בספר "פרקים במשנת הרב" בפרק העוסק ב"ייחודה של ארץ ישראל" מובא הסברו של הרב סולוביצ'יק מה היה חטא המרגלים. הוא מסביר שם כי הגורל היהודי קשור קשר אמיץ עם ארץ ישראל, שרק בה נגלית השכינה, שרק בה משגשגת הנבואה, מה שמצריך את עם הסגולה להתיישב בארץ הסגולה.
הוא מדמה שם את הברית של ישראל לארצו לברית נישואין, ומפני זה הכניסה לארץ היא יותר מתנועה ממקום למקום אלא ברית נישואין בן העם והארץ, כי כל המתרחש בארץ הזאת משפיע על רוחם ועל עמדתם של היהודים באשר הם שם. אך בניגוד לנישואין שהם פתוחים גם לגירושין, הקשר שבין העם והארץ הוא קשר הקיים לנצח.
והנה ההלכה קובעת שאסור לאדם לשאת אשה, או אפילו לארס אותה קודם שיראנה, ואין זה משנה כמה המלצות טובות קיבל החתן על כלתו לעתיד, כי הקשר הזה צריך להיות בלתי אמצעי, קשר הנובע מעומק הלב ללא הסתייגויות. על כן צריך לבססו על ידיעה והכרה ישירה בלבד. ומסיבה זו נצטווה משה לשלוח אנשים לתור את הארץ, לא בשביל לאסוף מידע אלא לתת לראשי השבטים, שהם נציגי העם, להכיר את הארץ ולהביא את התרשמותם לפני כלל הציבור.
ארץ ישראל שמרה אמונים לעם ישראל גם כאשר הוגלו ממנה יהודיה והיתה כבושה ביד זרים, גם אז נשארה שוממה ועצרה את ברכותיה, כאשה נאמנה המחכה ומייחלת בגעגועים לשובו של בעלה, על כן ציפה משה רבנו שמהמרגלים ירגישו ויכירו את תכונותיה הסגוליות של הארץ ויוקירו את ערכיותה מצד הברית של הקב"ה עם אברהם. ואכן היחידים שהבינו זאת היו יהושע וכלב, ועל כן הלך כלב להשתטח על קברי אבות שבמערת המכפלה שבחברון, בעוד שאר הנשיאים סוקרים את הארץ כאדם המעריך רכוש וכסוחרי נדל"ן, ולכן כל מה שראו בארץ היו ענייני העולם הזה. והנה מה שכתב הרב סולוביצ'יק על המרגלים של אז נכון גם במרגלים של תקופתנו.
הזוגיות הנצחית של עם ישראל וארצו היא לצנינים בעיני אומות העולם, גם אצל האומות שאין להם כל גבול עם הארץ, והיא מלווה שנאה המתעטפת בצביעות, שהאמצעים כולם כשרים להצר את שיבת ישראל לארצו. מה מביא את כל הרוע שבעולם להתנכל לארץ ישראל?
בספרו "נפש חיה" מביא הרב מקאליש את המכתב ששלח אליו הרב אליהו גוטמאכר (בשנת תרל"ד) שבתחילתו הוא כותב: שאצלו ברור שאם יתחילו ישראל לעבוד את אדמת הקודש בסך של מאה ושלושים משפחות שתהייה התחלת הגאולה גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך, כי הגלות באה מחמת מאיסת הארץ ובתיקון חטא זה תבוא הגאולה, ככתוב : "רצית ה' ארצך, שבת שבות יעקב". ומסיים שם: שיש לראות את גודל התכלית של ישוב הארץ בזה ש"הקליפה" גוברת (נגד ישוב הארץ) גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה, יען שכוח הקליפה תלוי בגלות, ובביטול הגלות תבוטל הקליפה, לפי דבריו המאמץ העולמי של ארצות ערב, האיחוד האירופי ורבים אחרים, כמעט כל עצרת האומות המאוחדות, היא מאבק הישרדרות של כוח הרוע העולמי, שיתבטל מן העולם בשוב ישראל לארצו והיותו ריבון על מלוא מרחבי ארצו.
לפי זה מובן מדוע כוחות הרשע מגייסים כל מאמץ למנוע את שובו של עם ישראל לארצו, ועושים הכל כדי לנשל את בניה ממרחביה. אבל כוח הרע הזה אינו מסתפק בגיוס האומות בלבד אלא מזנב גם בנחשלים מבני עמנו, והם הם המרגלים המודרנים המואסים בארץ חמדה ופועלים לנשל את ישראל מארצו. וכך אנו מוצאים שהטענות של מרגלי ימינו כבר נטענו על ידי המרגלים של אז, כמו הטענה הצדקנית של העדפת קדושת האדמה על קדושת חיי האדם, (כאילו הציונים הראשונים, אנשי העלייה הראשונה והשנייה לא העדיפו את קדושת האדמה על קדושת חיי האדם, ובאו לארץ למרות סכנת החיים שהיה בדבר) וכך פירשו במדרש הגדול את דברי המרגלים: "לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" - "שהיו יושבים במשכניהם ומבכים כמתלהמים נוטלים את בניהם ואומרים: אוי לכם דוויים, אוי לכם סגופים, למחר יהיו הורגים מכם".
הוא מדמה שם את הברית של ישראל לארצו לברית נישואין, ומפני זה הכניסה לארץ היא יותר מתנועה ממקום למקום אלא ברית נישואין בן העם והארץ, כי כל המתרחש בארץ הזאת משפיע על רוחם ועל עמדתם של היהודים באשר הם שם. אך בניגוד לנישואין שהם פתוחים גם לגירושין, הקשר שבין העם והארץ הוא קשר הקיים לנצח.
והנה ההלכה קובעת שאסור לאדם לשאת אשה, או אפילו לארס אותה קודם שיראנה, ואין זה משנה כמה המלצות טובות קיבל החתן על כלתו לעתיד, כי הקשר הזה צריך להיות בלתי אמצעי, קשר הנובע מעומק הלב ללא הסתייגויות. על כן צריך לבססו על ידיעה והכרה ישירה בלבד. ומסיבה זו נצטווה משה לשלוח אנשים לתור את הארץ, לא בשביל לאסוף מידע אלא לתת לראשי השבטים, שהם נציגי העם, להכיר את הארץ ולהביא את התרשמותם לפני כלל הציבור.
ארץ ישראל שמרה אמונים לעם ישראל גם כאשר הוגלו ממנה יהודיה והיתה כבושה ביד זרים, גם אז נשארה שוממה ועצרה את ברכותיה, כאשה נאמנה המחכה ומייחלת בגעגועים לשובו של בעלה, על כן ציפה משה רבנו שמהמרגלים ירגישו ויכירו את תכונותיה הסגוליות של הארץ ויוקירו את ערכיותה מצד הברית של הקב"ה עם אברהם. ואכן היחידים שהבינו זאת היו יהושע וכלב, ועל כן הלך כלב להשתטח על קברי אבות שבמערת המכפלה שבחברון, בעוד שאר הנשיאים סוקרים את הארץ כאדם המעריך רכוש וכסוחרי נדל"ן, ולכן כל מה שראו בארץ היו ענייני העולם הזה. והנה מה שכתב הרב סולוביצ'יק על המרגלים של אז נכון גם במרגלים של תקופתנו.
הזוגיות הנצחית של עם ישראל וארצו היא לצנינים בעיני אומות העולם, גם אצל האומות שאין להם כל גבול עם הארץ, והיא מלווה שנאה המתעטפת בצביעות, שהאמצעים כולם כשרים להצר את שיבת ישראל לארצו. מה מביא את כל הרוע שבעולם להתנכל לארץ ישראל?
בספרו "נפש חיה" מביא הרב מקאליש את המכתב ששלח אליו הרב אליהו גוטמאכר (בשנת תרל"ד) שבתחילתו הוא כותב: שאצלו ברור שאם יתחילו ישראל לעבוד את אדמת הקודש בסך של מאה ושלושים משפחות שתהייה התחלת הגאולה גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך, כי הגלות באה מחמת מאיסת הארץ ובתיקון חטא זה תבוא הגאולה, ככתוב : "רצית ה' ארצך, שבת שבות יעקב". ומסיים שם: שיש לראות את גודל התכלית של ישוב הארץ בזה ש"הקליפה" גוברת (נגד ישוב הארץ) גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה, יען שכוח הקליפה תלוי בגלות, ובביטול הגלות תבוטל הקליפה, לפי דבריו המאמץ העולמי של ארצות ערב, האיחוד האירופי ורבים אחרים, כמעט כל עצרת האומות המאוחדות, היא מאבק הישרדרות של כוח הרוע העולמי, שיתבטל מן העולם בשוב ישראל לארצו והיותו ריבון על מלוא מרחבי ארצו.
לפי זה מובן מדוע כוחות הרשע מגייסים כל מאמץ למנוע את שובו של עם ישראל לארצו, ועושים הכל כדי לנשל את בניה ממרחביה. אבל כוח הרע הזה אינו מסתפק בגיוס האומות בלבד אלא מזנב גם בנחשלים מבני עמנו, והם הם המרגלים המודרנים המואסים בארץ חמדה ופועלים לנשל את ישראל מארצו. וכך אנו מוצאים שהטענות של מרגלי ימינו כבר נטענו על ידי המרגלים של אז, כמו הטענה הצדקנית של העדפת קדושת האדמה על קדושת חיי האדם, (כאילו הציונים הראשונים, אנשי העלייה הראשונה והשנייה לא העדיפו את קדושת האדמה על קדושת חיי האדם, ובאו לארץ למרות סכנת החיים שהיה בדבר) וכך פירשו במדרש הגדול את דברי המרגלים: "לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" - "שהיו יושבים במשכניהם ומבכים כמתלהמים נוטלים את בניהם ואומרים: אוי לכם דוויים, אוי לכם סגופים, למחר יהיו הורגים מכם".