית, הליכוד יציע לפלשתינים מדינה קטנה יותר. ראש הממשלה מדבר כבר היום על מדינה פלשתינית קטנה, ללא צבא וללא שליטה בגבולות. הוא מציע לפלשתינים להיות בלי ולהרגיש עם. זהו פתרון של אחיזת עיניים כלפי הציבור היהודי מצד אחד, וזלזול בכוחו ובערכו של האוייב הערבי מצד שני.
יום לאחר מרכז הליכוד כבר אפשר להסתכל בעיניים מפוכחות על ההחלטה שהתקבלה בו ומשמעויותיה. כאשר מדינות אירופה מפעילות לחץ על ישראל, רבים בציבור הישראלי חשים שאין בכוחה של ישראל לעמוד מול הלחץ. למרכז הליכוד שמורכב בחלקו מאנשים שמחפשים ג'ובים יש עוד פחות כוח עמידה. חברי המרכז יתקשו מאוד להדוף את הלחץ של המאסות הגדולות של בוחרי הליכוד שרובם המכריע התנגד להכרעת המרכז (לפחות ע"פ סקר של מינה צמח).
הגורמים האידיאולוגיים בתוך הליכוד שמיהרו מדי לשמוח ולטפוח לעצמם על השכם, פשוט אינם מנתחים נכון את הפסיכולוגיה והמניעים של חברי המרכז. הם שבויים בחלום של עצמם להשפיע מתוך מפלגת השלטון ולהביא לשינוי קו ולהחזרת האידיאולוגיה לליכוד. אין הם יודעים כמה חזק יצר השלטון בקרב חברי המרכז וכמה הם מוכנים ללכת רחוק בויתורים כדי להמשיך להחזיק בשלטון. מי שמונע ע"י תפישה אידיאולוגית מתקשה לתפוס שאחרים מונעים מתאוות שלטון שבטית ולא אידיאולוגית.
הדבר שהכי מפחיד את אנשי הליכוד הוא חזרה לשלטון השמאל. נכון שבפחד הזה מעורב גם חשש מויתורים חסרי אחריות נוסח אלו שנעשו בפועל באוסלו ועל הנייר בקמפ-דיוויד של אהוד ברק. אבל אנשי הליכוד אינם מגלים עקביות אידיאולוגית. הפחד מויתורים חסרי אחריות מכוון רק כלפי מנהיגי השמאל. כשמנהיגי השמאל מוותרים הם מואשמים ע"י הליכוד בהעדר פטריוטיות ובבגידה בערכי הציונות. אבל כשמנהיגי השבט שלהם מותרים, מגלים כלפיהם אנשי הליכוד סלחנות יתירה. זה ברור להם שמנהיג שמאל מוותר בהתנדבות, ומנהיג הליכוד מוותר רק מהעדר ברירה.
מרכז הליכוד הוא מרכז רב עוצמה רק כל עוד הוא אינו צריך לקרוא תגר על המחזיק בשלטון מטעמו. הוא מרכז שחשובה לו האידיאולוגיה, כל עוד היא לא עומדת בסתירה להמשך ההחזקה ברסן שלטון. למרכז הליכוד אין בעיה לחיות בתוך פרדוכס מגוחך, שלפיו חשוב לו להחזיק בשלטון כדי למנוע מהאידיאולוגיה המתחרה לנצח, כל עוד האידיאולוגיה האלטרנטיבית שהוא מציע, אינה מסכנת את שלטונו שלו. חבל שהגרעין האידיאולוגי של הליכוד אינו מבין זאת ואינו זונח את הליכוד לטובת יכולת השפעה אמיתית במפלגת לוויין ימנית על טהרת האידיאולוגיה של ארץ ישראל. ראש הממשלה של הליכוד יכול לצפצף על מרכז הליכוד ועדיין להמשיך לזכות באמונו. יהיה לו קשה יותר לצפצף על המנדטים שינדדו מהליכוד למפלגה ימנית ממנו. דווקא עכשיו אחרי ההתפכחות מאוסלו, תוכל מפלגה ימנית אמיתית להשיג הישג משמעותי, בתנאי שהכוחות הפוליטיים שיכולים לחזק אותה ולבנות אותה, לא יבזבזו את האנרגיות שלהם על מפלגה שקל יותר להקים אותה מחדש מאשר לשקם אותה מבפנים.
============================
ח"כ מיכאל קליינר הוא יו"ר תנועת חרות
מי שרואה בהחלטת מרכז הליכוד נגד מדינה פלשתינית ממערב לירדן, הצבעת נאמנות לארץ ישראל אינו מבין את ערכו של השלטון בעיני חברי המרכז. אמנם, מרכז הליכוד אמר את שלו והוא ראוי לברכה, האינדיאנים של עומרי שרון, הוכיחו שהם הרבה יותר חכמים מהצ'יף שלהם - אבל אסור לשכוח שגם הם לא פעלו ממניעים אידיאולוגיים טהורים. לנגד עיניהם של חלק ניכר מחברי מרכז הליכוד עמד ציבור הבוחרים הכללי והחשש שהחלטה פזיזה בעניין המדינה הפלשתינית, תהפוך את הליכוד למפלגה השלישית בגודלה אחרי ש"ס.
מי שמנתח את מה שקרה במרכז הליכוד כנצחון לחזון ארץ ישראל אינו מבין עד כמה שברירית האידיאולוגיה במפלגת שלטון, המקדשת את השלטון. לליכוד אין מה להציע. אין לו תוכנית מדינית משלו. האופק המדיני שלו מסתכם במילים "ימינה ממפלגת העבודה". כל עוד הליכוד מסוגל להגדיר את עצמו ימני ממפלגת העבודה, יש סיבה לקיומו והצדקה למאבקו על השלטון. הליכוד אינו צריך לשכנע את הציבור שהוא אלטרנטיבה ממשית. מספיק לו לשכנע את הציבור שהוא יתן פחות, ושהוא לא פראייר גמור. אם הפתרון של מפלגת העבודה הוא מדינה פלשתינית, הליכוד יציע לפלשתינים מדינה קטנה יותר. ראש הממשלה מדבר כבר היום על מדינה פלשתינית קטנה, ללא צבא וללא שליטה בגבולות. הוא מציע לפלשתינים להיות בלי ולהרגיש עם. זהו פתרון של אחיזת עיניים כלפי הציבור היהודי מצד אחד, וזלזול בכוחו ובערכו של האוייב הערבי מצד שני.
יום לאחר מרכז הליכוד כבר אפשר להסתכל בעיניים מפוכחות על ההחלטה שהתקבלה בו ומשמעויותיה. כאשר מדינות אירופה מפעילות לחץ על ישראל, רבים בציבור הישראלי חשים שאין בכוחה של ישראל לעמוד מול הלחץ. למרכז הליכוד שמורכב בחלקו מאנשים שמחפשים ג'ובים יש עוד פחות כוח עמידה. חברי המרכז יתקשו מאוד להדוף את הלחץ של המאסות הגדולות של בוחרי הליכוד שרובם המכריע התנגד להכרעת המרכז (לפחות ע"פ סקר של מינה צמח).
הגורמים האידיאולוגיים בתוך הליכוד שמיהרו מדי לשמוח ולטפוח לעצמם על השכם, פשוט אינם מנתחים נכון את הפסיכולוגיה והמניעים של חברי המרכז. הם שבויים בחלום של עצמם להשפיע מתוך מפלגת השלטון ולהביא לשינוי קו ולהחזרת האידיאולוגיה לליכוד. אין הם יודעים כמה חזק יצר השלטון בקרב חברי המרכז וכמה הם מוכנים ללכת רחוק בויתורים כדי להמשיך להחזיק בשלטון. מי שמונע ע"י תפישה אידיאולוגית מתקשה לתפוס שאחרים מונעים מתאוות שלטון שבטית ולא אידיאולוגית.
הדבר שהכי מפחיד את אנשי הליכוד הוא חזרה לשלטון השמאל. נכון שבפחד הזה מעורב גם חשש מויתורים חסרי אחריות נוסח אלו שנעשו בפועל באוסלו ועל הנייר בקמפ-דיוויד של אהוד ברק. אבל אנשי הליכוד אינם מגלים עקביות אידיאולוגית. הפחד מויתורים חסרי אחריות מכוון רק כלפי מנהיגי השמאל. כשמנהיגי השמאל מוותרים הם מואשמים ע"י הליכוד בהעדר פטריוטיות ובבגידה בערכי הציונות. אבל כשמנהיגי השבט שלהם מותרים, מגלים כלפיהם אנשי הליכוד סלחנות יתירה. זה ברור להם שמנהיג שמאל מוותר בהתנדבות, ומנהיג הליכוד מוותר רק מהעדר ברירה.
מרכז הליכוד הוא מרכז רב עוצמה רק כל עוד הוא אינו צריך לקרוא תגר על המחזיק בשלטון מטעמו. הוא מרכז שחשובה לו האידיאולוגיה, כל עוד היא לא עומדת בסתירה להמשך ההחזקה ברסן שלטון. למרכז הליכוד אין בעיה לחיות בתוך פרדוכס מגוחך, שלפיו חשוב לו להחזיק בשלטון כדי למנוע מהאידיאולוגיה המתחרה לנצח, כל עוד האידיאולוגיה האלטרנטיבית שהוא מציע, אינה מסכנת את שלטונו שלו. חבל שהגרעין האידיאולוגי של הליכוד אינו מבין זאת ואינו זונח את הליכוד לטובת יכולת השפעה אמיתית במפלגת לוויין ימנית על טהרת האידיאולוגיה של ארץ ישראל. ראש הממשלה של הליכוד יכול לצפצף על מרכז הליכוד ועדיין להמשיך לזכות באמונו. יהיה לו קשה יותר לצפצף על המנדטים שינדדו מהליכוד למפלגה ימנית ממנו. דווקא עכשיו אחרי ההתפכחות מאוסלו, תוכל מפלגה ימנית אמיתית להשיג הישג משמעותי, בתנאי שהכוחות הפוליטיים שיכולים לחזק אותה ולבנות אותה, לא יבזבזו את האנרגיות שלהם על מפלגה שקל יותר להקים אותה מחדש מאשר לשקם אותה מבפנים.
============================
ח"כ מיכאל קליינר הוא יו"ר תנועת חרות