היכונו לשיבת ימי מפא"י העליזים. לאחר הבחירות הבאות, שאולי קרובות ממה שחשבנו לפני שבועיים, מפלגה אחת תהפוך לדומיננטית בפוליטיקה הישראלית, בדיוק כמו בשנות ה50- וה - 60. היא תשלוט באופן בלעדי במוקדי הכח העיקריים בממשלה. שלטונה אולי לא תימשך שנות דור, אך תהיה ארוכה. מפלגה זאת היא הליכוד.
כמו בימי מפא"י, מפלגה זאת תקבע בלעדית את המדיניות בנושאים החשובים ביותר: ארץ ישראל, בטחון, משק וחברה. סביבה יחוגו כל מיני מפלגות לווין, מי קטן יותר ומי קטן פחות: עבודה, שינוי, רוסים, דתיים, וכו'. המפלגה הדומיננטית תקבע, בהתאם לצרכיה המזדמנים, עם מי היא רוצה לבנות קואליציה: פעם עם זו, פעם עם זו. היא תשחק הפרד ומשול, כפי שהיא עושה כיום, אך חזק יותר. כל מפלגה תטען שהיא מייצגת נתח חשוב של הציבור, ובצדק, אך לטענה זאת לא תגדיל את השפעת מפלגות הלווין על הסוגיות המדיניות העיקריות. בסוגיות אלו ראש מפלגת-ההגמון יקבע, יחד עם כמה אנשים חזקים בתוך המפלגה. אם זה לא מוצא חן בעיני הפרטנרים הקואליציונייים, תמיד יהיה אפשר למצוא פרטנר חלופי. היכולת האמיתית של כל אותן מפלגות-לווין "להשפיע מבפנים" תשאף, למעשה, לאפס. עובדה זאת הן ינסו להסתיר היטב מעיני בוחריהם.
כמו בימי מפא"י, הפוליטיקה הפנימית של מפלגת השלטון תהפוך לפוליטיקה של המדינה. הקריירות הפוליטיות של דמויותיה המובילות תמשכנה את תשומת הלב של הציבור, ובצדק, כי כאן יפלו ההחלטות החשובות: מי יהיה ראש הממשלה, שר הבטחון, שר האוצר, מה תהיה המדיניות ולאיזה כיוון יובילו את המדינה. משחקי המנהיגות במפלגות האחרות ימשכו תשומת לב תקשורתית חולפת, כי זה מעניין ופיקנטי, כמו הדירוגים בליגה הארצית, אבל לא ממש חשוב. המנהיגים והח"כים של מפלגות אלו יכולים להיות אנשים נחמדים, אך זה לא יהפוך אותם לחשובים. ההחלטות החשובות יינקטו במקום אחר, ע"י אנשים אחרים.
בראש סדר יומה של מפלגת-ההגמון יעמוד יעד מרכזי אחד: לשמור על השלטון. רוממות האידיאולוגיה תישאר בגרונות מנהיגיה, כי כך עושים פוליטיקה, אך בפועל היא תהפוך שמרנית ותשאף לעשות כמה שפחות. החלום של כל מפלגת-הגמון היא להגיע לראש המערכת, לשנות אותה אחת ולתמיד לטובתה, ואז להימנע מכל שינוי. כל שינוי, גם אם הסוגיה בוערת ונחיצות השינוי ברורה לכל, גורר אחריו מידה מסוימת של סיכון אלקטורלי. מפלגות-הגמון שונאות סיכונים. בשביל מה להסתכן? יותר טוב מהמצב הנוכחי לא יכול להיותלמפלגה, אם לא לעם.
יש רק דרך אחת להשפיע על מפלגת-הגמון, ועל דרכה של המדינה: מבפנים. הדבר היחידי שיכול לזעזע מפלגת-הגמון, לגרום לה לשנות כיוון או ליזום, היא הופעת קבוצת אידיאליסטים בתוך שורותיה, שהמטרות שהם רוצים להשיג חשובות בעיניהם יותר מג'ובים. קבוצה שתבנה את כוחה, לא כדי לנוח אח"כ על זרי דפנה אלא כדי לקדם נושאים שאחרים במפלגת-ההגמון היו מעדיפים לא להתעסק בהן. רק קבוצה כזאת יכולה לדחוף מפלגת-הגמון לעשות דברים חשובים, תוך קבלת הסיכונים המשתמעים מכך, כדי שהמדינה תצא נשכרת. אם מעיינים בהיסטוריה של מדינות דמוקרטיות אחרות, בהן התחוללו שינויים ציבוריים חשובים, רואים שכך מתחוללים שינויים כאלה בכל מקום: קבוצה מגובשת של מסורים לדבר חוללו את המהפיכות הימניות בארה"ב ובבריטניה בשנות ה80-, כאשר הם גוררים אחריהם את שאר חברי המפלגות בהן פעלו.
ש"ס כיום בחוץ, ואולי לא תחזור. הממשלה אולי לא תאריך ימים, במיוחד בגלל שמי שאמור להרוויח מבחירות חדשות הוא דווקא העומד בראשה, אריאל שרון. הפופולריות שלו עלתה אחרי מבצע "חומת מגן." ההחלטה נגד מדינה פלסטינית במרכז הליכוד היתה החלטה חשובה, אך ברמה הפרסונלית היא פגעה בבנימין נתניהו יותר מאשר בשרון. עכשיו, לאחר שעשה שריר נגד ש"ס, הפופולריות של שרון תעלה שוב בקרב הציבור השוקל להצביע ליכוד. למה שלא ירכב על הגל? בעוד שנה הוא יהיה מבוגר בשנה, ובגילו כל שנה חשובה.
מי ישמור על מפלגת-ההגמון? מי יכול להשפיע על דרכה, ולמנוע ממנה להפוך לאכזבה גדולה לכל מי שציפה לשינוי משמעותי במצב המדינה? לדאוג, למשל, שהליכוד לא תגיע לעמדה דומיננטית רק כדי לייסד מדינה פלסטינית בארץ-ישראל? שעסקניה לא ילכו לחפש כמה קולות עלובים ביישובים ערביים עוינים במקום לנטרל את הסכנה למדינה היהודית הנשקפת מאותן קולותנושא שהתריע עליו השבוע לא אחר מאשר אהוד ברק ממפלגת העבודה? רק מי שנמצא בפנים. ליתר דיוק: רק מי שנמצא בפנים על מנת לקדם מצע ברור ומוגדר, ולא סתם על מנת להיות. בליכוד היום, יש רק קבוצה אחת מוגדרת כזאת: תנועת מנהיגות יהודית, בראשות משה פייגלין.
זה הזמן להתפקד ולהשפיע. החודשים האחרונים, אולי, של המבצע. המלאי אינו מוגבליש טפסיםאבל המבצע הולך ומסתיים. קוראים יקרים, אם חשוב לכם להשפיע על דרכה של המדינה, הקיץ הזה עלול לקבוע אם אתם תקועים על איזו מפלגת לווין, או נמצאים על הפלנטה הנכונה.
================================
ד"ר יצחק קליין הוא ראש "המרכז המדיני לישראל" וחבר במועצת תנועת "מנהיגות יהודית."
כמו בימי מפא"י, מפלגה זאת תקבע בלעדית את המדיניות בנושאים החשובים ביותר: ארץ ישראל, בטחון, משק וחברה. סביבה יחוגו כל מיני מפלגות לווין, מי קטן יותר ומי קטן פחות: עבודה, שינוי, רוסים, דתיים, וכו'. המפלגה הדומיננטית תקבע, בהתאם לצרכיה המזדמנים, עם מי היא רוצה לבנות קואליציה: פעם עם זו, פעם עם זו. היא תשחק הפרד ומשול, כפי שהיא עושה כיום, אך חזק יותר. כל מפלגה תטען שהיא מייצגת נתח חשוב של הציבור, ובצדק, אך לטענה זאת לא תגדיל את השפעת מפלגות הלווין על הסוגיות המדיניות העיקריות. בסוגיות אלו ראש מפלגת-ההגמון יקבע, יחד עם כמה אנשים חזקים בתוך המפלגה. אם זה לא מוצא חן בעיני הפרטנרים הקואליציונייים, תמיד יהיה אפשר למצוא פרטנר חלופי. היכולת האמיתית של כל אותן מפלגות-לווין "להשפיע מבפנים" תשאף, למעשה, לאפס. עובדה זאת הן ינסו להסתיר היטב מעיני בוחריהם.
כמו בימי מפא"י, הפוליטיקה הפנימית של מפלגת השלטון תהפוך לפוליטיקה של המדינה. הקריירות הפוליטיות של דמויותיה המובילות תמשכנה את תשומת הלב של הציבור, ובצדק, כי כאן יפלו ההחלטות החשובות: מי יהיה ראש הממשלה, שר הבטחון, שר האוצר, מה תהיה המדיניות ולאיזה כיוון יובילו את המדינה. משחקי המנהיגות במפלגות האחרות ימשכו תשומת לב תקשורתית חולפת, כי זה מעניין ופיקנטי, כמו הדירוגים בליגה הארצית, אבל לא ממש חשוב. המנהיגים והח"כים של מפלגות אלו יכולים להיות אנשים נחמדים, אך זה לא יהפוך אותם לחשובים. ההחלטות החשובות יינקטו במקום אחר, ע"י אנשים אחרים.
בראש סדר יומה של מפלגת-ההגמון יעמוד יעד מרכזי אחד: לשמור על השלטון. רוממות האידיאולוגיה תישאר בגרונות מנהיגיה, כי כך עושים פוליטיקה, אך בפועל היא תהפוך שמרנית ותשאף לעשות כמה שפחות. החלום של כל מפלגת-הגמון היא להגיע לראש המערכת, לשנות אותה אחת ולתמיד לטובתה, ואז להימנע מכל שינוי. כל שינוי, גם אם הסוגיה בוערת ונחיצות השינוי ברורה לכל, גורר אחריו מידה מסוימת של סיכון אלקטורלי. מפלגות-הגמון שונאות סיכונים. בשביל מה להסתכן? יותר טוב מהמצב הנוכחי לא יכול להיותלמפלגה, אם לא לעם.
יש רק דרך אחת להשפיע על מפלגת-הגמון, ועל דרכה של המדינה: מבפנים. הדבר היחידי שיכול לזעזע מפלגת-הגמון, לגרום לה לשנות כיוון או ליזום, היא הופעת קבוצת אידיאליסטים בתוך שורותיה, שהמטרות שהם רוצים להשיג חשובות בעיניהם יותר מג'ובים. קבוצה שתבנה את כוחה, לא כדי לנוח אח"כ על זרי דפנה אלא כדי לקדם נושאים שאחרים במפלגת-ההגמון היו מעדיפים לא להתעסק בהן. רק קבוצה כזאת יכולה לדחוף מפלגת-הגמון לעשות דברים חשובים, תוך קבלת הסיכונים המשתמעים מכך, כדי שהמדינה תצא נשכרת. אם מעיינים בהיסטוריה של מדינות דמוקרטיות אחרות, בהן התחוללו שינויים ציבוריים חשובים, רואים שכך מתחוללים שינויים כאלה בכל מקום: קבוצה מגובשת של מסורים לדבר חוללו את המהפיכות הימניות בארה"ב ובבריטניה בשנות ה80-, כאשר הם גוררים אחריהם את שאר חברי המפלגות בהן פעלו.
ש"ס כיום בחוץ, ואולי לא תחזור. הממשלה אולי לא תאריך ימים, במיוחד בגלל שמי שאמור להרוויח מבחירות חדשות הוא דווקא העומד בראשה, אריאל שרון. הפופולריות שלו עלתה אחרי מבצע "חומת מגן." ההחלטה נגד מדינה פלסטינית במרכז הליכוד היתה החלטה חשובה, אך ברמה הפרסונלית היא פגעה בבנימין נתניהו יותר מאשר בשרון. עכשיו, לאחר שעשה שריר נגד ש"ס, הפופולריות של שרון תעלה שוב בקרב הציבור השוקל להצביע ליכוד. למה שלא ירכב על הגל? בעוד שנה הוא יהיה מבוגר בשנה, ובגילו כל שנה חשובה.
מי ישמור על מפלגת-ההגמון? מי יכול להשפיע על דרכה, ולמנוע ממנה להפוך לאכזבה גדולה לכל מי שציפה לשינוי משמעותי במצב המדינה? לדאוג, למשל, שהליכוד לא תגיע לעמדה דומיננטית רק כדי לייסד מדינה פלסטינית בארץ-ישראל? שעסקניה לא ילכו לחפש כמה קולות עלובים ביישובים ערביים עוינים במקום לנטרל את הסכנה למדינה היהודית הנשקפת מאותן קולותנושא שהתריע עליו השבוע לא אחר מאשר אהוד ברק ממפלגת העבודה? רק מי שנמצא בפנים. ליתר דיוק: רק מי שנמצא בפנים על מנת לקדם מצע ברור ומוגדר, ולא סתם על מנת להיות. בליכוד היום, יש רק קבוצה אחת מוגדרת כזאת: תנועת מנהיגות יהודית, בראשות משה פייגלין.
זה הזמן להתפקד ולהשפיע. החודשים האחרונים, אולי, של המבצע. המלאי אינו מוגבליש טפסיםאבל המבצע הולך ומסתיים. קוראים יקרים, אם חשוב לכם להשפיע על דרכה של המדינה, הקיץ הזה עלול לקבוע אם אתם תקועים על איזו מפלגת לווין, או נמצאים על הפלנטה הנכונה.
================================
ד"ר יצחק קליין הוא ראש "המרכז המדיני לישראל" וחבר במועצת תנועת "מנהיגות יהודית."