כשאנו מבקשים לברר מהו מותר האדם מן הבהמה אנו מציינים בדרך כלל את התחומים הקיימים באדם שאינם קיימים בבעלי החיים כמו השכל, הרגש הדמיון וכדומה. אבל את המותר צריך לבקש דווקא בדברים המשותפים של השניים.
אחד הדברים המשותפים הנמצאים גם באדם וגם בבהמה הוא צורך האכילה, כמו שאמרו (פסחים קיח א): "בשעה שאמר הקב"ה לאדם: 'קוץ ודרדר תצמיח לך' זלגו עיניו דמעות, אמר: רבש"ע, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?". על כן "מותר האדם" נבחן בצורת אכילתו, האם היא אכילה בהמית או אכילה אנושית, וכל כך אמרו: "אדם ניכר בכיסו כוסו וכעסו" (תנחומא, קרח יב). כבר בראשית תולדות האנושות אנו רואים שהכישלונות של אישים מרכזיים היו בתחום האכילה. ראשון להם היה אדם הראשון שהותר לו לאכול מכל עץ הגן והוא דווקא נתפתה לאכול מהעץ האסור, אכילה שגרמה לנפילת האנושות כולה בחטא אדם הראשון. לאחר המבול ניתנה לאנושות ההזדמנות השניה לבנות עולם חדש נקי ומטוהר מחטאות האדם, וההזדמנות הזו הוחמצה מפני שתייתו המופרזת של נח שהביאה אותו להשתכר ולהתגולל עירום בתוך אוהלו, מה שהביא לסיום תפקידו.
וכך מוצאים אנו גם אצל עשו אחי יעקב, שבא עייף מן השדה וביקש מיעקב: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" וכמו שמתאר זאת רש"י: "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו" עד שהיה מוכן למכור את בכורתו תמורת נזיד עדשים. התשובה לרעבתנותו של האדם ואי עמידתו של האדם בפני תאוות האכילה היא חינוכו של האדם לריסון והתאפקות. איסורי "מאכלות אסורים" שהתורה הטילה עלינו היא המביאה אותנו להרגלי איפוק וריסון. כשהאדם מתרגל שלא כל מה שרואות עיניו יכול הוא להכניס לפיו, הוא ממתן ומרסן את גרגרנותו של האדם. גם תקנת נטילת ידים לפני אכילת הפת, והברכה שעל האדם לברך לפני אכילת כל מאכל, גם הם מחנכים את האדם לרסן עצמו בטהרו את ידיו ובנתינת תודה לבורא עולם ורק אח"כ הוא מכניס את המאכל לתוך פיו.
לא רק יחידים נכשלו בבולמוס האכילה אלא גם דור המדבר, דור דעה, לאחר שזכה במרגלות הר סיני להשראת שכינה ולשמוע במו אזניו את שתי הדברות הראשונות מפי הגבורה. למרות המעמד הנשגב הזה נכשל העם לאחר חטא העגל גם ב"קברות התאוה", בו נתפס העם לבולמוס האכילה ככתוב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ויאמרו מי יאכילנו בשר". מי היו "האספסוף"? לפי פירוש אחד "אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים" (רש"י). אבל לפי פירוש אחר: "אלו הזקנים, שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל', אם כך היו הזקנים קל וחומר לשאר בני אדם" (ספרי), כך שאפילו גדולי העם נכשלו בדבר. מהביטוי "התאו תאוה" מדייקים שהיו חסרי תאוה והתאוו שתהיה להם תאוה.
וכל זאת למה? מפני שזכו שירד להם מן מן השמים, ולא שחסר להם דבר במן, שהרי נאמר בו "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות והיה טעמו בטעם לשד השמן". המן היה משתנה לישראל לכל דבר שרוצים, והאוכלו טעם בו כל טעם שביקש, והיו בו כל אבות המזון שהיה צריך. אם כך, מה בכל זאת היה חסר במן? על כך אומר המדרש (ספרי, במדבר יא ה): "שלא היו רואים בעיניהם". חסר להם מראה העיניים שהוא המביא לתאוה ככתוב: "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים". כך דרכה של התאוה שהיא מסיתה את האדם לבקש את שאין לו, כך נכשל אדם הראשון שנתאווה לאכול דווקא מן העץ האחד, האסור, וכך כשלו המתאווים במדבר שלא שבעו מכל הטוב שניתן להם אלא נזכרו במאכל העבדים שאכלו, בקישואים, בחציר, בבצלים ובשומים שאכלו במצרים. דוגמא נוספת לבולמוס האכילה של דור המדבר מוצאים אנו גם בדברי הגמרא (יומא עה א): "בתחילה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה (בבוקר ובערב - רש"י)".
אחד הדברים המשותפים הנמצאים גם באדם וגם בבהמה הוא צורך האכילה, כמו שאמרו (פסחים קיח א): "בשעה שאמר הקב"ה לאדם: 'קוץ ודרדר תצמיח לך' זלגו עיניו דמעות, אמר: רבש"ע, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?". על כן "מותר האדם" נבחן בצורת אכילתו, האם היא אכילה בהמית או אכילה אנושית, וכל כך אמרו: "אדם ניכר בכיסו כוסו וכעסו" (תנחומא, קרח יב). כבר בראשית תולדות האנושות אנו רואים שהכישלונות של אישים מרכזיים היו בתחום האכילה. ראשון להם היה אדם הראשון שהותר לו לאכול מכל עץ הגן והוא דווקא נתפתה לאכול מהעץ האסור, אכילה שגרמה לנפילת האנושות כולה בחטא אדם הראשון. לאחר המבול ניתנה לאנושות ההזדמנות השניה לבנות עולם חדש נקי ומטוהר מחטאות האדם, וההזדמנות הזו הוחמצה מפני שתייתו המופרזת של נח שהביאה אותו להשתכר ולהתגולל עירום בתוך אוהלו, מה שהביא לסיום תפקידו.
וכך מוצאים אנו גם אצל עשו אחי יעקב, שבא עייף מן השדה וביקש מיעקב: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" וכמו שמתאר זאת רש"י: "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו" עד שהיה מוכן למכור את בכורתו תמורת נזיד עדשים. התשובה לרעבתנותו של האדם ואי עמידתו של האדם בפני תאוות האכילה היא חינוכו של האדם לריסון והתאפקות. איסורי "מאכלות אסורים" שהתורה הטילה עלינו היא המביאה אותנו להרגלי איפוק וריסון. כשהאדם מתרגל שלא כל מה שרואות עיניו יכול הוא להכניס לפיו, הוא ממתן ומרסן את גרגרנותו של האדם. גם תקנת נטילת ידים לפני אכילת הפת, והברכה שעל האדם לברך לפני אכילת כל מאכל, גם הם מחנכים את האדם לרסן עצמו בטהרו את ידיו ובנתינת תודה לבורא עולם ורק אח"כ הוא מכניס את המאכל לתוך פיו.
לא רק יחידים נכשלו בבולמוס האכילה אלא גם דור המדבר, דור דעה, לאחר שזכה במרגלות הר סיני להשראת שכינה ולשמוע במו אזניו את שתי הדברות הראשונות מפי הגבורה. למרות המעמד הנשגב הזה נכשל העם לאחר חטא העגל גם ב"קברות התאוה", בו נתפס העם לבולמוס האכילה ככתוב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ויאמרו מי יאכילנו בשר". מי היו "האספסוף"? לפי פירוש אחד "אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים" (רש"י). אבל לפי פירוש אחר: "אלו הזקנים, שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל', אם כך היו הזקנים קל וחומר לשאר בני אדם" (ספרי), כך שאפילו גדולי העם נכשלו בדבר. מהביטוי "התאו תאוה" מדייקים שהיו חסרי תאוה והתאוו שתהיה להם תאוה.
וכל זאת למה? מפני שזכו שירד להם מן מן השמים, ולא שחסר להם דבר במן, שהרי נאמר בו "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות והיה טעמו בטעם לשד השמן". המן היה משתנה לישראל לכל דבר שרוצים, והאוכלו טעם בו כל טעם שביקש, והיו בו כל אבות המזון שהיה צריך. אם כך, מה בכל זאת היה חסר במן? על כך אומר המדרש (ספרי, במדבר יא ה): "שלא היו רואים בעיניהם". חסר להם מראה העיניים שהוא המביא לתאוה ככתוב: "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים". כך דרכה של התאוה שהיא מסיתה את האדם לבקש את שאין לו, כך נכשל אדם הראשון שנתאווה לאכול דווקא מן העץ האחד, האסור, וכך כשלו המתאווים במדבר שלא שבעו מכל הטוב שניתן להם אלא נזכרו במאכל העבדים שאכלו, בקישואים, בחציר, בבצלים ובשומים שאכלו במצרים. דוגמא נוספת לבולמוס האכילה של דור המדבר מוצאים אנו גם בדברי הגמרא (יומא עה א): "בתחילה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה (בבוקר ובערב - רש"י)".