ראש הממשלה שרון צודק בהחלט: לא ייתכן ששרי ש"ס גם יהיו חברים בממשלה וגם יודיעו לממשלה שהם מצפצפים על ההחלטות שלה. אבל באותה מידה לא ייתכן שאריאל שרון גם יהיה ראש מפלגה וגם יודיע למפלגה שהוא מצפצף על ההחלטות שלה. ובעצם לא באותה מידה. הציפצוף של שרון על החלטת מרכז הליכוד הוא הרבה יותר חמור מהתנהגותם של שרי ש"ס, שכן שרי ש"ס רק המשיכו בכנסת את הוויכוח שהתקיים בממשלה, אבל נניח שההחלטה על הקיצוץ היתה מתקבלת למרות הצבעתם, ונניח שרה"מ לא היה מפטר אותם, אין ספק שכל אחד מהם במשרדו היה, בצער ובתסכול, מבצע את החלטת הכנסת. ואילו שרון הודיע לחברי מרכז הליכוד שהוא "ימשיך להוביל את מדינת ישראל על פי אותם שיקולים שהנחו אותו", ועזב את האולם לפני ההצבעה. כלומר הוא לא ימשיך את הוויכוח אחרי שנפלה הכרעה, כמו אלי ישי, הוא לא יצביע נגד החלטה שכבר נתקבלה, כמו סיעת ש"ס במליאת הכנסת, הוא יפעל בשטח הלכה למעשה בניגוד להחלטות המפלגה שלו. והוא יוצא לפני ההצבעה. בכלל לא מעניין אותו מה יהיו ההחלטות, מבחינתו הן לא שוות את הנייר שנכתבו עליו.

לכן, התיאור התקשורתי כאילו היו כאן שני משברים, שבשניהם שרון עשה סדר ויצא גבר, הוא מוטעה. יצא גבר כן, עשה סדר לא, להיפך. מה ששרון שידר בשבועיים האלה הוא זה: אף אחד לא יעז להמרות את פי אבל אני יכול לצפצף על כולכם. אהוד ברק, קודמו בתפקיד, שידר מסר דומה בסוף ימי כהונתו, וגם נהנה לרגע מגל פופולריות דומה. אנשים אוהבים לרגע את זה שיצא גבר ומצפצף על כולם. אבל הרגע הזה קצר וחולף, ומי שמצפצף על כולם מגלה די מהר שהוא נלחם עם כולם, שאין לו מספיק כוח כדי לשרוד מול כולם, וזה שהוא יצא גבר אצל חנן קריסטל לא מועיל לו כלום ברגע האמת.

בכלל, התיאור התקשורתי של המשבר במרכז הליכוד החזיר אותנו הרבה שנים אחורה, אל הימים שבהם העיתונות לא ממש הבינה מה באמת מתרחש בשום מקום מחוץ למעגל הצר של השמאל החילוני אשכנזי, וכל אירוע במחוזות המוזרים שמחוץ למעגל, תואר באמצעות שיבוץ ביורוקרטי ולא נבון לתוך טופס הדעות הקדומות המקובל במערכת. הימים ההם כבר עברו מזמן, ואין לי הסבר למה חזרנו לזה דווקא עכשיו, אבל כמו בימים הרעים ההם, בעידן הצ' חצ'חים, כמעט שלא היה שום דמיון בין ההתמודדות במרכז הליכוד לבין תיאורה בתקשורת. זה ממש לא היה קרב איתנים בין נתניהו ושרון. לא שלא היה קרב, אבל זה לא הסיפור. המרכז הזה התכנס בניגוד לרצונה של כל צמרת הליכוד מכל המחנות, ונכפה על הנהלת הליכוד מלמטה באמצעות צו של בית הדין של התנועה. המנוע שדחף את הליכוד לדיון ולהחלטה היה גוף בלתי מחנאי בעליל, שנקרא הפורום לשמירת ערכי הליכוד, שבראשו ח"כ אלי כהן, איש שמקורב לשרון יותר מלנתניהו, ופעילים בו אנשים מן השורה מכל המחנות, בחלקם חברים אישיים של אריאל שרון.

האנשים האלה, כמה עשרות במספר, עשו עבודת נמלים ארגונית ומשפטית במשך תשעה חודשים, במטרה להגיע לכינוס המרכז ולהחלטה השוללת את המדינה הפלשתינית. אף אחד מהם לא מחפש ג'וב, והם שייכים לחוגים שונים ולנאמנויות שונות בתוך הליכוד. תשעה חודשים, מהיום שבו השמיע שרון את הצהרת לטרון המפורסמת, הם רצים בכל הארץ, מחתימים אנשים, לומדים כל פסיק בתקנון הליכוד, מתייצבים שוב ושוב לפני בית הדין של התנועה, מתגברים על כל הפיתויים והאיומים, הטריקים והמשוכות שהמימסד מעמיד לפניהם, ובסופו של דבר מאלצים את האנשים שלמעלה לבוא ולהקשיב מה אומרים למטה. זה סיפור עיתונאי ענק, זו דרמה. ולעומת זאת העימות בין שרון ונתניהו הוא פופוליטיקה שיגרתית. לא שלא היה מעניין לשמוע את שני הנאומים, לנסות לנחש מראש את כל העקיצות הסרקסטיות, ולהשוות בסטופר את משך התרועות להידד ולבוז, בעת כניסתם של שני המלכים לאולם. אבל זה הסיפור?

הסיפור הוא רובי ריבלין, איש שאין לו ג'וב בלי מחוייבות מוחלטת לשרון, והוא אומר און קמרה שיצביע נגד הצעת מנהיג המפלגה והפטרון הפוליטי שלו. בגלל האידיאולוגיה. ואם תרצו דווקא סיפור של תרועות ושריקות, הסיפור הוא מאות האנשים שקיבלו את שרון במחיאות כפיים ובתשואות בבואו, וליוו אותו בשריקות בוז בצאתו. אנשי מחנהו, או סתם פעילי ליכוד שאהדתם האוטומטית נתונה לראש מפלגתם, חשו שהוא יורק בפניהם, והבטיחו לעצמם שהם לא יתנו לו להוביל להקמת מדינה פלשתינית. זה הסיפור, ולא שלא היו שם עיתונאים כדי לספר אותו, אלא שהוא לא נכנס טוב למשבצות של טופס הדעות הקדומות על הליכוד וצ'חצ'חיו מחפשי הג'ובים. הסיפור הוא שאלי ישי עשה השבוע טעות טקטית כשהצביע נגד הממשלה, ואריאל שרון עשה בשבוע שעבר טעות אסטרטגית כשירק בפרצוף של מרכז המפלגה שלו, ושני הסיפורים מתחברים זה לזה בהפוך על הפוך.

=================================

אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".