קוריוז או בשורה גדולה. תלוי את מי שואלים. העימות בין הרב אלון לבין פלמח (ללא ראשי תיבות, שהרי זה שמו) זאבי לא היה על התפקיד של ראש הממשלה הבא. לפחות על פי האופק המדיני שנראה בעין. אין זה מאבק על הנהגה כמו בין ביבי לשרון. גם לא התמודדות על זכות ההובלה להפסד הבא בבחירות, אם פואד או רמון. ועם זאת, היו פרסומים, ראיונות רבים ואפילו מסיבות עיתונאים. כאילו מישהו באמת חשב שיש עניין ציבורי בהתמודדות הפנימית הזאת. וכי את מי זה מעניין מה שני האישים הללו חושבים זה על זה. מילא, לו היתה ההתמודדות בחדרי המפלגה פנימה. אך מה הטעם והתועלת בחשיפת המלתעות הציבורית?

במציאות הנוכחית העימות נראה יותר כמאבק השרדות. הרב אלון מנסה למצוא מרחב מחיה מוגדר באגף הימני של המפה הפוליטית. במיוחד לאחר הרצחו של המנהיג המיתולוגי של "מולדת", רחבעם זאבי הי"ד. על הרב אלון להוכיח שההנהגה מגיעה לו בדין ואינה פרי מקרה בלבד, המציב אותו כמספר 1, לתקופת ביניים. פלמח, לעומתו, נישא על הגל השושלתי, ניסה לנצל את הגנים, לשיבוט של מנהיג הימין. למעשה, יש פה אינטרסים רבים נוספים. עובדים ועסקנים, שחששו למעמדם. או אנשי תל אביב, שלחמו על המשך ההגמוניה שלהם, כפי שהם מבינים אותה, לעומת הירושלמים. ונזכיר רק ברמז, ובהרבה צער, את שאלת היושר שבבסיס כל התמודדות. ובמיוחד שהיא קו חוצה רוב המפלגות. התמודדות היא דרך דמוקרטית לחלוטין. ואי קבלת ההכרעה היא סיפור מכוער. ויתכן שכדי למנוע בזיון גדול, חייבים לבצע ביזוי קטן. וכל מועמד יצטרך להתחייב, בעזרת ערבון כבד, לקבל את ההכרעה.

השולטים בכיפה

המעניין הוא, שהרוב המוחלט של הסובבים את שני המתמודדים, היו חובשי כיפות. סרוגות וגם שחורות. הגם שהם אינם רוב המצביעים למפלגה זו. פלמח זכה לתמיכתם של יו"ר המועצה- שביס לראשה. יו"ר ההנהלה, החובש כפה וגם המזכ"ל הקודם, אף הוא סרוג. וכך גם הפעילים והעוזרים. רבים מהם, אנשי התנחלויות. גם הרב אלון הוקף בכפות. ולמרבית העניין, דווקא נראו ביניהם כמה ראשים שכפת השמיים היא כפתם. וברור, אפוא, שלא היה כאן מאבק בין דתיים לשאינם שומרי שבת.

ונדמה לי שמכל אלו מתחזקת מסקנה חשובה. גם אם לא נזכה להתאחדות כל הקרובים למשפחה אחת מתפקדת, או אפילו לאחדות רעיונית רשמית, צריך להקפיד על הסכם אי- לוחמה בעתיד. הן בפומביות הישראלית ובודאי בכל מערכה פוליטית המתרגשת עלינו במוקדם או במאוחר. יש לשים לב מי היריב האמיתי ולהתמקד בו. ואין לבזבז משאבים או מאמצים על מטרות שהן שוליות.

המשימה היא לאומית

אסור לבזבז מאמצים בשכנוע הדדי של בוחרים שידועים או שנמצאים במאגר הברור בין מולדת , תקומה והמפד"ל. על פי הנראה, הדקויות של האבחנה ביניהן, יהיו קשות לכל מסביר. ועודני זוכר כיצד בבחירות הקודמות בבית אל, הגיעו "תותחים כבדים" כדי לשכנע את תושבי המקום להצביע עבור רשימותיהם. אז, בערב אחד שכנעה המפד"ל 20 איש, לשנות הצבעתם ולעבור למפד"ל.

בערב הבא, עלה בידיו של איש מולדת-תקומה להעביר אותם או אחרים חזרה. וכך אחרי שני ערבי פעילות והסברה, נותרה כל מפלגה עם כל מצביעיה הקודמים. ורק זמן יקר בוזבז.
במקום זה, יכלו שני האישים, המרצים המכובדים, לשכנע עשרות אנשים ברמת גן, או בשכונת התקווה, להצביע בעד מפלגה מהמחנה הימני- דתי (מפד"ל או מולדת- תקומה, אז) במקום לתת את קולותיהם לליכוד או לש"ס.

בליכוד יש לפחות כ-10 מנדטים של אנשים מסורתיים. בעוד ברשימה אין שם גם כפה אחת. ומשה פייגלין זיהה אף הוא, את הפוטנציאל הזה. התרכזות בציבור הזה, במאמץ משותף, יכולה להניב כ- חמישה או ששה מנדטים לכנסת, למפלגות הימין. כך גם בציבור של ש"ס, שהוא ימני בהרבה מהמנהיגות שלו. שכנוע עמוק ואישי, יכול להניב גם כאן כ- חמישה מנדטים. והרי ברור לכולנו שעדיפה הצבעה בעד ימין מובהק, כאינטרס לאומי, מאשר מאבק תוך- ימני, שרק יבריח בוחרים אל הליכוד המזגזג. הסכמה משותפת בין רשימות הימין המובהקות, תאפשר חזית אחידה שתנגוס במרכז המתלבט.

תזוזה ימינה

יתירה מזו. העימות האמיתי, זה שנוגע ביסודות של קיום המדינה, הוא בין ימין לשמאל. זה מאבק של פיקוח נפש ממשי שכנגדו גם הויכוח הנוקב על דת ומדינה, מתגמד. אפילו לפיד וחבריו, אינם בהכרח שותפים לביילין וחבר מרעיו. המציאות של הפיגועים וההתגייסות המשותפת של שונאים - מהשמאל הישראלי ועד הימין האירופי- הבהירו שאנו נלחמים על נפשנו ממש. וגם שהאויבים, כמו לפני ששים שנה, אינם מבדילים בין יהודי עם כיפה או בלעדיה.

במציאות הזאת, צריך להגביר את הזרם של נוטשי השמאל, שימצאו את משכנם תחת כנפיו של שרון והליכוד. ובבית ליכודי כזה, דיירים רבים יעדיפו לחפש שכנות טובה יותר.. וכך, צריכה להיות חלוקת עבודה. הליכוד יתגבר את כוחותיו על חשבון מפא"י – העבודה ומר"צ. ואילו אנשי הימין, ימצאו את מנוחתם באגף הימני. ובממשלה עתידית על בסיס רעיוני משותף, אפשר יהיה לקבוע ולהבטיח את מדינת ישראל, בארץ ישראל. ואז, ובא לציון גואל. רוחני וגם גשמי.

========================================

מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.