אגודת "זכות הציבור לדעת" ערכה מחקר מקיף על מוסף "הארץ", אותו היא מכנה "מוסף הנחשב למוסף האיכותי והמעמיק ביותר" , ודרך הצגתו את האוכלוסיה הערבית והיהודית במהלך מלחמת אוסלו. המחקר מנתח לעומק את דרך עבודתו של גדעון לוי, ומנתח ממצאים אחרים הקשורים לסיקור המלחמה.
הממצאים אמורים לעורר דיון ציבורי, אך את קיר האטימות המאפיינת את העיתונות הממסדתית הפרו-פלשתינאית בישראל, קשה לפרוץ. רק השבוע ב"תיק תקשורת" זכה אותו גדעון לוי לציון לשבח מפי מי שהיה המנכ"ל של רשות השידור, מוטי קירשנבאום (שאגב מסרב להגדיר את עצמו 'שמאלני', אך קורא לאנשים כמוני 'פשיסטים'). הצצה מעמיקה מגלה ב"הארץ" עיתונות מגוייסת, שלא כובלת את עצמה לסטנדרטים עיתונאיים בסיסיים.
גדעון לוי מסקר את נקודת ראותם של הפשלשתינאים, ואותם בלבד. הדו"ח מציין כי לוי אינו מבין ערבית, והוא סומך אך ורק על מתורגמים. עובדה זו, למשל, לא מובאת לידיעת הקוראים, למרות שהמתרגמים אינם נטולי אינטרסים. הדו"ח מציין כמה דרכים לדה-לגיטמציה שעורך לוי לחיילי צה"ל ולמתנחלים: הם מוצגים באופן קבוצתי ללא שמות תוך שימוש בביטויים מגמתיים, הצדקה של רצח מתנחלים, הצגת תמונות זוועה של פלשתינאים, לעתים ללא קשר לכתבה עצמה, והסתרת מעשי זוועה בתוך האוכלוסיה הערבית, סילוף עובדות , הצגה חד צדדית ואי מתן זכות תגובה אלמנטרית . הדו"ח מציין את סעיפי האתיקה העיתונאית עליו עובר לוי. כמו : "נאמנות לאמת: לא יפרסם עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק מטעה או מסולף".
דוגמאות? גדעון לוי מספר שצה"ל ירה על בית חולים. דו"צ הגיב כי צה"ל לא פתח באש על בית החולים, וציין כי פלשתינאים פותחים באש מלב מרכזי האוכלוסיה ממקומות קדושים ומבתי חולים ובכך מסכנים חיי אזרחים פלשתינים. "צה"ל מצר על סבלה של האוכלוסיה", הוסיף הדובר. מה כתב גדעון לוי? רק "צהל מצר", כאילו צה"ל הודה ב'עובדות' שהציג לוי. אין אף תמונה מאותו בית חולים המראה את הפגיעה, והתמונה המגמתית היא בכלל מעזה, ולא מבית ג'אלה, נושא הכתבה.
נושא החולים המתים בדרך לבית החולים חוזר ונשנה אצל לוי. הכיבוש, הוא אם כל חטאת לפי לוי. ואני תוהה, איך אף פעם לא עולה השאלה מי הביא לאוכלוסיה הפלשתינאית את בתי החולים, האמבולנסים והאפשרות לקבל טיפול רפואי נאות. לפני ה"כיבוש", לא היתה חולמת אישה הרה לנסוע באמבולנס לבית חולים, ופג, לא היה בעל סיכוי לשרוד. אך העין החד צדדית של לוי רואה רק רע, רע ורע. מצד היהודים, כמובן.
נחזור לדו"ח. המתנחלים מוכפשים שוב ושוב בלי תגובה. למתנחלים אין אף פעם במה להציג את הצד שלהם. דגני וטנא, שני בעלי משפחות מאיתמר, שירו בערבים שבאו לתקוף אותם מוצגים כרוצחים. העובדות, כפי שנתבררו, מעולם לא הופיעו בכתבת המשך שלו. "הדרך העולה לחברון ליהודים בלבד- הפרדה גזעית בפועל" מצטט דו"ח 'לדעת' משפט אופייני לתיאורו של לוי את יהודי חברון. ואני שואלת, איך זה שלוי לא תוהה מדוע בכל שאר הכבישים בחברון לא מסתובבים יהודים.
דוגמא מצמררת נוספת שמביא הדו"ח הוא הנסיון הפתאטי של לוי לסנגר על המשטרה הפלשתינאית לאחר ביצוע הלינץ' הנורא ברמאללה. לוי ראיין את א-שייח, מפקד משטרת רמאללה, ומציג אותו כגיבור שגונן על הקורבנות. תמונות זוועה, מציינים ב'לדעת', ידע לוי להציג בכתבותיו הרבות. משום מה, לאחר הלינץ', לא הוצגו תמונות כאלו. האלימות הפלשתנאית תמיד מוצדקת במנטרות של "היאוש", "הכיבוש", "נצורים ומובטלים". למתנחלים ולחיילי צה"ל , שלרוב אין שם, כאמור - אין שום הצדקה למעשה שלהם בו נאלצו להפעיל אלימות.
"איזור הדמדומים", טורו השבועי של לוי, מצדיק רצח מתנחלים באופן מתוכחם על ידי כך שהוא מציג את האמירה בפי מרואייניו כ"התנגדות לכיבוש". ואני מוסיפה, כי היועץ המשפטי לממשלה, מעולם לא ראה לנכון לחקור האם אין בכתבותיו תמיכה ועידוד למעשי טרור.
הדו"ח סוקר גם כתבות ב"מוסף" שלא נכתבו על ידי לוי, ומציין כתבים כמו אוריה שביט ואביחי בקר שהוציאו תחת ידם מוצר עיתונאי ראוי ומכובד.
הדו"ח מציין כי אף כתבה (!) לא נכתבה על קורבנות יהודים של המלחמה שסובלים מפגיעות קשות. מספר הכתבות שעסקו באוכלוסיה היהודית (4) זהה למספר הכתבות שעסק באוכלוסייה הערבית בשטח מדינת ישראל. שש כתבות עסקו בסיקור מחנה השמאל, ובנוסף 3 כתבות שסיקרו את תופעת הסרבנות.
ציטוט של הכתבת נרי ליבנה , כתבת רוויה שנאה למתנחלים, מציגה את הבורות והשטחיות של כתבי השמאל הקיצוני שמשנים את ההסטוריה על פי האג'נדה הנוחה להם. וכך היא כותבת: "המתנחלים, אלה שמעוררים את הזעם הפלשתיני שהוביל למשבר הביטחוני האחרון..." . הקורבן היהודי - הוא אשם. עצם קיומו הוא פרובוקציה המצדיקה מלחמת טבח נגד בני עמו, ללא אבחנה .
ליבנה מראיינת את יו"ר היישוב חרמש האומרת כי "התיישבנו על קרקעות מדינה, ולא לקחנו את הקרקע מאף ערבי". אומרת ליבנה "אבל איך הקרקעות האלה נהיו אדמות מדינה? אלה אדמות כבושות. ציפית שהפלשתינאים יוותרו עליהן בשקט"? מעבר לחד צדדיות, שמציינת "לדעת", מדובר בשקר הסטורי גס: האדמות האלה היו של מדינת ירדן. הם מעולם לא היו של הפלשתינאים ש'נכבשו'.
הדו"ח מתייחס לכותרות מגמתיות כמו "אל תקראו לנו נאצים ואל תביאו לנו קפה לעמדה", כתבה על יחסים בין חיילים ותושבי חברון היהודים. מעניין שהעיתון בחר כותרת זו, שכן מדובר באותו עיתון שמארח את "איזור הדימדומים" שבאופן מגמתי ועקבי מתייחס לחיילי צה"ל ולמתנחלים ולמעשיהם כאל קלגסים .
המחקר מציג את התמונה העגומה הידועה על בית-שוקן. חשוב שמחקרים כאלה ייעשו, ויחשפו את פניה האמיתיות של העיתונות תומכת-הטרור מבית השמאל הקיצוני. דו"ח כזה, ומחקרים עתידיים שיש לקוות שיימצא להם מימון , יהוו נדבך חשוב בתביעת הדיבה שמאיים 'הארץ' להגיש נגד מזכיר 'תקומה' שאמר את האמת על "הארץ". מעבר לכך, מחקרים כאלה נחוצים לציבור הגדול במדינה שאינו מוכן יותר לקבל את התכתיבים הפרו-אש"פים של הכת שהביאה עלינו את אסון אוסלו.
כוחו של "הארץ" אינו בכמות בו הוא נמכר, אלא בקהל היעד המכוון והאליטיסטי הקורא אותו. זהו העיתון שכתבי קול-ישראל היו מקבלים בכל בוקר לביתם, על חשבון האגרה שלכם, כדי לקבל מזון טרי לשנאת דתיים ומתנחלים, ולהטפה פוסט-ציונות ופרו- אש"פית. זהו העיתון הנוחת בכל בוקר על שולחניהם של רוב השופטים, עובדי הפרקליטות ואנשי האקדמיה במדינתנו הנאורה. כל פוליטיקאי רואה לעצמו לחובה לקרא עיתון זה. הביקורת המושמעת בו על אנשי התקשורת ופוליטיקאים יוצרת עליהם לחץ חזק שמאלה שאינו חוזר ריקם. שוקן האב ידע מה כוחו של עיתון איכותי, שהוא בעל מידע רב , המחדיר את השקפת עולמו בדרכים עקיפות וישירות ומהווה כח השפעה תרבותי ופוליטי על המדינה. לא בכדי העיתון יוצא לאור למרות שהוא ממומן על ידי רשת המקומונים והוצאת הספרים. האידיאולוגיה מעל לכלכלה.
ובגלל ערכו העצמי הגדול של "הארץ", הדו"ח מסוג זה לא יזכה לדיון ציבורי אמיתי, כי הציבור שבוי בידי אותה כת קטנה שמחליטה מה עליו לשמוע ועל מה עליו לדון, מה חשוב ומה לא, ואותה כת היא עצמה ובשרה של עיתון "הארץ".
=================================
הממצאים אמורים לעורר דיון ציבורי, אך את קיר האטימות המאפיינת את העיתונות הממסדתית הפרו-פלשתינאית בישראל, קשה לפרוץ. רק השבוע ב"תיק תקשורת" זכה אותו גדעון לוי לציון לשבח מפי מי שהיה המנכ"ל של רשות השידור, מוטי קירשנבאום (שאגב מסרב להגדיר את עצמו 'שמאלני', אך קורא לאנשים כמוני 'פשיסטים'). הצצה מעמיקה מגלה ב"הארץ" עיתונות מגוייסת, שלא כובלת את עצמה לסטנדרטים עיתונאיים בסיסיים.
גדעון לוי מסקר את נקודת ראותם של הפשלשתינאים, ואותם בלבד. הדו"ח מציין כי לוי אינו מבין ערבית, והוא סומך אך ורק על מתורגמים. עובדה זו, למשל, לא מובאת לידיעת הקוראים, למרות שהמתרגמים אינם נטולי אינטרסים. הדו"ח מציין כמה דרכים לדה-לגיטמציה שעורך לוי לחיילי צה"ל ולמתנחלים: הם מוצגים באופן קבוצתי ללא שמות תוך שימוש בביטויים מגמתיים, הצדקה של רצח מתנחלים, הצגת תמונות זוועה של פלשתינאים, לעתים ללא קשר לכתבה עצמה, והסתרת מעשי זוועה בתוך האוכלוסיה הערבית, סילוף עובדות , הצגה חד צדדית ואי מתן זכות תגובה אלמנטרית . הדו"ח מציין את סעיפי האתיקה העיתונאית עליו עובר לוי. כמו : "נאמנות לאמת: לא יפרסם עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק מטעה או מסולף".
דוגמאות? גדעון לוי מספר שצה"ל ירה על בית חולים. דו"צ הגיב כי צה"ל לא פתח באש על בית החולים, וציין כי פלשתינאים פותחים באש מלב מרכזי האוכלוסיה ממקומות קדושים ומבתי חולים ובכך מסכנים חיי אזרחים פלשתינים. "צה"ל מצר על סבלה של האוכלוסיה", הוסיף הדובר. מה כתב גדעון לוי? רק "צהל מצר", כאילו צה"ל הודה ב'עובדות' שהציג לוי. אין אף תמונה מאותו בית חולים המראה את הפגיעה, והתמונה המגמתית היא בכלל מעזה, ולא מבית ג'אלה, נושא הכתבה.
נושא החולים המתים בדרך לבית החולים חוזר ונשנה אצל לוי. הכיבוש, הוא אם כל חטאת לפי לוי. ואני תוהה, איך אף פעם לא עולה השאלה מי הביא לאוכלוסיה הפלשתינאית את בתי החולים, האמבולנסים והאפשרות לקבל טיפול רפואי נאות. לפני ה"כיבוש", לא היתה חולמת אישה הרה לנסוע באמבולנס לבית חולים, ופג, לא היה בעל סיכוי לשרוד. אך העין החד צדדית של לוי רואה רק רע, רע ורע. מצד היהודים, כמובן.
נחזור לדו"ח. המתנחלים מוכפשים שוב ושוב בלי תגובה. למתנחלים אין אף פעם במה להציג את הצד שלהם. דגני וטנא, שני בעלי משפחות מאיתמר, שירו בערבים שבאו לתקוף אותם מוצגים כרוצחים. העובדות, כפי שנתבררו, מעולם לא הופיעו בכתבת המשך שלו. "הדרך העולה לחברון ליהודים בלבד- הפרדה גזעית בפועל" מצטט דו"ח 'לדעת' משפט אופייני לתיאורו של לוי את יהודי חברון. ואני שואלת, איך זה שלוי לא תוהה מדוע בכל שאר הכבישים בחברון לא מסתובבים יהודים.
דוגמא מצמררת נוספת שמביא הדו"ח הוא הנסיון הפתאטי של לוי לסנגר על המשטרה הפלשתינאית לאחר ביצוע הלינץ' הנורא ברמאללה. לוי ראיין את א-שייח, מפקד משטרת רמאללה, ומציג אותו כגיבור שגונן על הקורבנות. תמונות זוועה, מציינים ב'לדעת', ידע לוי להציג בכתבותיו הרבות. משום מה, לאחר הלינץ', לא הוצגו תמונות כאלו. האלימות הפלשתנאית תמיד מוצדקת במנטרות של "היאוש", "הכיבוש", "נצורים ומובטלים". למתנחלים ולחיילי צה"ל , שלרוב אין שם, כאמור - אין שום הצדקה למעשה שלהם בו נאלצו להפעיל אלימות.
"איזור הדמדומים", טורו השבועי של לוי, מצדיק רצח מתנחלים באופן מתוכחם על ידי כך שהוא מציג את האמירה בפי מרואייניו כ"התנגדות לכיבוש". ואני מוסיפה, כי היועץ המשפטי לממשלה, מעולם לא ראה לנכון לחקור האם אין בכתבותיו תמיכה ועידוד למעשי טרור.
הדו"ח סוקר גם כתבות ב"מוסף" שלא נכתבו על ידי לוי, ומציין כתבים כמו אוריה שביט ואביחי בקר שהוציאו תחת ידם מוצר עיתונאי ראוי ומכובד.
הדו"ח מציין כי אף כתבה (!) לא נכתבה על קורבנות יהודים של המלחמה שסובלים מפגיעות קשות. מספר הכתבות שעסקו באוכלוסיה היהודית (4) זהה למספר הכתבות שעסק באוכלוסייה הערבית בשטח מדינת ישראל. שש כתבות עסקו בסיקור מחנה השמאל, ובנוסף 3 כתבות שסיקרו את תופעת הסרבנות.
ציטוט של הכתבת נרי ליבנה , כתבת רוויה שנאה למתנחלים, מציגה את הבורות והשטחיות של כתבי השמאל הקיצוני שמשנים את ההסטוריה על פי האג'נדה הנוחה להם. וכך היא כותבת: "המתנחלים, אלה שמעוררים את הזעם הפלשתיני שהוביל למשבר הביטחוני האחרון..." . הקורבן היהודי - הוא אשם. עצם קיומו הוא פרובוקציה המצדיקה מלחמת טבח נגד בני עמו, ללא אבחנה .
ליבנה מראיינת את יו"ר היישוב חרמש האומרת כי "התיישבנו על קרקעות מדינה, ולא לקחנו את הקרקע מאף ערבי". אומרת ליבנה "אבל איך הקרקעות האלה נהיו אדמות מדינה? אלה אדמות כבושות. ציפית שהפלשתינאים יוותרו עליהן בשקט"? מעבר לחד צדדיות, שמציינת "לדעת", מדובר בשקר הסטורי גס: האדמות האלה היו של מדינת ירדן. הם מעולם לא היו של הפלשתינאים ש'נכבשו'.
הדו"ח מתייחס לכותרות מגמתיות כמו "אל תקראו לנו נאצים ואל תביאו לנו קפה לעמדה", כתבה על יחסים בין חיילים ותושבי חברון היהודים. מעניין שהעיתון בחר כותרת זו, שכן מדובר באותו עיתון שמארח את "איזור הדימדומים" שבאופן מגמתי ועקבי מתייחס לחיילי צה"ל ולמתנחלים ולמעשיהם כאל קלגסים .
המחקר מציג את התמונה העגומה הידועה על בית-שוקן. חשוב שמחקרים כאלה ייעשו, ויחשפו את פניה האמיתיות של העיתונות תומכת-הטרור מבית השמאל הקיצוני. דו"ח כזה, ומחקרים עתידיים שיש לקוות שיימצא להם מימון , יהוו נדבך חשוב בתביעת הדיבה שמאיים 'הארץ' להגיש נגד מזכיר 'תקומה' שאמר את האמת על "הארץ". מעבר לכך, מחקרים כאלה נחוצים לציבור הגדול במדינה שאינו מוכן יותר לקבל את התכתיבים הפרו-אש"פים של הכת שהביאה עלינו את אסון אוסלו.
כוחו של "הארץ" אינו בכמות בו הוא נמכר, אלא בקהל היעד המכוון והאליטיסטי הקורא אותו. זהו העיתון שכתבי קול-ישראל היו מקבלים בכל בוקר לביתם, על חשבון האגרה שלכם, כדי לקבל מזון טרי לשנאת דתיים ומתנחלים, ולהטפה פוסט-ציונות ופרו- אש"פית. זהו העיתון הנוחת בכל בוקר על שולחניהם של רוב השופטים, עובדי הפרקליטות ואנשי האקדמיה במדינתנו הנאורה. כל פוליטיקאי רואה לעצמו לחובה לקרא עיתון זה. הביקורת המושמעת בו על אנשי התקשורת ופוליטיקאים יוצרת עליהם לחץ חזק שמאלה שאינו חוזר ריקם. שוקן האב ידע מה כוחו של עיתון איכותי, שהוא בעל מידע רב , המחדיר את השקפת עולמו בדרכים עקיפות וישירות ומהווה כח השפעה תרבותי ופוליטי על המדינה. לא בכדי העיתון יוצא לאור למרות שהוא ממומן על ידי רשת המקומונים והוצאת הספרים. האידיאולוגיה מעל לכלכלה.
ובגלל ערכו העצמי הגדול של "הארץ", הדו"ח מסוג זה לא יזכה לדיון ציבורי אמיתי, כי הציבור שבוי בידי אותה כת קטנה שמחליטה מה עליו לשמוע ועל מה עליו לדון, מה חשוב ומה לא, ואותה כת היא עצמה ובשרה של עיתון "הארץ".
=================================